אלכס הוא צעיר רגיל ונורמלי שחי בעתיד הלא כל כך רחוק. למעשה, ב-2023. יש לו סוג של משרת חלומות, שמאפשרת לו לחיות ברווחה ולא דורשת ממנו יותר מדי: הוא משתף מכונה במחשבות שלו, ברעיונות שלו, בזיכרונות שלו, והמכונה משכיחה אותם ממנו. המחשבות ממשיכות למחלקות מחקר תאגידיות למטרות הגדלת רווחים מפרסום, למשל, שמנתחות מה אנשים כמוהו רוצים לשמוע או אילו מסרים לקבל לא שונה בהרבה ממה שפייסבוק וגוגל עושות ממילא כבר היום, והן אפילו לא משלמות לנו על זה. אלכס מרוויח היטב, אבל משלם מחיר כבד: לאט לאט הוא מאבד עוד קצת מעצמו, מרגשותיו, שוכח את רעיונותיו המקוריים כמו גם את זיכרונותיו הקרובים לו ביותר. מכתב אהבה שלא שלח מהעבר מוביל אותו למסע קצר בעקבות מחשבות שכבר לא שלו.
האזינו לחלקו הראשון של האלבום (מומלץ להאזין לרצועה הארוכה, במקום לשירים בנפרד)
הסיפור הזה עומד במרכז אלבום הקונספט הכפול החדש של איה כורם, "2023". כורם, בדרך כלל יוצרת מיינסטרים פופ משופשפת ("קיץ", "שיר אהבה פשוט", "שש ועשרים", "לילה טוב" עם גידי גוב ועוד ועוד), הלכה על צעד מפתיע ולא טריוויאלי, בוודאי שונה ממה שניתן היה לצפות ממנה לאור העבר. קשה לא לנסות ולזהות את החוויה של אלכס, גיבור הסיפור שכתבה יחד עם שי רינגל, עם החוויות התאגידיות של איה כורם, שמצאה את עצמה במאבק משפטי ארוך עם חברת התקליטים שלה על חוזה שכביכול אפשר לה להתקיים כמוזיקאית, אבל לא נתן לה סעיף יציאה לעולם. 2023 היא, למעשה, השנה שבה כורם אמורה היתה להשתחרר מהחוזה בן 18 (!) השנה שלה עם הלייבל "עננה".
לצד הסיפור, שמוקרא על ידי יובל מסקין, משולבים שירים שחלקם מתחברים לתוך הסיפור ואחרים עומדים בפני עצמם לחלוטין. אלו מבוצעים על ידי שורת אורחים מפוארת שכוללת את דני ליטני, אפרת גוש, רונה קינן, ארקדי דוכין, אלון עדר וקרן הדר, דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, יהוא ירון ונצ'י נצ' (בדואט!), דניאל זמיר, מזי כהן ולאה שבת. שותפה של כורם לחיים וליצירה, הגיטריסט המוכשר אדם בן אמיתי, אחראי על העיבודים. למעשה כורם עצמה כמעט ולא נוכחת באלבום, להוציא השיר הסוגר והפזמון אצל ארקדי דוכין. ההחלטה הזאת ממחישה את יכולותיה המוכחות של כורם ככותבת שירים ממולחת, אבל גם מרחיקה את הסיפור ממנה, לטוב ולרע. כך או כך, זאת בוודאי היצירה המעניינת ביותר שקיבלנו מכורם אי פעם.
אלבומי קונספט יוצאים מעט מאוד בישראל, ואלבומים כפולים בוודאי פחות מזה. מבין אלה, ההשראה הבולטת מכולם היא כמובן "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, לטעמי אחד האלבומים הגדולים שיצאו פה אי פעם: האירוחים הרבים (וכמובן הנוכחות של דוכין), המבנה הכפול, הביקורת התאגידית, הביוגרפיה הכללית בהתחלה, ואפילו "תופעות לוואי" שואב ברוחו מ"נרקומנים". קשה שלא להשוות, ואי אפשר לעמוד בהשוואה הזאת, אבל הסיפור של כורם בכל זאת מוצא דרך לעצמו, בהיותו סיפור יותר ספציפי ופחות מופשט מהאלבום האגדי ההוא.
