בסרטון: הטריילר של "הולדת אומה"
ביום חמישי יצא לדרך פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו, הנחשב באופן מסורתי ליריית הפתיחה של עונת הפרסים. המהדורה ה-41 של הפסטיבל מכילה כמה מהסרטים המדוברים של השנה הקרובה, לאחר שבשנה שעברה הוקרנו כאן "ספוטלייט", "חדר", "הנערה הדנית" ו"הבן של שאול". בתום אחד-עשר ימים, ינסו כתבי הקולנוע לצייר את תמונת המועמדויות לאוסקר מתוך הבציר שנחשף בטורונטו, אבל בינתיים, הכל עוד פתוח.
הפסטיבל נפתח כשמעליו מרחף צילה של פרשיית האונס בה היה מעורב נייט פארקר, במאי "הולדת אומה", שמסתמן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר. אך מה שהטריד במהלך סוף השבוע את רוב העיתונאים שהגיעו העירה הן המדרגות הנעות במתחם הפסטיבל, שלא עובדות כבר שלושה ימים. עוד לא ניתן לשפוט אם המחדל ישפיע על מי מהסרטים בדרכו אל האוסקר, אבל קשה שלא לאגור זעם כאשר מטפסים מדי בוקר 75 מדרגות. הסרטים הטובים ישכיחו את המסע המפרך בתוך שניות ספורות, ואלו הרעים? היו נשארים רעים גם עם מעלית.
"שבעת המופלאים" נבחר לסרט הפתיחה של הפסטיבל, וכמעט במקביל הוקרן גם כסרט הנעילה של פסטיבל ונציה. זוהי הצהרה ברורה: האנשים מאחורי "שבעת המופלאים" מבקשים להפוך אותו לאירוע קולנועי בסדר גודל בינלאומי. הבעיה היא, שדבר ב"שבעת המופלאים" אינו מופלא. זהו רימייק לסרט בעל אותו שם משנת 1960, שבעצמו היה עיבוד מערבוני ל"שבעת הסמוראים" היפני של אקירה קורוסאווה. גם כאן נאספים להם שבעה בוקרים במטרה להגן על תושביו חסרי הישע של כפר מבודד במערב הפרוע, המוצאים עצמם תחת איום קיומי. אקדחים נשלפים, סוסים דוהרים, ולמרות שהסרט מתעקש להציג את עצמו כ"עיבוד מודרני לסיפור קלאסי", העלילה נותרת זהה כמעט לחלוטין. בשנים האחרונות ראינו מערבונים מודרניים מסעירים בהרבה, כמו "אומץ אמיתי", "ג'אנגו ללא מעצורים" ואפילו "שמונת השנואים". "שבעת המופלאים", למרות סדר הגודל השאפתני והאספירציות האפיות, נראה דהוי ונוסחתי לעומתם.
עם זאת, הבמאי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן") משתדל דווקא להתאים את הסרט לרוח הזמן, עם קאסט מגוון מבחינה אתנית בראשותו של דנזל וושינגטון ולצדו, אם למנות רק מעט, כריס פראט, איתן הוק, ביונג-הון לי ומנואל גרסיה-רולפו. מול השביעייה הצבעונית עומד אנטגוניסט לבן ותאב בצע (בגילומו של פיטר סארסגארד), בניגוד לנבל מקסיקני בגרסה המקורית. הגיוון הזה הוא ההבדל הבולט, אם לא היחיד, בין שני הסרטים, והוא גם מה שעניין במיוחד את כתבי הקולנוע במסיבת העיתונאים שנערכה ביום ההקרנה, אך פוקואה מיהר להבהיר שהוא בכלל לא התכוון. "בסך הכל רצינו לעשות סרט טוב", השיב בדיפלומטיות. "אני רק רציתי לראות את דנזל וושינגטון על סוס, לא חשבתי על צבע או על שום דבר אחר. על זה הקהל צריך לתת את הדעת, לא אנחנו".
