פסטיבל טורונטו נמצא כעת בנקודת האמצע שלו, והעיר כולה ממשיכה להיות צלחת פטרי של סלבריטאים ומעריציהם. התעלפויות לא נרשמו מנוכחותם של של איימי אדמס, ג'רמי רנר, מישל וויליאמס או קייסי אפלק, זה היה דווקא סרט שגרם לכמה צופים לאבד את ההכרה. אמבלונס נקרא אל הקרנת החצות של "Raw" - העוסק בסטודנט צמחוני שהופך אט אט לקניבל - לאחר שכמה מהצופים לא הצליחו לעמוד בסצנות הקשות שבו, והתעלפו. הנה עוד כמה סרטים שאמנם לא גרמו לאף אחד לאבד את ההכרה, אבל עוררו לא פחות תגובות ועניין.
מבין הסרטים המסקרנים שהגיעו לטורונטו מפסטיבל ונציה אי אפשר לפסוח על "Arrival", יצירתו האחרונה של הבמאי הקנדי דני וילנב ("סיקאריו"), עם איימי אדמס בתפקיד הראשי. "Arrival" הפך במהירות מסרט מדובר לחביב המבקרים ולאחד הסרטים הפופולריים בפסטיבל: הוא התעלה מעל כל הציפיות שהביא עמו, והתוצאה היא סרט שהוא לא רק יפהפה, אלא גם מורכב, חכם, רגיש ומרגש.
מדובר באדפטציה קולנועית לסיפור הקצר "סיפור חייך" מאת סופר המד"ב טד צ'יאנג, והיא מתחילה ביום בו מגיעות לכדור הארץ 12 ספינות חלל. הפרופסור לבלשנות לואיז בנקס (אדמס) מגויסת לשורות הממשל במטרה למצוא דרך לתקשר עם החוצנים בספינה שנחתה בארצות הברית. דרך הניסיונות שלה למצוא שפה משותפת עם הישויות החדשות ובהשפעת התובנות מצורת התקשורת שלהן, היא מפתחת פרספקטיבה חדשה לחלוטין על החיים שלה עצמה. "סרט מדע בדיוני אמוציונלי", כינה אותו במסיבת העיתונאים המפיק ארון ריידר, והוסיף "זה משהו שעדיין לא נראה".
"Arrival" הוא לא סרט פשוט. הוא שואל שאלות קשות ומתעסק בנושאים חמקמקים; לא רבות הן היצירות שמסוגלות לעשות זאת ולהישאר קומוניקטיביות וסוחפות עבור הקהל הרחב. אפשר לזקוף זאת לזכות צ'יאנג והסיפור המצוין והמדויק שכתב, אך וילנב מוסיף לאווירת המדע הבדיוני את המגע האמנותי שלו. תנועות המצלמה, ביחד עם האופן בו הוא משתמש בחללי ההתרחשות יוצרים חוויה ויזואלית מרשימה. אך השיא של "Arrival" הוא הופעתה של אדמס, שהיא אולי הטובה ביותר בקריירה שלה. אם מדברים על המירוץ לאוסקר, סביר להניח ש-"Arrival" יעניק לה, לכל הפחות, את המועמדות השישית שלה לפסלון המוזהב.
סרט נוסף שמככב בתחזיות האוסקרים הוא "מנצ'סטר על הים" ("Manchester By The Sea"), דרמה בבימויו של קנת לונרגן שזכתה לשבחים כבר בפסטיבל סאנדנס האחרון. בדומה למה שעשה בהצלחה בסרטו "מישהו לסמוך עליו", גם כאן מתמקד לונרגן ביחסים משפחתיים סבוכים, ובהשפעתם רבת העוצמה של חיים בעיירה קטנה עליהם. זהו סיפורו של לי צ'נדלר (קייסי אפלק), השב לעיירת הולדתו לאחר מותו של אחיו הגדול. שם הוא מגלה שהפך לאפוטרופוס החוקי של אחיינו המתבגר, ושצוואת אחיו דורשת ממנו לאמץ את הנער. לי נאלץ להתמודד עם הנוכחות החדשה בחייו, ובמקביל גם עם טרגדיה קשה מעברו. הסיפור נפרש לאטו בפני הצופים וכמו טראומה אמיתית, פרטים ממנה צצים ברגעים הכי פחות צפויים. לונרגן מנווט היטב בין פלאשבקים ואירועי ההווה, ויוצא סרט דחוס ואינטנסיבי, כזה שאי אפשר להפסיק להתרכז בו ולו לשנייה. את אשתו לשעבר של לי מגלמת מישל וויליאמס, והסצנות בהשתתפות השניים הן לא רק שיאי הרגש בסרט, אלא הן כמה מהסצנות המרגשות בקולנוע של השנים האחרונות. אפלק נמצא כאן בשיאו: זהו ללא ספק תפקידו המוצלח ביותר, ובצדק הוא ממוקם גבוה בכל תחזיות האוסקר.
