(בסרטון: הטריילר של "31")
עד לפני כמה שנים, צירוף המילים "סרטו החדש של רוב זומבי", היה גורם להתרגשות ולציפייה בקרב רוב חובבי האימה. מוזיקאי הרוק הכבד שהפך גם לקולנוען, היה בין 2005 ל-2007 הדבר הכי לוהט ומרענן בסביבה. "The Devil's Rejects" שלו הוא מסרטי האימה הטובים של העשור הקודם, וגם החידוש המצוין פרי עטו ל"ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר היה מוצדק ושונה לחלוטין מהמקור דבר שקשה לומר על רוב החידושים.
לאחר "ליל המסכות" שיחרר זומבי למסכים את סרט ההמשך, אבל הפעם הוא התגלה כיצירה תמוהה, מבולגנת וחסרת כל ערך. היה ניתן לומר שמדובר במעידה חד-פעמית, אך ההתרסקות נמשכה עם סרט האנימציה הפרוורטי, המופרע והאיום "The Haunted World Of El Superbeasto" המבוסס על קומיקס פרי עטו. ב-2012 ניסה זומבי לאסוף את השברים עם "המכשפות מסיילם", בו משחררת שדרנית רדיו קללה עתיקה המסתתרת בתוך אלבום של להקה מסתורית - וכן, זה היה גרוע בדיוק כמו שזה נשמע.
כתוצאה מכל זה, הבינו חברות ההפקה הגדולות שאולי לא הכי חכם מבחינתם לשים את הז'יטונים על מר זומבי הנכבד. וכך, סרטו החדש, "31", מומן בעזרת גיוס המונים חברתי או, במילים אחרות, קיבוץ נדבות בגרסת העשירים.
הסרט, שזמין כעת לצפייה ביתית, נפתח בציטוט מעולה של פרנץ קפקא: "סימן ראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות". הבעיה היא שזומבי השתכנע שבזאת הסתיימה עבודתו על הסרט. עלילתו, אם כך אפשר להגדיר את רצף האירועים שמתחוללים על המסך, עוקבת אחר קבוצה של בדרנים נודדים הנוסעים במדבר הטקסני ב-31 באוקטובר (ליל כל הקדושים) בשנת 1976 ונחטפים על ידי חבורת סדיסטים.
החבורה מתעוררת במבוך עצום דמוי גיהנום בזמן שנשמע קול כריזה, המודיע להם שהם משתתפים במשחק שנתי העונה לשם 31. החוקים: עליהם להישאר בחיים למשך 12 שעות. הסיבה לכך שאף אדם מעולם לא ניצח במשחק, היא שמכל פינה צצים ליצנים פסיכופתים עם מסורים חשמליים וגמד דובר ספרדית הלבוש מדים נאצים.
המושכים בחוטים, שלושה בריטים מבוגרים הלבושים מדי שופטים ופאות מגוחכות, יושבים להם בכנסייה ענקית לאור נרות ומהמרים בינם לבין עצמם על סיכויי המתחרים לשרוד. אחד מהם, למרבה הצער, מגולם על ידי מלקולם מקדואל, שכבר מזמן איבד את היכולת לסנן פרויקטים. ובכלל, הכל מרגיש כמו אחד מהחיקויים הפחות מוצלחים לסרטי "המסור" ו"באטל רויאל", שהפסיקו להיות פופולרים בערך לפני עשר שנים.
בינתיים, במבוך - הקטל נמשך. חלק מגיבורינו נשחטים וחלק שוחטים, אבל כל זה לא משנה, מכיוון שהחיבור הרגשי אליהם שואף לאפס ושום פרץ אלימות ספקטקולרי לא ישנה זאת. חמישה מהשחקנים, ובהם שרי מון זומבי, אשתו של הבמאי ושותפתו המקצועית הקבועה, כבר הופיעו אצלו בעבר, ודמויותיהם מרגישות כמו שאריות מסרטיו היותר מוצלחים. הן מטונפות ודוחות בדיוק כמו המשפחה המגעילה שכה חיבבנו מ-"The House Of 10,000 Corpses" ומ- "The Devil's Rejects", אך בזאת מסתכם הדמיון.
זומבי שומר על האסתטיקה הצבעונית והצילום התזזיתי שהוא סימן ההיכר שלו, אבל ההגשה ב"31" מאולצת ובעיקר מבולגנת: סצנת הפתיחה היא בשחור לבן, הכתוביות מצולמות במצלמת שמונה מ"מ והשאר בסגנון הקבוע של הבמאי.