בניגוד לפוקואה, העמיד נייט פארקר את המאבק הגזעי בראש סדר העדיפויות שלו. "רציתי לספר סיפור של התנגדות, להביא לקהל גם גיבורים שחורים", סיפר בהקרנת הבכורה של "הולדת אומה". "מבחינה היסטורית, זה סיפור שיכול לקדם אותנו לקראת ההחלמה שאנו זקוקים לה, כחברה". פארקר אכן מביא לקהל דמויות שחורות הרואיות, וסיפור על מרד שראוי שיגיע לידיעתם של רבים. זוהי גם מעלתו הגדולה של הסרט.
"הולדת אומה" הוא מה שצופים אוהבים לקרוא לו "סרט חזק". הסיפור, כאמור, עוצמתי וחשוב: נאט טרנר (פארקר) הוא צעיר שחור שנולד וגדל כעבד באחוזה בווירג'יניה. בילדותו למד לקרוא בסתר, מיומנות שעודדה אצלו בעלת האחוזה (פנלופה אן מילר), וחשפה אותו אל ספר התנ"ך. נאט מתבגר והופך למטיף ולדמות משמעותית בין העבדים באחוזה ובאחוזות השכנות לה. מנהיג, עד כמה שניתן להיות כזה תחת משטר של עבדות. נאט מוצג כאופטימיסט חסר דאגות, בעיקר הודות לאמונתו, אך אט אט הוא מתוודע לזוועות שסביבו, ומפנה את כישורי המנהיגות שלו לטובת מרד עבדים. התשוקה של פארקר ושל כל העוסקים במלאכה באה לידי ביטוי בכל פריים ובכל רפליקה, וסיפורו של טרנר פשוט מתפוצץ על המסך.
אין ספק בכלל שזוועות העבדות מורגשות עד היום בארצות הברית; זו אינה היסטוריה, זו אמריקה בת זמננו. הפצעים האלו לא רק שלא הגלידו, הם פתוחים, מדממים ומחטטים בהם כל הזמן. ההאדרה של טרנר אולי מוצדקת, אבל היא ברורה מדי, שקופה, כזו שאולי מתאימה לדרשה בכנסיה, אבל בסרט נדרשים יותר ניואנסים ודקויות על מנת ליצור גיבור קולנועי גדול. הפן הזה הופך בעייתי עוד יותר כשפארקר ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, והוא מתענג על כל דקת מסך. בכתוביות הסיום מופיע שמו כל כך הרבה פעמים עד שקשה שלא לשאול מי הוא אותו גיבור שרצה כל כך פארקר להביא למסך: נאט טרנר, או שמא הוא עצמו. אם לעשות פרפרזה על גיבור אחר, לאמריקה מגיע גיבור כמו נאט טרנר, אבל נייט פארקר הוא הגיבור האחרון שהיא צריכה.
כאן הסיפור של פארקר מתפצל מזה של "הולדת של אומה". בחודש שעבר החלו להופיע פרסומים בדבר מעורבותו באונס במהלך לימודיו באוניברסיטת פנסילבניה. פארקר וחברו (ולימים שותפו לכתיבת התסריט של "הולדתה של אומה") ג'ין סלסטין עמדו לפני 17 שנים למשפט, ממנו יצא פארקר זכאי אך סלסטין נמצא אשם. האישה שנאנסה שמה קץ לחייה בשנת 2012, כשמקורביה סבורים כי לא הצליחה להשתקם לאחר האונס וכי התאבדותה היא תוצאה ישירה של הטראומה שעברה. פארקר נדרש למקרה בריאיון שהעניק למגזין "אבוני", בו הסביר שהמודעות שלו למושג ההסכמה לא היתה מפותחת אז כפי שהיא כיום. במילים אחרות ניתן לומר כי פארקר, למרות שזוכה, מודה כי אכן אנס את הצעירה, אך בסטנדרטים של התקופה ההיא המעשה לא נחשב לאונס.