סרט שלא ייכלל באף רשימת תחזיות אך אפשר לנחש כי יהפוך ללהיט הוא "המכשפה מבלייר", סרט המשך בסדרת "פרויקט המכשפה מבלייר", שהוא גם ריבוט לסרט המקורי. "המכשפה מבלייר" מתרחש בשנת 2014, ובמרכזו ג'יימס, אחיה הצעיר של הת'ר מהסרט המקורי. הוא יוצר קשר עם בחור מסתורי שהעלה ליוטיוב סרטון בו נראית מי שג'יימס מאמין כי היא הת'ר. הוא יוצא על היער בו נעלמו עקבותיה של אחותו ביחד עם קבוצת חברים, אחת מהם היא הסטודנטית לקולנוע ליסה, המאבזרת את כולם בציוד צילום והקלטה.
"פרויקט המכשפה מבלייר" אמנם לא המציא את טכניקת ה- found footage, אך זו צברה פופולריות עצומה בז'אנר האימה מאז שיצא לאקרנים בשנת 1999. במאי הסרט הנוכחי, אדם וינגרד, שצבר ניסיון לא מועט בטכניקה הזו, מצליח לשמור עליה מעניינת ורעננה. הגיבורים מצלמים, בין היתר, בסמארטפונים ובמצלמת רחפן, והבימוי המדויק מצליח ללהטט בין כולם תוך שמירה על אמינות ומתח. "המכשפה מבלייר" הסרט הוא רימייק כמו שרימייק צריך להיות: רוחש כבוד עצום לסרט עליו הוא מבוסס, אך מפרק ומרכיב אותו מחדש, משכלל אותו, והופך אותו ליצירה שעומדת בפני עצמה. והוא גם מפחיד. נורא.
בין שלל הסרטים שהוקרנו בטורונטו ניתן היה למצוא גם כמה סדרות טלוויזיה, במסגרת "פריימטיים", שהושקה בשנה שעברה במטרה לחגוג את המדיום הטלוויזיוני ונגזרותיו המתחדשות. במסגרת הזו הוקרנו גם פרקים חדשים של "טרנספרנט", סדרה שהופקה באמזון ומשודרת בשירות הוידאו שלה. העונה השלישית של הסדרה אשר במרכזה מורה (ג'פרי טמבור), שיצאה מהארון כאשה טרנסג'נדרית וליוותה את התמודדותה שלה ושל בני משפחתה עם המעבר, ממשיכה לעקוב אחרי הפפרמנים וחייהם בלוס אנג'לס. אם בסיום העונה השניה נדמה היה כי בני משפחת פפרמן מתחילים למצוא את מקומם בעולם, העונה השלישית מזכירה להם שגם על המקום הזה צריך לשמור.
לאחר תקרית בריאותית ואשפוז קצר בבית חולים, מורה מבינה שצפויה לה התמודדות נוספת עם הגוף שלה. מחוץ למשפחה המגוננת רבים עוד תופסים אותה כגבר, וכשגופה בוגד בה היא מבינה שאין עוד מה לדחות שינויים אותם קיוותה לעשות בו. ההכרזה על כך תופסת את בני המשפחה לא מוכנים. מי שמגיבות באופן קיצוני במיוחד הן שלי, שלא מוכנה לוותר על תפקידה כאם המשפחה, ו-ויקי, בת זוגה של מורה שלא היתה מודעת לתוכניותיה. במקביל, הילדים שרה, ג'וש ואלי, מגלים שהם לא כאלו מיוחדים כמו שגידלו אותם לחשוב, וכל אחד בחייו קולט פתאום שיש לו מחליף, או שהוא בעצמו מחליף של מישהו.
אם שאר העונה תמשיך בקו של שלושת הפרקים הראשונים, נדמה כי היהדות תתפוס בה מקום משמעותי וגדול עוד יותר. הפרק הראשון מתעסק רבות בחג הפסח, במוטיבים של חירות ושל חופש. אם הדיון סביב "טרנספרנט" עוסק בעיקר בחשיבות שלה בייצוג דמויות טרנסיות על המסך והאופן בו היא עושה זאת, גם על העיסוק שלה ביהדות שווה להתעכב. בייחוד, אבל לא רק, עבור צופים במדינה כמו ישראל, שהיהדות הכמעט יחידה בה היא זו האורתודוקסית. "טרנספרנט" מציגה יהדות אחרת, כזו של בחירה וסובלנות, אך בניגוד לדעה הרווחת זו אינה יהדות עצלה. כל אחת מהדמויות בה מתעסקת בשלב זה או אחר ביהדותה, כל דמות חווה אותה באופן אחר, ומתמודדת איתה באופן אקטיבי. הן אינן תופסות את היותן יהודיות כמושג אינהרנטי ומובן מאליו, אלא בוחרות כל יום מחדש להיות כאלה. בעונה הקרובה, כך מסתמן, הבחירה הזו תדרוש מהן יותר מבעבר.