והסיפור, חייבים להודות, הוא מאוד חזק. כבר מההאזנה הראשונה המאזין מרותק מגורלם של אלכס ואהובתו לשעבר. קשה שלא לתהות כמה העולם שמתואר כאן כל כך רחוק מעידן הרשתות החברתיות שאנחנו חיים בו. האם כשאנחנו מעלים זיכרונות לפייסבוק, או מעלים תמונות לאינסטגרם, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו בעצם לשכוח את אותן חוויות שכבר על הענן? והאם הרשת הזאת לא מעצבת את הזיכרונות האלה בעצמה? כלומר: איך נזכור את החוויות האלה בעוד שנים כמו שהן מופיעות ברשת, או כמו שחווינו אותן באמת? ועד כמה כל המערכת הזאת באמת משתמשת ברעיונות הכי אישיים שלנו כדי למכור לנו פרסומות או פוליטיקה? השאלות האלה בוערות ממש עכשיו, והבחירה של כורם להתעסק בהן מראה לא רק על חזון אמנותי נרחב, אלא גם על מחויבות ערכית מועררת השראה.
הרעיונות והסיפור מחזיקים לבדם את האלבום והשירים תומכים במבנה הזה, מי יותר ומי פחות. בקצה של הסקאלה (שץ בבלה בלה) נמצא למשל "שירות לקוחות", דואט מצחיק ומלוהק באופן מושלם בין אלון עדר, האנושי והחמוד כל כך בתפקיד אלכס, לזמרת הסופרן קרן הדר בתפקיד מענה אוטומטי מוכפל. בקצה השני נמצאים הבלדה הנחמדה של ישי לוי על דוד המלך, או "אלף פעם", השיר היפה באלבום בביצוע של נילי פינק על זוגיות במשבר, שלא לגמרי ברור מה ההקשר שלהם בתוך המסגרת הכללית של האלבום. המעמד של השירים כאן הוא מורכב: מצד אחד רוב השירים הם באמת שירי אווירה, ומהבחינה הזאת הם אמנם משתלבים היטב בסיפור עצמו, והם אכן יפים, אבל רובם לא יוצאי דופן. הם מצליחים בתוך ההקשר, אבל אני לא יודע עד כמה הם יכולים לחיות מחוצה לו.
בעיניי, כורם היא אמנית שהתקשתה עד כה להוציא את מה שהוא "יוצא דופן". השירים שלה היו יפים ונעימים, אבל לא ייחודיים. "2023" הוא בסופו של דבר ניסיון מרשים לצאת ממחוזות הרגילות אל מקום מאתגר יותר ואכן, זה אחד האלבומים המעניינים ביותר של 2016. אמנם רוב השירים בו הם שירי "איזי ליסנינג" מובהקים, ובכל זאת היא מצליחה ליצוק סביבם ובתוכם משמעויות עמוקות ומסקרנות, הרבה באמצעות הסיפור. קשה לי מעט עם הסיום. מבלי לספיילר, אומר רק שסופו של הסיפור מתסכל, שלא לומר חסר. מצד שני עולה בי גם מחשבה אחרת: בעוד הסיפור וסופו מלווים במועקה לא פשוטה, השירים עצמם מציגים ברובם דווקא אפשרויות קטנות של מרד, ואפילו גאולה קטנה. זה אולי עוד מסר קטן של כורם בתוך המסגרת הגדולה: הדבר היחיד שמסוגל עדיין למחות נגד התאגידים, גם אם זאת מחאה קטנה וחסרת סיכוי, אלה השירים.
שלום חנוך - "זום"
חלקה הראשון של הופעת האיחוד של תמוז אמור היה להיות השקה של האלבום החדש של שלום חנוך. בסופו של דבר הוא ניגן מתוכו רק שיר אחד, לא סינגל מוביל וגם לא שיר טוב במיוחד - "ויקי", פנטזיה משונה על פלירט עם צעירה בבייג'ין. אולי חנוך העדיף בסופו של דבר להעניק מופע להיטים לקהל ששילם הרבה מכספו, אבל ההרגשה היותר כנה היתה שהחומרים החדשים של חנוך כל כך מחווירים לעומת החומרים של הלהקה האגדית ההיא, שמוטב אולי להצניע.