"31" מנסה נואשות לשחזר מעט מהקסם שאפיין את תחילת הקריירה של זומבי, אך כושל כמעט בכל אספקט. קשה לעבוד על כולם כל הזמן, אז אפשר להניח כי גיוס הכספים לסרט הבא הולך להיות הרבה יותר מסובך.
כשסרט כמו "חלזונות" זוכה למהדורת בלו-ריי, זה הזמן להניח שהפורמט הגיע לכדי מיצוי. מה עוד יכול לצאת ב-HD? גרסת הבמאי לחתונת בת הדודה שלכם?
התשובה לשאלות הללו, ככל הנראה, שלילית, אבל "חלזונות" באמת יוצא בקרוב בפורמט הזה, והביקורת על כך באמת נכתבת, עד כמה שאפשר לבקר סרט כזה.
"חלזונות", שהופק ב-1988, הוא קו-פרודוקציה ספרדית-אמריקאית מאת הבמאי חואן פיקר סימון. חוץ מלהיחשב אד ווד הספרדי, אחראי הקולנוען לכמה סרטים מבדרים ובעיקר למחוות הג'יאלו המפתיעה "Pieces" מ-1982. העלילה הפעם לוקחת אותנו לעיירה אמריקאית קטנה ושקטה, שבה כולם משחקים גרוע ומדובבים גרוע אף יותר.
הפסטורליה מתנפצת לקראת ליל כל הקדושים. מספר גופות אכולות למחצה מתחילות לצוץ, ורק איש אחד, מפקח התברואה המקומי, מייק בריידי, יודע למה. חלזונות רצחניים כמובן. לא חלזונות רצחניים מהחלל זה יהיה טיפשי, אלא חלזונות שחורים חסרי קונכייה שנחשפו לפסולת רדיו-אקטיבית.
במבנה עלילתי שמזכיר את "הבועה" מ-1958, מתרוצץ מפקח התברואה ברחבי העיירה להזהיר את התושבים מהיצורים הקטלניים, אך איש אינו מאמין לו. משעשעת במיוחד תגובתו של ראש העיר לבקשתו להורות על פינוי המוני: "מבחינתי אין לך את הסמכות לאחל יום הולדת שמח למישהו, אז עוף לי מהעיניים".
לאורך שנות השבעים, יצאו למסכים אין ספור סרטי חיות רצחניות. למעשה, כמעט כל חיה מגוחכת זכתה בסרט משלה: "Night Of The Lepus" עסק בארנבות קטלניות,
"Squirm" של ג'ף ליברמן הציג לנו תולעים אוכלות אדם
ו-"Frogs", כשמו, הפיל את האשמה על הצפרדעים האומללות.
מה שהופך את "חלזונות" למבדר במיוחד הוא העובדה שאף כי הצופה יודע שזה מטומטם, השחקנים יודעים שזה מטומטם והבמאי יודע שזה מטומטם, הוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. כל זאת בזמן שחלזונות קטנים מופיעים ועושים דברים שחוקי הפיזיקה לא מאפשרים, כמו לגרור גופות של בני אדם או לעקור את עיניהם.
הייתם חושבים שכל עוד יש לכם מכנסיים ונעליים, חלזונות לא יכולים לגרום יותר נזק מצרצר עצבני או פרת משה רבנו, אך הסרט דווקא מראה לנו כיצד צבא של היצורים הללו הופך בחורה צעירה לשלד בתוך שניות.
Slugs: הטריילר
בניגוד לשאר הסרט, ראויה לציון סצנה אחת תמוהה במיוחד, שבה קבוצה של צעירים שיכורים עורכים מסיבה בחניון סמוך ליער. שניים מהם הולכים ליער כדי להתמזמז עד שהבחורה אומרת "עד כאן", והבחור נוטש אותה. בחור אחר, עטוי מסיכה, אורב לה, ואז תוקף אותה באכזריות ומנסה לאנוס אותה. איך הסיפור הדבילי על החלזונות הרצחניים תפס את הכיוון הזה? לא ברור. אבל זה עוד לא הכל.
בהמשך, הבחורה מצליחה להימלט מתוקפה, רק כדי להיאכל על ידי מאות חלזונות, בעוד הפסיכופת לא מוזכר או נצפה יותר. בעולם הרנדומלי של הסרט, הוא לא נעצר ולא נהרג, אלא ככל הנראה פשוט ממשיך לתקוף נשים נוספות.
"חלזונות" לבטח לא נועד לחובבי אמנות גבוהה, וגם לא לאלה שמטרדי גן למיניהם מפחידים אותם. אך הוא כן סרט החלזונות הרצחניים הטוב ביותר בהיסטוריה. לאחר שתצפו בו, לעולם כבר לא תסתכלו על ברל'ה באותה צורה.