למה לשבש שם של ספר? מריו ורגס יוסה קרא לרומן שלו בשם "הגיבור הדיסקרטי"- למה לקרוא לתרגום העברי "הרומנטיקן"? המודעות שמפרסת הוצאת "אחוזת בית" מעידות שהיא רצתה בשם סקסי יותר, ורצתה לחזור על ההצלחה המסחרית שנחלה כאשר פרסמה תרגום לרומן קודם של יוסה "תעלוליה של ילדה רעה"(אז היא שמרה על שמו הספרדי של הרומן).
כדאי שהקורא יזכור את הדיסקרטיות של הגיבור כאן. מה עוד שמדובר בשני גיבורים שונים, בשתי עלילות שונות, שאותם מפגיש יוסה ברומן הזה. וסביר להניח שהוא לא קרא לרומן "הגיבורים הדיסקרטיים" כדי שהקורא, במהלך הקריאה, יחליט איזה משני הגיבורים ראוי, או ראוי יותר, להיקרא "דיסקרטי". שינוי השם בתרגום העברי מסלק מן הקריאה את השאלה המעניינת הזאת.
יש ליוסה, סופר פורה מאוד, כמה ערוצים של כתיבה. "העיר והכלבים", הרומן הראשון שלו, וזה שקנה לו את התהילה שהובילה אל פרס נובל, שייך לערוץ פוליטי, כזה שעוסק בעריצות הרווחת בתרבות הצבאית והשלטונית בדרום אמריקה. ערוץ אחר הוא ארוטי.
יוסה מצליח להיות סקסי מאוד כשהוא כותב על סקס (סקסי כל כך שלא צריך להחליף שמות ספרים כדי לפתות אליהם קוראים). אין זאת אומרת שהוא גם מצליח להיות עמוק ברומנים הסקסיים האלה. מי שרוצה את המעמקים של הסקס בספרות, ילך אל "יוליסס" של ג'ויס, או אל השירים של אן סקסטון (שתורגמו לא מזמן היטב על ידי יעל גלוברמן). יוסה לא נמצא באזורי העומק האלה. אבל הוא בהחלט נמצא באזור הווירטואוזיות העסיסית של מספרי הסיפורים.
הספרים שלו עמוסים מדי ברגשות אשמה נוצריים על "הלכלוך" שבסקס. וכשהוא מתהדר ב"העזה" מינית כמו ילד שעושה בחדווה את כל מה שאמרו לו שאסור לעשות. אבל חדוות הסקס מוליכה את יוסה אל חדוות כתיבה, אל תחבולות כתיבה, אל עורמת כתיבה. ואם מספרי סיפורים היו מאז ומעולם גם מומחים של יצירת מתח, ושל חלוקת מתח לשנים או לשלושה, ושל השהיה מדויקת של שיא, ושל התחלות מבריקות וסיומים מפתיעים יוסה מעניק לנו בשפע את המומחיות המקצועית הזאת. הוא לא יחיד בכך. גרהם גרין, למשל, רחוק גם הוא מלהיות העמוק שבסופרים, אבל אין כמוהו במלאכת הטוויה של מספרי הסיפורים.
תענוג לעקוב אחרי יוסה כאשר הוא שוזר זו בזו את שתי העלילות שבספר: עלילה של סחיטה פלילית ועלילה של אהבה מאוחרת. במיומנות רבה גורם לנו יוסה לשמוע הדים של אהבה בתוך סיפור הסחיטה, והדים של סחיטה בתוך סיפור האהבה. ומה שמחבר ביניהן הוא המהוגנות הכמו-משעממת של שני הגיבורים. הגיבור הנסחט על ידי פושעים הוא בעלים של חברת הובלה, איש בגיל העמידה, אמיד, אפור-כלפי חוץ, שמסרב לשכוח את מה שהשביע אותו אביו: "לעולם אל תיתן שיסחטו אותך, בני". הגיבור האחר, גם הוא בגיל העמידה, הוא סוכן ביטוח, גם הוא אפור כלפי חוץ, שעומד לפרוש לגמלאות, וידיד זקן שלו מבקש ממנו להיות עד בחתונה מאוחרת מאוד שלו עם המשרתת הצעירה שלו. יוסה יודע וכותב ש"דברים כאלה קורים רק בטלנובלות", אבל דווקא לכן, יותר מאשר חשובים כאן שני הסיפורים, חשובה הלוליינות של החיבורים ביניהם. כאשר הדבק המחבר הוא, אפשר לומר, האמונה של יוסה שאין אנשים אפורים, יש רק סטראוטיפים של אנשים אפורים. מתחת לעורם של גיבוריו נהנה יוסה לגלות את האומץ שלהם, את שמחת ההסתכנות שלהם, את היצירתיות שבסקס שלהם, את חולשותיהם הסימפטיות.
ואולי סוד החיבורים המענגים שבין שתי העלילות שבספר הזה הוא שיוסה אוהב את גיבוריו. קוראי ספרות ובעלי ניסיון בעלילות של רומנים, ושל טלנובלות, יודעים שלא להקל ראש באהבה של סופר לגיבוריו. גדולים - כמו עגנון, כמו חנוך לוין חטאו, לטעמי לפחות, במבט שנהנה לתפוס את גיבוריהם בקלקלתם. לא יוסה. הוא משתמש בשתי עלילות הטלנובלה שלו כדי להתקיף משני כיוונים שונים את הנורמליות הבינונית שעל חליפותיהם המהוגנות, ועל פניהם הרגילות, של גיבוריו. והוא מחבר בין היצר העז שלא להיכנע לסחטנות כספית ובין היצר הדומה לו, המקביל לו, הנפגש בו, שלא להשלים עם סקס בינוני.
פינה חמה שמורה אצלי לרגע שבו מפגיש אותי סופר עם גיבור שהכרתי מספר קודם שלו. אין הוכחה ברורה מזו שהגיבור יקר לסופר, ולכן הוא לא רוצה להיפרד ממנו בעמוד האחרון של ספר. הוא רוצה ללוות אותו אל ההתבגרות וההשתנות שלו, אל התמודדות שלו עם אתגר שמחלץ ממנו צד מפתיע. סוכן הביטוח המזדקן דון ריגוברטו מופיע לפחות בשלושה רומנים של יוסה שתורגמו לעברית. ב"שבחי האם החורגת" אנחנו פוגשים באזניו הגדולות במיוחד, בציורים שהוא אוסף, ובתשוקה שלו לשכב עם אשתו הצעירה ממנו - מלאת האברים ומלאת החשק - בתנוחות אקרובטיות שלא נלקחו מן הקאמה סוטרה אלא מגדולי הציירים האהובים עליו; ב"מחברות של דון ריגוברטו" אנחנו פוגשים אותו לאחר שגרש מעל פניו את אשתו כיוון ששכבה עם בנו שהוא בנה החורג והוא מתייסר בייסורי חסרונה. אבל אל דאגה, לא סופר כיוסה ישאיר את הגיבור החרמן שלו בבדידותו. בספר הנוכחי הוא מופיע בשלישית כמי שהחזיר אליו את אשתו, אבל לא תשוקתו עומדת למבחן כעת אלא הגינותו. חברו הוותיק, בעל חברת הנסיעות, שצלחה עליו רוח האהבה לעת זקנה, מבקש מריגוברטו לשמש עד בחתונתו. עד מהרה יגיעו אליו ויאיימו עליו שני בניו הנוכלים של החבר הזקן, שרוצים לרשת את כספו ולא להתחלק בו עם אשתו החדשה, המשרתת הצעירה. עד מהרה יוכיח ריגוברטו גדול האוזניים ואמן הסקס, שהוא לא פחות נחוש מתחת לקליפת הדיסקטיות האפורה שלו מן הגיבור של העלילח האחרת, בלי שיזדקק לאיזו שבועה כמעט-מיתולוגית של בן לאביו.
סוף טוב הכל טוב. העלילה של הגיבור הסדרתי והעלילה של הגיבור החדש מתלכדות, כמובן, היטב בסיום הספר בחסד המקצועיות של יוסה. אבל מספרי סיפורים מיומנים יודעים שסיפור נעול וסגור הוא לא סיפור שובה לב. לאחר שהם דואגים לשלומם ולתשוקתם של גיבוריהם, הם משאירים אותם, ואותנו, רעבים קצת. משבצת אחת בתשבץ הסיפור נשארת ריקה ומסתורית. בנו הצעיר של ריגוברטו, אלפונסו (פונצ'יטו, בכינוי החיבה שלו) גם הוא מגיע לכאן משני הרומנים הארוטיים של יוסה. ב"שבחי האם החורגת" הוא היה ילדון על סף ההתבגרות, שפיתה את אמו החורגת ללמד אותו את סודות המין. ב"מחברות של דון ריגוברטו" הוא היה הנער שמפליא לכתוב, כאשר הוא מזייף מכתבי תשוקה של אביו, כדי שאמו החורגת תחזור אל אביו. בשני הרומנים היה בפונצ'יטו משהו מן המלאך התם ומשהו מן השטן המדיח. ואילו כאן פליסיטו, שהוא עדיין ילד, פוגש מפעם לפעם איש מסתורי, את השטן בכבודו ובעצמו, וגם הוא נראה אפור ודיסקרטי ובלתי מזיק למראית עין. באמצעות הילד הזה ממריא יוסה מן הריאליה של סיפוריו אל הפנטזיה שסופרי אמריקה הלטינית אוהבים כל כך.
בסופו של דבר מסופר כאן סיפור מתוק על קופידון, אל האהבה, שדואג בדרכו הדיסקרטית לענג את בשרם של הראויים לסקס טוב; ועל יופיטר, אל הצדק, שדואג בדרך דיסקרטית לא פחות להוכיח את הגינותם של אותם ראויים; ועל לוציפר, השטן התמים, המצטרף אל הדיסקרטיים הרבים של יוסה, ומעניק לגיבוריו האהובים גם רעד של אימה, וגם הפלגה של תענוגות.
מריו ורגס יוסה, "הרומנטיקן", מספרדית עינת טלמון, הוצ' אחוזת בית, 359 עמ'.