ז'אנרים הם כמו חתולים - כמה שלא תזרוק אותם מהגג, תמיד הם יעמדו מחדש על הרגליים. המערבון ניצב כדוגמה הטובה ביותר לכך: הספידו את הסוגה הזו יותר פעמים מאשר את הקולנוע עצמו, וכל פעם הוא קם מחדש לתחייה.
וכך, בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם "שבעת המופלאים", גרסה חדשה של המערבון הקלאסי מ-1960, שכזכור היה מלכתחילה עיבוד מחודש של סרט קודם, "שבעת הסמוראים" היפני. גם בגלגול השלישי, סיפור המסגרת נותר דומה: תושביה חסרי האונים של עיירה קטנה, מגייסים שבעה שכירי חרב כדי להתגונן מפני המנוולים שמנסים להשתלט בכוחניות על אדמתם.
השוני המהותי היחיד, הוא בזהות האתנית של הדמויות. במקור, כמו בכל מערבוני התקופה, השחקנים היו כולם גברים לבנים. כאן, לעומת זאת, את חבורת המופלאים מוליך שחור עור, אותו מגלם דנזל וושינגטון המהימן כתמיד. ואמנם, יחד איתו דוהרים כמה לבנבנים, ובהם כריס פראט שממשיך את המומנטום האנרגטי של "עולם היורה" ו"שומרי הגלקסיה" ואית'ן הוק, שנראה לא קשור לחלוטין; אך בצדם, בניגוד מוחלט למה שהיה נהוג לראות במערבונים של פעם, אנו מוצאים בין שכירי החרב האמיצים גם אסייתי, היספני ואף אינדיאני, ובסופו של דבר הסרט גם מאפשר לאשה להרים לירות את אחד הכדורים הכי משמעותיים בעלילה.
אך מעבר לעניין הקוסמטי, כל משחקי השבץ-נא הכאילו אתניים ופמיניסטיים הללו לא באמת מוסיפים לסרט שום עוקץ, מה שמוכיח עד כמה פוליטיקת הזהויות העכשווית היא לעתים קרובות ריקה מתוכן. בעיבוד המחודש אין טיפה מן הביקורת החברתית שהיתה ב"שבעת הסמוראים", ולמעשה אין לו שום עומק כלל: הוא שטחי כמשעול שעבר עליו טרקטור.
כל זה לא צריך להפתיע, שהרי את הסרט ביים אנטואן פוקואה, ואפשר להגיד עליו מה שרוצים, אבל דבר אחד לא שנוי במחלוקת: הוא עקבי. מאז "פתיון" ו"יום אימונים מסוכן" שפרסמו אותו בתחילת העשור הקודם, דרך "על הכוונת", "המטרה: הבית הלבן" ולהיטים אחרים שיצר, עבודותיו תמיד היו בסיסיות וישירות להפליא. סרטיו נועדו לספק לחובבי היומיות את מנת הפעולה האפקטיבית שרצו, ולא שום דבר מעבר לכך.
"שבעת המופלאים" הוא אמנם המערבון הראשון בקריירה של פוקואה, שעד כה התמחה בסרטי פעולה המתרחשים במציאות העכשווית, אבל המעבר למערב הפרוע לא גורם לו לשנות את הלכותיו. רוב מי שיוצרים בימינו עיבודים חדשים, בטח בז'אנר הזה, עושים זאת במידה של הומור ואירוניה. לא הוא: כרגיל אצלו, גם הפעם הגישה רצינית לחלוטין, אפילו תוקפנית, ונטולת התחכמויות, יומרות או שנינויות.
תחת זאת, אנו מקבלים תצוגת תכלית נוספת של פוקואה, שמקבל כאן עוד הזדמנות להפגין את חיבתו לסצנות פעולה ארכניות ואלימות ואת יכולתו ליצור אותן בנוקשות ובמיומנות. כתוצאה מכך, "שבעת המופלאים" הוא מה שהיה נהוג לכנות כאן בשנות השישים "סרט חקלאי", על שם כך שיש בו גופה על כל דונם. יותר מדי רוח חיים אין פה מתים לא חסר.
אל עבודת הבימוי היעילה של פוקואה והמשחק המעולה של וושינגטון ופראט מצטרף הצילום של מאורו פיורה, שותפו הוותיק של הבמאי, שגם עבד עם ג'יימס קמרון ב"אווטאר" וזכה על כך באוסקר. כאן, הוא מפליא לעצב את נופי המערב הפרוע. בזכותו, הסרט הלא קצר (קצת מעל שעתיים) נעים לעין לאורך כל הדרך.
בסך הכל הגלגול המחודש הזה של "שבעת המופלאים" אינו מסעיר במיוחד ואין סיבה לרוץ לראותו, אך מי שכן יעשה זאת לא יסבול במיוחד, לפחות כל עוד הוא חובב אקשן פשטני ובהמי ומנגד אינו טהרן שייפגע בשם קדושת הסרטים הגרסאות הקודמות.
אותם טהרנים ודאי ילינו על איכות העיבוד המחודש וימחו בשמו של קורוסאווה, אבל גם הם יודעים: כיוון שהמערבון לא ימות לעולם, בעוד חמישים שנה ודאי נחזה בגרסה נוספת של "שבעת המופלאים", ולעומתה זו מ-2016 ודאי תיראה כמו קלאסיקה.