סרטים טובים רבים הופקו השנה בישראל, אבל דרמת המתח שהתפתחה אמש בטקס פרסי אופיר התעלתה על כולם. לא רק בגלל שהיתה ארוכה יותר מכולם ביחד, אלא בזכות שלל האלמנטים שהיו בה: תפניות תזזיתיות בעלילה, מונולוג שייכנס לפנתיאון, דמויות שיוצאות משליטה, ומעל הכל, פיצוץ בלתי נמנע.
כמו בכל המותחנים וסרטי האסונות הטובים, גם אצלנו תיקתקה הפצצה מתחת לשולחן במשך כמה חודשים, אבל כמו תמיד במדינת האסקפיזם, כולם שתקו, חייכו במבוכה והעמידו פנים שהם לא שומעים כלום.
אז אף אחד לא תהה איך זה שהתקשורת לא משמיעה את קול צוות השחקניות והשחקנים של "סופת חול", כולם ממוצא ערבי, ולא שאל את עצמו מה יש להם להגיד.
וכשהצוות של "ג'נקשן 48" מחה על כך שבאקדמיה אין אף חבר ערבי, והתלונן על זה שלחבריה היהודים קל לחבק סרט כמו "סופת חול", שיש בו ביקורת רק על החברה הערבית, אבל קשה להם יותר לקבל דרמה פוליטית כמו שלהם, שאומרת מילים אסורות כמו "נכבה" ו"כיבוש", אז לעגו לדברים, וקראו לאומריהם בכיינים ופרובוקטורים. איש גם לא התרגש כשבתחילת השבוע הם פרסמו מכתב מחאה נוסף, שתוכנו חזה פחות או יותר חלק נכבד מן המהומה אתמול. למה לשלוח את השטיח לניקוי כשאפשר לטאטא את כל הבעיות מתחתיו, אמרה אז לעצמה תעשיית הקולנוע.
אז זהו, שאי אפשר, ואתמול כל ההכחשות, ההדחקות והסתירות הפנימיות קרסו לתוך עצמם, בדיוק כמו בסרטים הסקנדינביים הללו על בני המשפחה שמתכנסים לחתונה ובמקום לשמוח מגלות סודות איומים זה על זה. טקס אופיר ביקש אמש מן הנוכחים לשים את המכשיר הסלולרי על שקט ולהניח בצד את כל המשקעים כדי שלפחות לערב עליז אחד אפשר יהיה להסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל זה לא קרה, וזה לא יכול היה לקרות.
ככה זה, כשתעשיית הקולנוע הישראלית רוצה לדבר על ערבים, לא פעם רק כדי לזכות בפרסים בינלאומיים, אבל לא רוצה לשמוע אותם מדברים; כשהיא לא מסוגלת לפתח עצמאות כלכלית ולכן תלויה במשרד התרבות, מי שלא יעמוד בראשו, אבל בה בעת לא מסוגלת להיפטר מן ההתנשאות הפבלובית כלפי כל פוליטיקאי שאינו מן המחנה שלה; וחמור מכל, כשהיא מכורה לטקסים חגיגים למיניהם, שלא מעניינים איש מלבד את עצמה, אבל מצד אחר, הכבוד העצמי שלה לא מאפשר לה להשלים עם הוויתורים שהפרוטוקלים של נשפים כאלה מחייבים.
אז אם מישהו בעולם הקולנוע באמת חשב שהטקס יעבור בשלום, הוא חי בהדחקות גדולות מאלה של ילדים בני ארבע הסבורים כי סופרמן עף באמת. אם מישהו חשב כי קנה את שתיקת הכוכבים הפלסטינים של "סופת חול" ו"ג'נקשן 48" מרגע שהעניק להם את החותמת "במימון", אז הוא טעה, ואותם הדברים אמורים לגבי מי שסברו כי הם יגיעו מרצונם לטקס בו מגישת הפרס המרכזית היא מי שכינתה מסתננים סודנים "סרטן בגוף שלנו", וכל מה שהוא יקבל ממנה זה צפיחית בדבש.
אז טוב שכך התפתחו הדברים אמש, וניפצו את כל האשליות הללו. אילולא כך, מישהו פה עוד היה עלול לחשוב שהמדינה באמת נותנת ביטוי לקול הפלסטיני, ומנגד להמשיך להעמיד פנים כי זה מצב נורמלי שהכוכבים האמיתיים של טקסי פרסים הם פוליטיקאים המשתמשים בהם כחלק מהמהלכים שלהם במרכז הליכוד.
במהלך המהומה אמש, זעק מישהו לעבר מירי רגב "את הורסת משהו שעבדו עליו כל כך קשה במשך חודשיים". האמת היא, שמה שעשו כאן במשך התקופה הזו לא היה לעבוד, אלא להתפלל. כמו אמא המייחלת לכך שבארוחת השבת הזו האחים לא יריבו, כך נהג גם עולם הקולנוע הישראלי. הוא החזיק אצבעות שהפעם, לשם שינוי, השרה לא תחטוף את הג'ננה; שתאמר נפאר גם כן לא יעשה סצנות; שהכוכבות של "סופת חול" לא יגידו כלום - לפחות עד האוסקר; ושאז אפשר יהיה לחזור מאשדוד מחויכים אל האפטר-פרטי בתל אביב.
כל התפילות האלה לא נענו, ותעשיית הקולנוע הישראלי הבינה אמש סופית את מה שהיה צריך להיות ברור לה מזמן, והתרענו עליו כבר בשנה שעברה: חובה לבטל לאלתר את הטקס של האקדמיה המקומית, כיוון שהוא יכול רק להזיק לתעשייה כאן, ובוודאי לא מועיל לה בשום צורה. עובדה גם כי שלושה מן הזוכים המרכזיים השנה, הצלם שי גולדמן, השחקן תומר קאפון והבמאי דן וולמן, לא טרחו לבוא לאסוף את הפסלון. הם העדיפו להקדיש את זמנם לעיסוקים אחרים, מתוך ההבנה שהזכייה באופיר אינה פסגה משמעותית, אלא בהחלט משהו שאפשר לוותר עליו. הערך היחיד בו טמון בכך שהסרט הזוכה נבחר אוטומטית לייצג את ישראל באוסקר האמריקאי, אבל זה משהו שאפשר לקבוע בנפרד, בדרך אחרת, ולא צריך בשבילו את כל השכונה המחפירה הזו.
ברגע הדרמטי ביותר בערב, שהקפיא את הדם יותר מאשר רוב הסרטים שנעשו כאן השנה, זעק השחקן רועי אסף "מי שלא קם ויוצא הוא אפס ועלוב", ואז נשאר נאמן למילתו ועזב בזעם. אם נשאר להם עוד בדל של כבוד עצמי, חברי האקדמיה צריכים ללכת רטרואקטיבית בדרכו, ולהודיע ביום ראשון: "אין לנו באמת את היכולת לייצג כהלכה את החברה המקומית על המיעוטים שבה, ובלי קשר לכך לא נסכים יותר לבזות את עצמנו ולערוך טקסים שהם לא יותר מאשר פלטפורמה לקידומם העצמי של ראש עיריית אשדוד ושל שרת התרבות, ולכן אנחנו מודיעים על ביטול הטקס".
אל תהיו במתח: זה לא יקרה. כמו מאמן כדורגל שמתרץ אחרי הפסדים, התעשייה תבכר לזרוק לאוויר משפטים על "הדברים החיוביים שבכל זאת היו", ו"הפנים הרב-תרבותיות שנחשפו", ואז תניח את שעון החול על השולחן ותתחיל להתפלל מחדש: אולי בשנה הבאה לא יהיה סרט עם פלסטיני, והכל יעבור בשלום.