הפרשיה הזו העיבה על המרוץ של פארקר וסרטו לאוסקר, והעלתה את השאלה הקשה: האם בגלל אותו מעשה נוראי מעברו, לא ראוי שיספר את הסיפור החשוב הזה? זהו כרגע אחד הדיונים הלוהטים סביב הסרט, שהעסיק מאוד את הקהל שהמתין להיכנס להקרנה, אך באולם הקולנוע כמו נשכח הכל. אולי זה הקהל הקנדי המנומס, אולי תחושה קלה של בושה בקרב הצופים על תמיכתם ביצירתו של אדם שנאשם באונס, ואולי העובדה שאנשי פסטיבל טורונטו העדיפו שלא להפנות זרקור אל הסיפור ונתנו הזדמנות רק לשתי שאלות מהקהל - אף אחת מהן לא עסקה בנושא. לשיא הגיעו הדברים בסיום ההקרנה כאשר הקהל הריע ומחא כפיים ממושכות, בעוד פרקר וצוות השחקנים עומדים יחד על הבמה. לא בטוח שאותו דבר יהיה נכון גם לגבי מצביעי האקדמיה: הם סלחו לוודי אלן, סלחו לרומן פולנסקי, אבל יש דבר אחד שפארקר לא חולק איתם, וזהו צבע העור.
לפני פחות משנתיים כיניתי כאן את "אזרח מס' 4", הסרט התיעודי על מדליף המידע מהסוכנות לביטחון לאומי אדוארד סנודן, "המותחן הקולנועי הטוב של השנה". ל"המרגל: סנודן" היתה ההזדמנות להפוך בדיוק לזה. סרט עלילתי על קורותיו של סנודן מכיל את כל המרכיבים של מותחן ריגול משובח, אך לצערנו נפל הפרויקט לידיו של הבמאי אוליבר סטון, והסרט הפך לביוגרפיה טרחנית, משעממת ונטולת מתח. סיפורו של סנודן מוכר וידוע. עוד לפני "אזרח מס' 4" הוא היה אחד הסיפורים החדשותיים החשובים של העשור, וגם מי שלא בקיא בפרשה לפרטיה יידע לומר כי מדובר באיש שירות ביטחון שהדליף מידע ונמצא כעת בגלות ברוסיה. בעמידה מול המשימה להפוך סיפור מוכר לסרט קולנוע, היתה מוטלת על סטון החובה להביא למסך דמויות שובות לב ודעת, ונרטיב מעניין שחורג מעבר לכרונולוגיה ולפרטים הטכניים. "המרגל סנודן" לא מצליח לייצר את המנגנונים האלו, למעשה, הוא מתרסק בניסיון לעשות זאת.
קשה לקלוט איך כשעוסקים בסיפור אמיתי הכל מרגיש כל כך מזויף. החל מהפאה של שיילין וודלי (המגלמת את בת זוגו של סנודן), דרך דמותו המופרכת של ניקולס קייג' וכלה בהופעתו המחרידה של ג'וזף גורדון-לוויט כאדוארד סנודן. נדמה כאילו כל מאמציו של גורדון-לוויט מסתכמים בלחקות את גוון קולו והתנהלותו הפיזית של סנודן. בזה הוא דווקא מצליח, אבל אין כל ניסיון להיטמע בתוך הדמות, שלא לדבר על להביא אליה רבדים נוספים. אין זה הוגן בהכרח להשוות בין סנודן של סטון וגורדון-לוויט לבין זה שראינו ב"אזרח מס' 4", אבל בסרט שרובו דחוס בחדר מלון קטן נפרשת דמות מורכבת ומעניינת בהרבה מזו שנבנית ב"המרגל: סנודן". אדוארד סנודן הוא אמנם לא פצצת כריזמה, אבל גרסת גורדון-לוויט, ובעקבותיה הסרט כולו, כבויה אפילו יותר.
סיפור חדשותי נוסף שמיאן לרדת מהכותרות תקופה ארוכה הוא זה של אמנדה נוקס, סטודנטית אמריקאית שבמהלך לימודים באיטליה הואשמה ביחד עם בן זוגה ברצח שותפתה לדירה. זו היתה לא רק הרפתקה משפטית סבוכה שכללה שתי הרשעות ושני זיכויים, אלא גם גן עדן לצהובונים ולקוראיהם. "פוקסי נוקסי" הם קראו לה, ומרצח מזוויע של צעירה בת 22 הפך הסיפור לסקנדל סקס, שבו אופיה ומראה? של נוקס תופסים מקום גדול יותר משל ראיות פורנזיות.
