פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 98: השיר שיגרום לכם להתנזר מחומוס

      פאר טסי אמנם טיפח חזות בוגרת וכבדת ראש, אבל הסינגל החדש שלו רחוק מאוד מהליגה של הגדולים באמת. שרית חדד דווקא מתחברת לדור של עדי ביטי ויוצאת עם להיט קליט, ויש גם המנון על חומוס, אבל באמת שלא כדאי לכם. הטור הים-תיכוני של רועי בהרי פרל

      טעון קיפוח 98: השיר שיגרום לכם להתנזר מחומוס

      (בסרטון: הקליפ של "הימנון החומוס הישראלי")

      פאר טסי - "זה לא משנה"

      שנתיים עברו מאז שפאר טסי הסביר לפריפרייה בארץ מאיזו יציאה באיילון הכי כדאי לה לצאת כדי לכבוש את תל אביב (דרך השלום). הדרך הארוכה והמטלטלת שעשה עד כה ניכרת בפניו: זיפיו הידועים, שהחלו את דרכם בתור זקזקן צרפתי, התארכו עם הזמן, התרבו, התעבו - והנה, כעת ניצב בפנינו כאן, בשחור-לבן, עבדקן.

      המראה המתחדש הזה - הבוגר והרציני יותר - מעלה שאלה אינסטינקטיבית: מהי מהות הזקן? נכון, לפעמים זקן הוא רק זקן - ובכל זאת. תחושתי היא שמשהו עומד מאחוריו, מסומל בו. האם ייתכן שהדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות עכשיו לטסי, שקריירתו כבר לא טסה, קרה? האם זקנו רומז על נטייה טרייה להיפסטריות? האם התל אביב שהוא ספג במהלך השנתיים האחרונות הותירה בו את חותמה? האם הפעם, בסינגל הבכורה שלו מתוך אלבומו הרביעי, זה סוף סוף קורה? טסי סוף סוף מוציא מעצמו משהו מעניין? לא.

      הזקן של טסי לא שונה מהזקן של אף אחד אחר מבין חבריו החמים, הלבביים והטיפה'לה, ממש טיפונת, צבועים, לז'אנר המקופח: גם הוא בסך הכל עוד זקן של טרום יום כיפור. כדי שזה לא יהיה שקוף מדי, הוא מקושר כאן לדיכאון, לאבל, בעקבות פרידה כואבת, שמנוסח בקיטשיות לא פחות כואבת ("בוכה עוד יום חולף לו / בוכה לך בלילות / רוצה אותך ילדה כאן / נמאס לי לחכות", מילים: פאר טסי, לחן: אנטוניוס ורטיס).

      אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה, אבל הקול של פאר טסי, כפי שניתן להתרשם גם ב"זה לא משנה", הוא בעצם הקול של אייל גולן מינוס תיבת התהודה של אייל גולן. לפחות כפי שזה נשמע במקרה שלפנינו, קצת חבל שהוא לא בדיוק הקול של אייל גולן: הבלדה הים תיכונית הקשה הזאת, הרצינית, החורפית, שמסתייעת בקלרינט שמתכתב עם חודש הסליחות, דורשת תיבת תהודה הגונה.

      בהיעדר אחת כזאת, הוא יכול להמשיך לנסות ולשכנע אותנו שלבו שבור ונפשו דואבת עד שמחת תורה. קולו צלול ומדויק - על כך אין עוררין - אבל הוא דק מדי. אין בו מספיק עומק, נשמה ורוח כדי להגיש מטענים כבדים. בטח לא מטעני דמה, כמו הבלדה הלא מרגשת הזאת. (שני כוכבים)

      שרית חדד - "למה לי?"

      גם שרית חדד, זמרת עם פאסון ומעמד, ודאי חשה את אווירת החג, אבל כשהיא מביטה מהצד בהרכנת הראש והורדת הטון הקולקטיבית של חבריה לז'אנר מהצד, היא שואלת את עצמה - ובצדק - "למה לי?". להבדיל מרובם המכריע, היא הרי לא זקוקה לחותמת כשרות של אף אחד.

      החופש הזה שהיא לוקחת לעצמה דווקא עכשיו - בשלהי הקיץ ורגע לפני תשרי - הוא כמעט התרסה: זה לא אמור להיות, כביכול, זמן לכיופים ולשיגועים. ספק אם אפילו סטטיק ובן אל תבורי סבורים שמה שמעניין את הישראלים כעת, בעיצומם של ימי הסליחות, זה בסים וסלסולים.

      ואולם, שרית חדד, כידוע, היא שרית חדד. מותר לה להשיב קרב לגיבורי הפופ הים תיכוני של תשע"ו גם עכשיו - והיא עושה את זה, מקצוענית שכמותה, כבדרך אגב. "למה לי?" הוא להיט פופ ים תיכוני שמוגש ומעובד בדיוק על פי החוקים הנוגעים לז'אנר בשנת 2016: עם הרבה יותר פופ מאשר ים תיכוניות, שילוב של אקזוטיקה מעולם אחר (במקרה הזה, יש משהו נורא הודי במקצב ובתזמור) ופזמון קליט (מלים, לחן והפקה מוזיקלית: הנרי, דולב רם ופן חזות) שלא ניתן להסירו מהמוח אפילו בעזרת שפכטל מפלדה.

      בתיאוריה, זה אמור להיות שיר שנע על הסקאלה שבין בנאלי למעצבן, אבל איכשהו, הודות לנאותות ההפקה, "למה לי?" הוא דווקא יציאה נחמדה, כיפית ואפילו סוחפת לפרקים. חדד לא רק מיישרת פה קו סגנוני עם הנוער שגדל על ברכיה. היא גם מצליחה להישמע כאן כמו אחת כזאת, הרבה יותר צעירה מגילה (38) - נאמר, מישהי מהכיתה של עדי ביטי. כן, הן בטח באותה כיתה. מעניין אם הן חברות. (שלושה כוכבים)

      עוזי גינתי - "הימנון החומוס הישראלי" (השגיאה באיות במקור)

      דרכים רבות עומדות לרשות האמן המבקש לזרז את בוא המוזה לכיוונו: הליכה, מדיטציה, אי בודד, וויסקי, חשיש, אל.אס.די וכו'. סודו הפרטי של עוזי גינתי - אדם יקר וברוך כישרונות - הוא חומוס.

      בהודעה לעיתונות מצוין שגינתי "נחשב למלך החומוס של השרון והמרכז" ושאת "הימנון החומוס הישראלי" הוא כתב "בן מנה של חומוס פול מלאה לבן מנה של חומוס גרגרים" (כך במקור), כך שהתוצאה, על פניו, היתה אמורה להיות להיט היסטרי. משהו בן מנה.

      בעיה מס' 1 (מבין טריליון): כבר יש המנון לחומוס הישראלי. הוא ראה אור בשנת 1993, כתב והלחין אותו יהושע סופר (תחת הכינוי נייג'ל האדמו"ר) והמסר המרכזי שבו היה ש"חומוס מטמטם זה מטמטם זה מטמטם" - תובנה ש"הימנון החומוס הישראלי" מיטיב להמחיש עד כמה היא נכונה.

      בעיה מס' 309 (בכל זאת, לא נעבור פה אחת-אחת): החריזה צפויה מדי ("אם השמש לה זורחת ובחוץ יפה / בוא איתנו נשב ביחד על כוס קפה"). בעיה מס' 8,729: החריזה לא קיימת ("אם אמרה היא הגברת לוחצת הקיבה / אל לך תתמהמה ובוא למסעדה"). בעיה מס' 44,211: החריזה מרושלת באופן מכפיר ("יושבים כאן כל החבר'ה עם עוזי המדליק / כי יש נרגילה וריח פול מדליק").

      בעיה מס' טריליון: יוני רועה. לא ברור איך הוא הסכים להלחין את הדבר המביש הזה שעוזי המדליק כתב. אמנם הלחן, כשלעצמו, דווקא בסדר, קליט ונחמד, אבל עצם העובדה שהוא נטל חלק בחלטורה כה ירודה ואווילית מעלה תהיות קשות בנוגע למצב תודעתו בעת קבלת ההחלטה, לרבות כושר האבחנה שלו בין טוב לרע. סליחה, בן טוב לבן רע. (מינוס טריליון כוכבים)