יש ספרים שזכויות ההסרטה שלהם נרכשות עוד לפני הגעתם לחנויות. במקרה של "לבד בברלין", המסע אל המסך הגדול היה ארוך הרבה יותר. ספרו של הנס פלאדה יצא לאור בגרמנית כבר ב-1947, אבל תורגם לאנגלית ב-2009 בלבד, ולעברית שנה לאחר מכן. לאחר שנהיה רב-מכר סנסציוני ברחבי תבל וגם כאן, העלה הקיץ "הבימה" עיבוד בימתי שלו, ורק אחרי כל זה, ביום חמישי הקרוב, נזכה לראות גם את הגרסה הקולנועית.
כמו הפקות רבות בימינו, גם העיבוד הקולנועי של "לבד בברלין" מתגלה כפרויקט קוסמופוליטי, דובר אנגלית: הבמאי הוא ונסן פרז השוויצרי; את זוג הגיבורים, שהם כזכור גרמנים-נוצרים הפוצחים באקט מחאה מחתרתי נגד המשטר הנאצי, מגלמים אמה תומפסון הבריטית וברנדן גליסון הבריטי; ואת מפקח הגסטפו שדולק בעקבותיהם מגלם דניאל ברוהל הגרמני.
לא מפתיע כמובן שמכל הכוכבים בגרמניה, נבחר דווקא ברוהל לתפקיד המרכזי כאן. מאז פרץ ב"להתראות לנין" ב-2003, ברוהל הלך וביסס את מעמדו כשחקן הגרמני המוכר מעבר לעולם בדורו, ובין השאר אפשר היה לראותו גם ב"זהות אבודה", "אדם מבוקש מאוד" "האשה בזהב" ו"ממזרים חסרי כבוד" ההוליוודיים ולאחרונה גם ב"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", להיט גיבורי-העל תוצרת מארוול, שם הפגין תצוגה מצוינת בדמותו של האיש הרע, הלמוט זמו.
את ברוהל אני פוגש יום לאחר הפרמיירה העולמית של הסרט, שהתקיימה בחורף האחרון במסגרת פסטיבל ברלין. אף שלאחרונה אנו רגילים לראותו מגלם ארכי-נבלים, נאצים ואנשי גסטפו, בחיים הוא מתגלה דווקא כאדם נחמד ולבבי, שעונה לשאלות בהומור, כנות ואדיבות אלא אם כן מעזים לתהות בפניו מה דעתו על כך שהסרט דובר אנגלית, אף על פי שהוא מתרחש בגרמניה וגיבוריו הם אזרחי המדינה.
"האמת? זו שאלה משעממת", הוא מגיב, "נשאלנו אותה כבר כל כך הרבה פעמים! הלוואי שגרמנית היתה השפה החשובה בעולם, אבל היא לא. אנגלית היא השפה החשובה בעולם, ואם אתה רוצה לעשות סרט שיזכה לחשיפה בינלאומית, עדיף לעשותו בשפה הזו".
ברוהל, בן 38 כיום, מודה כי קרא את "לבד בברלין" מאוחר יותר מאשר רבים מחבריו. "עבור רבים, זה היה ספר חובה לקריאה בבית ספר, אבל אני קראתי אותו רק כשעברתי לפרנצלאואר ברג, השכונה הברלינאית בה הוא מתרחש", הוא אומר. "למעשה, גרתי רחוב אחד מעבר לזה שבו הגיבורים גרים, מה שהפך את הכל למעניין יותר עבורי, כי גם סיקרן אותי לנסות להבין למה פאלאדה בחר למקמם את העלילה דווקא שם".
ומה סיקרן אותך בדמות שאתה מגלם?
"אני חושב שהוא ארכיטיפוס של אנשים בגרמניה של אותה תקופה: כמו רבים, הוא לא באמת היה משוכנע, ולא היה נאצי. הבערות של קציני האס אס הגעילה אותו. הוא לא היה במפלגה, ולא הזדהה עם הערכים שלה, אבל לאט-לאט, המשטר שבר אותו, והוא ויתר על העקרונות ועל האמונות שלו מתוך פחד, מה שקרה להרבה אנשים".
גם "להתראות לנין", סרט הפריצה שלך, התרחש בברלין והוקרן בפסטיבל ברלין. איך אתה מסתכל עליו כיום, במרחק הזמן?
"כשעמדתי כאן על הבמה בפרמיירה של 'לבד בברלין' וראיתי את כל השחקנים הצעירים שמשתתפים גם כן בסרט, הבנתי כמה התבגרתי וכמה עברתי. אני מרגיש קצת כמו סבא שלהם, בעיקר כשהם באים לבקש ממך עצות אלוהים ישמור! הדבר המצחיק לגבי 'להתראות לנין' הוא שהביקורות הראשוניות עליו, מיד אחרי הבכורה כאן, היו נוראיות, ורק אחר כך התחיל הטירוף סביבו. זה היה שיעור טוב לחיים, כי זה לימד אותי לא להתרגש יותר מדי מכל מה שכותבים. בסופו של דבר, הסרט הזה שינה לי את החיים".
ולחוויה טרייה יותר איך היתה העבודה על "קפטן אמריקה"?
"זה היה מאוד שונה. כשהגעתי לצילומים, הרגשתי כמו ילד בן 12, בגלל הגודל של כל מה שהיה מסביבי. הכל היה כל כך ענק צילמתי תמונות של הטריילר שלי ושלחתי אותם לחברים שלי, להראות להם שהנה, עשיתי את זה. זה היה באמת בלתי ייאמן להגיע למקומות כאלה".
לאיזה כיוון היית רוצה להמשיך וללכת עכשיו של סרטים כמו "קפטן אמריקה" או סרטים כמו "להתראות בברלין"?
"אני רוצה לעשות טלוויזיה, ורוצה גם לקחת את העניינים לידיים. הצטרפתי לאחרונה לחברת הפקות כאן בברלין, כי אני לא רוצה לשבת ולחכות לפרויקטים, אלא שתהיה לי השפעה ויכולת להזיז דברים. נוסף לזאת, ככל שאני משחק יותר כך יש לי יותר הערכה למלאכת הבימוי, אז אני גם רוצה לביים משהו בעצמי, אולי בעוד כמה שנים. זה לבטח יהיה משהו אינטימי, ולא בנפח של 'קפטן אמריקה".
מה לא בא לך לעשות?
"פורנו. אבל ברצינות אולי התשובה היא שלא כל כך בא לי על סרטים מוזיקליים. חוץ מזה, כמעט כל ז'אנר מעניין אותי".