עובר ושב: 50 השירים שצריך לקחת משנת תשע"ו - מקומות 41-50

תשע"ו היתה שנה מתעתעת עם מעט מגמות מובהקות: ההיפ הופ הישראלי המשיך להיות הדבר החם של הרגע, הלהיטים של הנוער חלחלו למעלה, המבוגרים די נעלמו והאסקפיזם חגג. גם המצעד שלפניכם הוא מצעד אמורפי: אלה לא בהכרח הלהיטים הכי גדולים של השנה, והם גם לא מדורגים לפי "איכותם" – אבל אלה כן השירים שכדאי לקחת מהשנה הזאת, בעיניי לפחות. הרשיתי לעצמי להתעלם משירים שאני לא אוהב או אדיש כלפיהם, להתייחס לשירים שאני אוהב אבל לא זכו לפופולריות שמגיעה להם (בכל עשירייה יש שניים-שלושה כאלה), וכמובן לכל מה שהיה בעיני מעניין השנה – זכותכם לא להסכים. נעדרים: שירים שיצאו לפני הסיכום בקיץ שעבר ושירים שיצאו ממש לאחרונה. בסוף המצעד, עם העשירייה הגדולה, נחשוף גם את השיר הגרוע של השנה.

אסי כהן כמשל לסיפור של הפופ המזרחי: יורשו המפונפן של קוקו הוא מתוחכם יותר, בטוח בעצמו יותר וחייכן יותר, וכן, הקליפ המילולי שלו נערך בשש דקות. להיט החתונות המיידי והתשובה המתבקשת ללהיטי הענק "דרך השלום", "טרמינל 3" וחבריהם.

מפגש מרגש בין ההרכב הנכון של הרגע ואגדה מהלכת נשמע על פני השטח מאולץ, אבל ממרחק הזמן זה כבר נשמע טבעי מאוד: הנשמה של אולארצ'יק והגרוב של קפה שחור חזק ממלאים באהבה חזקה.

אחת מזמרות הרוק הכי גדולות שיש כאן קרעה לי את הלב (כמו תמיד) בשיר זיכרון לילקוט בית ספר, קינה עצובה לשנים אבודות ולזכרונות מודחקים. פרבר הקימה לתחייה את הטקסט הפוצע והמחורז בשלמות של אנה הרמן, ונתנה לשורות כמו "לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח" לצעוק את עצמן.

זה פשוט קרה בבת אחת: הילדים השתלטו על הטעם שלנו, והנה הגיבור הראשון שלהם ברשימה, שמזכיר שכבר צריך לקחת אותו הרבה יותר ברצינות. בשנה של ניהיליזם מוחלט, "לא הכל מן אללה" הוא בדיוק ההפך, והנה: כמו שהגיע להרבה מאוד אנשים אחרים, אפילו עד לרובי ריבלין, הנשיא החמוד אי פעם, השיר הזה הגיע.

האיש הכי מצחיק בפופ הישראלי עושה זאת שוב בלהיט הדיסקו המזרחי הסוער שלו. אי אפשר לעמוד בפני "צביקה", ומול יותר מדי אנשים שעושים כאן פופ מתוך תחושת רצינות מוגזמת ומופרכת, אי אפשר שלא לתהות, כמו שהוא שר: "איך הם לא מתים משעמום?".

אין מה לומר: ההמנון הזה מדבר בעד עצמו. בדומה לאמן הקודם מהרשימה, קיצ'לס הוא מהאנשים הכי מצחיקים בסביבה: לעתים הוא מריר, לעתים ציני, אבל תמיד מדבק. ונשאר רק לצעוק עם הרמקולים: "קח את המנגינה הזאת ודחוף אותה לתחת".

אם לקחת שיר אחת מ-"קצפת", אז את "והאמת". בגלל הלחן היפה, בגלל החיבור המרגש בין הקולות, בגלל שישי ריבו הוא זמר ענק, בגלל שארצי הוא לפעמים באמת פילוסוף מקסים, ובגלל שבאמת אין אמת אחת או שתיים.

כבר לא חדש בסביבה, וארז לב ארי רק הולך ומשתבח כמספר סיפורים וקול של חכמה ורגישות. התלמיד המובהק של ברי סחרוף, אהוד ואביתר בנאי, מאיר כתמים של תרבות ופינות שקטות, נשכחות וחבויות, יחד עם רוקנרול מצוין.

לדיווה הגדולה של הפופ המסולסל יש מגע זהב שלא נגמר, ואין לה שום כוונה לעצור. תו התקן של דיקלה הוא כל כך ייחודי, כל כך גבוה וכל כך מענג, שצריך לומר: שרק תוציא עוד ועוד ועוד.

שלום גד הוא קול המצפון הישראלי, ו"פיסת אוויר קטנה" הוא הדרשה האחרונה שלו: מבט אישי-לאומי שהוא גם נוקב, גם ספקן וגם הגון, בשיר עם שנכון ל-2016 אבל מרגיש כאילו היה כאן תמיד. ויש גם צוואה: שלא נשכח לשאול את השאלה הנכונה, בנשימה האחרונה, בפיסת האוויר הקטנה שלנו.