הסרט התיעודי "אמנדה נוקס" הופק עבור נטפליקס, והוא יהיה זמין לצפיה כבר בסוף החודש. יצירות טלוויזיוניות או כאלו שהופקו בתמיכת אתרי סטרימינג, תיעודיות ועלילתיות, תופסות בשנים האחרונות מקומות גם הפסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים. "אמנדה נוקס" מצטרף לרשימה הזו, והיצירה שהוא הכי מזכיר היא זו שהופקה עבור ערוץ 8 שלנו, "צל של אמת". גם מבחינה ויזואלית וגם באופן בו הוא זורע ספק ואז מפזר אותו, וחוזר חלילה.
הסוף כאן ידוע מראש: נוקס ובן זוגה, רפאל סולצ'יטו, זוכו. הדרך הפתלתלה והמפרכת אל הזיכוי היא חומר דוקומנטרי מעניין, וכשמתוודעים אל כמה מהדמויות המרכזיות בסיפור - כמו חוקר המשטרה חובב סרטי הבילוש או עיתונאי ה"דיילי מייל", שנראה ומתנהג בדיוק כמו קריקטורה של כתב צהובונים (כולל המשפט הנהדר "אני עיתונאי, אני לא אמור לוודא שכל מה שמספרים לי זה נכון") - הצפייה הופכת לחוויה סוחפת ואפילו מבדרת.
אולי כאנטיתזה לחקירה המשטרתית המפוזרת, כמו גם להכרעות הדין שהתמקדו בדמותה של נוקס, באופיה המתירני ובניסיונה המיני כבסיס להאשמות נגדה, הסרט משתדל, עד כמה שאפשר, להתמקד בעובדות. זה מעניין, אבל בסופו של דבר לא מספק: הסרט לא מחויב לתת תשובה לשאלה האם אמנדה נוקס רצחה את מרדית' קרצ'ר, אבל הוא צריך לכל הפחות לטעת בצופים את התחושה שהם הכירו את נוקס קצת יותר, והוא לא עושה זאת.
סרט נוסף מבית נטפליקס, ונכון לעכשיו הסרט הכיפי של הפסטיבל הוא "Mascots" בבימויו של מאסטר המוקומנטרי כריסטופר גסט. "זה היה שינוי מרענן", שמעתי אישה בשנות השבעים לחייה אומרת לבן זוגה בדרכם אל מחוץ לאולם. אחרי סרטים על רצח, עבדות, ופרשיית ריגול שיכולה להפוך כל אחד לפרנואיד, סרט על כינוס בינלאומי של קמעות של קבוצות ספורט נשמע כמו הסרט הנכון בזמן ובמקום הנכון. אבל גם מחוץ לקונטקסט של "סרטי פסטיבלים", Mascots הוא סרט נהדר. גסט, כהרגלו, עושה עבודה מצוינת באיסוף קבוצה של כישרונות קומיים אדירים ומיקומם בסיטואציה מגוחכת, תוך שימוש בטכניקות של אילתור. התוצאה מטופשת ומתוחכמת במקביל, ובעיקר מצחיקה נורא. הסרט יגיע אל מסכי המחשב או הטלוויזיה כבר באוקטובר, וזו תהיה הזדמנות מצוינת עבור מנויי נטפליקס בארץ להתוודע ליצירתו של גסט, שסרטיו הקודמים לא ממש הצליחו להגיע לקהל הישראלי.
צופים ישראלים יסתקרנו בוודאי גם מ"מועדון הגלישה של עזה", סרט תיעודי בהפקה גרמנית המתאר את שגרת יומם של גולשי גלים ברצועת עזה. זוהי כמובן זווית שהעולם כולו לא מודע אליה, וגם יוצרי הסרט, הבמאים מיקי ימין ופיליפ גנדט, העידו כי מטרתם היתה להראות לצופים את עזה מהזווית הזו. זוהי מטרה ראויה והשניים אכן עומדים בה, וההצצה שהם מספקים אל חייהן של הדמויות מצליחה להחזיק את הסרט, הם מביאים לנו פיסת חיים. הסרט חסר מבנה מוגדר שמתחיל ומסתיים בנקודה מסוימת ומתחמק מאמירה פוליטית כלשהי, מה שהופך אותו לקל מאוד לעיכול ובוודאי יתחבב על קהלים ברחבי העולם. אך ככזה, הוא גם לא מותיר אחריו חותם משמעותי.