שלום חנוך הוא מגדולי האמנים החיים כאן. נקודה. מוזיקאי שראה הכל, ואדם שלא חייב לדפוק חשבון לאיש על השירים שהוא מוציא או לא, ואולי דווקא לכן האכזבה היא כל כך עמוקה. "זום" הוא אלבום חלש, אולי החלש בקריירה של חנוך. הוא גורם ל"המקרה והטעות" מלפני שנה בסך הכל אלבום לא רע, עם כמה לחנים מאוד יפים ושיר גדול אחד להישמע כמו "שבלול". נקודת הפתיחה שלו בעייתית מלכתחילה: שני הסינגלים שהובילו אותו "המדינה הזאת צריכה אמא" הסתמי והדואט-חידוש החלש עם שרית חדד "איך זה את" היו נטולי ברק לחלוטין. מבחן התוצאה האכזרי מכולם הוא זה: שלום חנוך, האיש שכתב בכל אלבום שלו המנונים לאינספור, שבכל אחד ואחד מהם נגע ברגעים הכי יפים שאפשר, לא השאיר ב"זום" שיר גדול אחד. יש כאן כמה רגעים נחמדים, כמה אחרים חלשים, וכמה שלא מעלים דבר מלבד אדישות גם בהאזנה רביעית. גם אירוחים של מזי כהן, איילה אינגדשט או שלומי שבן לא ממש משנים את המצב הזה.
ובמה עוסק "זום"? "קצת אקשן, קצת מין", אם לשפוט לפי שיר הנושא. זה אלבום עירוני מאוד, גם בקצב שלו וגם בתכניו, והוא מתאר אינטנסיביות של נסיעות ומערכות יחסים. בהתאם, האווירה היא תיאטרלית-קולנועית, ועל כך מרמז אמנם גם שיר הנושא, מהמוצלחים באלבום. בכמה שירים חנוך הופך לשחקן בעצמו בהצגה הזאת. "את עוד לא אמרת לי", "אתה אשם בכל" ו"שבע בערב", שלושה שירים עם ניחוח ג'אזי, מחמיאים לקול הסדוק שלו, והוא מתפקד כמספר דרמטי כריזמטי. "אתה אשם בכל", בשיתוף שבן על הפסנתר, הוא גם מהטקסטים הטובים באלבום, שדן בתחושות אשם ברמה הציבורית, במשפט ציבורי, וגם ברמה האישית, בכישלון של מערכות יחסים והאשמות בין בני זוג. ממול ניצב לו "אל חסר רחמים", פרובוקציה חסרת עידון וטקט על תפילת "אל מלא רחמים". חנוך, שכתב ושר כבר פעם שירים יותר מוצלחים נגד כפייה דתית ("אל תקרא לי עם", למשל), מבקיע כאן גול עצמי מפואר נגד מי שמאשים אותו אפרופו השיר הקודם שהוזכר בהתנשאות כלפי מי שלא הוא.
אפשר להעריך את חנוך על כך שהעדיף שלא לשקוע בפורמטים אקוסטיים שאולי היו מתאימים יותר לקול שלו, ובמקום זאת החליט ללכת על רוק בכל הכוח, ואפילו על אלקטרוניקה. אפשר להעריך אותו על האומץ לשיר על מין ופלירטים ממרומי גיל 70, ולא להתבוסס ברומנטיקה נוסטלגית. אפשר לברך על ההתנסויות האלקטרוניות, על הקריצה למוזיקה מזרחית, על היציאה מאזור הנוחות. אבל כל המחמאות המנומסות האלה לא מחזיקות ברגע שנשאלת השאלה האם מתחשק לשמוע את האלבום הזה שוב, והתשובה היחידה המתבקשת היא לא.
"גלבי" תערוכה בעקבות עפרה חזה
במוצאי שבת, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון, תיפתח בגלריית המשכן בית מאירוב התערוכה "גלבי" תערוכה בעקבות עפרה חזה, במסגרת יוצגו חפצים, פרסים ולבוש של הזמרת המיתולוגית, חלקם נמסרו על ידי המשפחה, ולצדם עיצובים שכ-30 אמנים יצרו בהשראתה. כמה מהעיצובים הללו מוגשים כאן באופן בלעדי לגולשי וואלה! תרבות: