טעון קיפוח 97: עדן בן זקן עדיין לא פיצחה את האקס פקטור

האלבום החדש של עדן בן זקן סובל מחוסר החלטיות הפקתי-עיבודי ומהניסיון הלא ברור להפוך אותה לדיווה. רועי בהריר פרל על משבר האלבום השני שלא פסח על מלכת השושנים

  • עדן בן זקן
רועי בהריר פרל
צילום: דניאל קמינסקי

(בסרטון: עדן בן זקן שרה "תזיזו")


עדן בן זקן - "תאמין לי" (ארומה מיוזיק)

קולה יפה, היא נאה וחיננית, אבל מלכת השושנים לא הגיעה למעמדה הרם והנישא בזכות יכולותיה הווקאליות או הודות למראה החיצוני שלה. גם הפשטות העממית - האסטרטגיה השיווקית שמאחוריה - היא לא הסיבה לכך שהעם אמר כן לעדן בן זקן.

העם, בניגוד לשמועות אודותיו, חכם. הוא מודע היטב לכך שבמקרים כאלה אי אפשר לסמוך על מה שאומרים. צריך להרגיש את הסחורה לפני שקונים. עדן בן זקן, במילים אחרות, לא היתה עדן בן זקן אילולא הזיק המיוחד ההוא בעיניה, הידוע בכינוי (שהמצאתי הרגע) "זיק החוצפה המתוקה".

המפגשים הראשונים עמה בטלוויזיה ("אקס פקטור") וברדיו עוררו את הרושם, את תחושת הבטן, שמשהו שם, מאחורי הקלעים של העיניים האלה - וגם של שפת הגוף של בן זקן, של אופן התנהלותה ושל האור הבוקע מעצם הווייתה - אמיתי, עמוק, רוגש וגועש.

הסקרנות לגבי המשהו הזה היא, ורק היא, המנוף שעליו נישאה בן זקן אל השחקים. וכעת, אחרי אלבום בכורה שחידד והעצים אותה, הגיע הזמן לספק אותה, את הסקרנות, ולהפוך אותה לגילוי, להוכחה שאכן, יש משהו בבן זקן. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק מה שקורה באלבום השני שלה.

גם בו פזורות עדויות לאופי, ללב ולקו מוזיקלי אישי, אבל הן רק צפות באקראי - עדות פה, עדות שם - מתוך מערבולת של סגנונות, הגשות, כיוונים וקונספטים שמשאירה בפה, בסוף השיר האחרון, טעם לוואי חזק של משבר זהות. שם האלבום, "תאמין לי", מוסיף לטעם הזה גם תחושה לא נעימה של האזנה תחת לחץ. קשה להאמין למישהו שמצווה עליך להאמין לו.

הבעיה, באופן כללי, פחות נוגעת לשירים עצמם, אם כי כמה מהם - אין דרך קלה יותר לומר זאת - פשוט גרועים עד כדי כאב פיזי

קשה, אבל לפעמים בכל זאת מצליח. למשל ב"אף אחד" (מילים ולחן: הראל סנדרוסי), השיר הכי מעניין והכי טוב באלבום, שמתחיל בתור בלדה אלקטרונית עם נגיעות של סינתי ערבי, עובר לרגאיי ומתפוצץ בפזמון של רוק אצטדיונים.

גם שירי שכונה כמו "ג'נטלמן", שמתכתב עם "ברבי" של סטטיק ובן אל תבורי באופן לא מי יודע מה אלגנטי ("אני קוראת לו ג'נטלמן / הוא קורא לי ביוטיפול / אם תתן לי קצת ממך / אני אתן לך כפול"), או "בחור מזהב" (למרות הסופרן המעצבן של בן זקן לכל אורכו) עושים, פחות או יותר, עבודה נכונה. הם רחוקים מאוד מרמת האנרגיה של "מלכת השושנים", אבל לפחות מביעים את בן זקן בשפה שהיא באמת משתמשת בה: השפה ההיא, המשוחררת ממהוגנות, שבה קראו לה בשכונה מלכת השושנים ("מותק אתה בא לי טוב / כל הלילה / מדליק לי את האור בדרך הביתה", מתוך "בחור מזהב", מילים ולחן: פן חזות ודולב טבקרו). אמנם זה לא מגלה עליה שום דבר חדש, אבל זה גם לא מקלקל בה שום דבר ישן. גם על "תזיזו", הסינגל הרגאטוני, אפשר אולי להגיד את זה.

הבעיה, באופן כללי, פחות נוגעת לשירים עצמם, אם כי כמה מהם - אין דרך קלה יותר לומר זאת - פשוט גרועים עד כדי כאב פיזי. יש כאן, למשל, דואט מאולץ ומקושקש עם פאר טסי ("כל העיר שלנו", מילים ולחן: דולב רם ופן חזות), בלדה גדולה מדי ודרמטית מדי עם כינורות מזרחיים ובלי לחן ("בחורף שעבר") ושיר סיום קצבי וצורם במיוחד ("צוללת", מילים ולחן: שלומי חן) שלוקח את הגיון הפופ הים-תיכוני שנוגע לשימוש במילים בודדות (כשאתה רוצה להגיד "אישה יפה", תגיד "אישה יפת מראה". זה נשמע יותר מכובד ככה) צעד קדימה, לרמה של משפטים שלמים ("כל הדבש נוטף מתוך עיניך אל תוך חייך").

מה זה אומר? שום דבר. בכלל, עדן בן זקן לא אומרת שום דבר באלבום הזה, אף על פי - או, אם תרצו, בגלל - שהיא מנסה להגיד בו המון דברים, בהמון צורות ודרכים, בעת ובעונה אחת. יש כאן בעיה קונספטואלית. הנרטיב מבולגן, חסר צורה, ספק אם בכלל קיים.

מה שכן ניכר פה מאוד זה הניסיון לפשט, לקמפרס, את זיק החוצפה המתוקה של בן זקן, לכדי דמות של דיווה כללית - לפעמים בהשראת סלין דיון ("אין לי אותך", בלדת הפסנתר שפותחת את האלבום, מילים: דולב טבקרו, לחן: תמר יהלומי) ולפעמים בנוסח מרגלית צנעני ("הייתי חוזרת", המפתיע בבלוזיותו ובהמונדיותו, מילים: ירון כהן וגיל זכאי, לחן: אלי קשת) - אבל העובדה שבן זקן, בבסיסה, היא לא ממש דיווה ובטח לא כללית, גורמת לכך שהניסיון הזה לא צולח יפה.

עצם הבחירה לפתוח את האלבום בבלדה מורידה ולסיים אותו בחאפלה סתמית, חסרת כל שפיץ ומחץ, מעידה על חוסר החלטיות הפקתי-עיבודי ועל באג חמור במערכת שהיתה אמונה על פענוח האקס פקטור של עדן בן זקן.

היא לא הצליחה לעשות זאת, אגב, מפני שלא היה בכך כל צורך. להפך. לפני כמה שנים, המערכת הזאת, המכונה "מיינסטרים", לקחה היפסטר רוסי אדיר בשם אלכס מורוזוב והפכה אותו למלך הסחים בתוכנית הריאליטי "היפה והחנון". עכשיו היא לוקחת לנו זמרת מיוחדת, נשמה קולית יתרה, והופכת לנו אותה, לנגד אוזנינו המבלבלות, לעוד מאותו הדבר. והלב, שיוצא אל עדן בן זקן ומבקש לדעת עליה עוד מדברים אחרים, קצת נשבר.

(שני כוכבים וחצי)

עוד באותו נושא

חי: עדן בן זקן בהופעה חיה באולפן וואלה! NEWS

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully