פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 36: המתת חסד לפרסי אופיר?

      האם בשלה השעה למצוא פתרון דרסטי לחרפת טקס פרסי אופיר? וגם: מה התשובה האיראנית ל"באבא ג'ון", איך צרפת הצילה את "ילדות פרא" מארדואן והאם דווקא קנדה תביא את ישראל לאוסקר?

      עיניים גדולות 36: המתת חסד לפרסי אופיר?

      טקס פרסי אופיר משול לאדם המקפיד לציין מדי שנה מסיבת יום הולדת אפילו שהוא שונא את זה, או למשפחות שמתכנסות פעם בשבוע רק כדי לריב. זה לא הערב החגיגי של הקולנוע הישראלי, אלא הילולת הפסיב-אגרסיב הגדולה של התרבות המקומית. אין עוד אירוע בעולם שבו המפסידים מושפלים, אך המנצחים מבוזים עוד יותר – מחלקים להם את הפסלונים בזמן הפרסומת, חותכים את נאומיהם באמצע, שוכחים להכריז על איזה סרט זכו ולפעמים סתם מבטאים את השם שלהם לא נכון. זר, לו היה צופה באירוע התמוה הזה מבלי לדעת כי התעשייה הכחולה-לבנה נמצאת דווקא בפריחה, היה ודאי חושב כי מדובר בהתכנסות אבלים.

      שבוע כבר חלף מאז המהדורה האחרונה של הטקס. ורבות נכתב על כל מה שהפך אותו ב-2015 למביך עוד יותר מהרגיל. אין טעם לדוש בנושא, ואולי הגיעה העת לשנות גישה: כאן ובכלי תקשורת אחרים פורסמו השנה ובשנים שקדמו לה שלל מחשבות על מה שאפשר לעשות כדי להציל או לכל הפחות לאושש מעט את האירוע. דבר מכל אלה לא יושם או נלקח בחשבון, כך שהמצב רק הלך והידרדר, והגיע לתחתית כזו עד שאין מנוס אלא להעלות רעיון חדש וקיצוני – פשוט לבטל את האירוע, ולא לחלק יותר את פרסי האקדמיה הישראלית, לפחות לא בדרך שבה זה נעשה היום.

      שני גורמים עומדים מאחורי המחשבה הזו. האחד מקומי והאחר אוניברסלי. קודם כל, ברור לכל כי בתצורתו הנוכחית, טקס פרסי אופיר חוטא למטרתו: הוא לא חוגג את הקולנוע הישראלי, אלא רק יוצר דה-מוטיבציה בתוך שורותיו ובעיקר פוגם בתדמית שיש לו בעיני הציבור. אנשים שאינם שוחרי יצירה מקומית ובמקרה זפזפו לשידור בערוץ עשר בוודאי לא השתכנעו בעקבותיו כי שווה להם ללכת ולקנות כרטיס לסרט תוצרת הארץ. להפך – האירוע החובבני היה הפרסומת הכי טובה שהמתחרים מהוליווד ומאירופה היו יכולים לבקש לעצמם. ואכן, מנתונים שהגיעו לידי, בשבוע האחרון צנחו מכירות הכרטיסים להפקות המקומיות. ברור שהיו לכך עוד סיבות, אבל ההתבזות של התעשייה הכחולה-לבנה בלייב ומול פני כל האומה בטח לא המריצה את הקהל לרוץ ל"לפלאפל אטומי", "סיפור על אהבה וחושך" ו"דץ הבלץ", למשל.

      הסיבה הנוספת גלובלית יותר, והיא רלוונטית למדינות רבות. בעבר, כשהגבולות היו הרבה יותר תחומים וצרים, היה הגיון באירוע כמו פרסי אופיר או במקבילות שלו בתעשיות קטנות ובינוניות אחרות. היום, כשפסטיבלים ממלאים תפקיד כל כך מרכזי בתרבות הקולנוע העולמית, ויש כל כך הרבה מהם וכזו נציגות קוסמופוליטית עשירה בתפריטים שלהם, אז למסיבות הכיתה דוגמת זו שהיתה כאן בשבוע שעבר, כבר יש הרבה פחות ערך מפעם. לקולנוען הישראלי הממוצע, הטקס השנה היה תקוע כמו עצם בגרון בין בכורה בדרום קוריאה ופרמיירה בפרו. כשזה המסלול, למי אכפת מישיבות ועד הבית?

      באבא ג'ון (יח"צ)
      אי אפשר היה להכריז על זכייתו במסגרת מסיבת עיתונאים וזהו? "באבא ג'ון" (צילומים: יח"צ)

      הערך היחיד שנותר לפרסי אופיר הוא קביעת הנציג הישראלי לאוסקר, אבל בשביל זה לא צריך את הטקס כולו – ניתן להרכיב ועדה מקצועית, מיוחדת ומצומצמת שתבחר את השגריר, וזהותו תוכרז במסיבת עיתונאים בשעת צהריים, עם בופה עשיר אבל שום דבר לא יותר מזה. אם מתעקשים להמשיך ולבחור גם מי היו הבמאי/ת, השחקן/ת, מעצב/ת התלבושות הכי טובים/טובות וכיוצא בזה, אז אפשר לעשות זאת, אבל גם כאן אין סיבה לא להכריז על הזוכים במסגרת תדרוך תקשורתי קצרצר ונטול יומרות – נגיד בסינמה סיטי, רגע לפני שיוצא לדרך יום הקולנוע הישראלי. עם ובלי קשר, איגודי התסריטאים, השחקנים וכיוצא בכך יכולים לחלק מלגות עידוד לתגליות השנה, כדי שהשינוי לא יפגע ביכולת של התעשייה לעודד את אפרוחיה.

      כל אלה, כמובן, לא יותר מחלומות בהקיץ: טקס פרסי אופיר ימשיך להתקיים גם בשנים הקרובות, בדיוק כשם שמשפחות פסיביות-אגרסיביות ימשיכו להתאסף לארוחות שישי מדי שבוע, והשאלה היחידה היא אם הוא יועבר בשידור ישיר או מוקלט. אך העובדה שבכלל עולה התהיה אם לא עדיף היה לוותר עליו וזהו, מעידה לאיזה שפל הגיע המוסד הזה.

      מוסטנג (יח"צ)
      מטורקיה להוליווד דרך צרפת. מתוך "ילדות פרא"

      אם כך, נתראה עוד שנה באשדוד לטקס אופיר נוסף. מי שהציפייה הורגת אותו, יוכל להתנחם בינתיים בטקס האוסקר האמריקאי, שיגיע כבר בפברואר הקרוב. לראשונה אי פעם, ישראל שולחת אליו מועמד דובר פרסית, "באבא ג'ון", משהו שלא היתה יכולה לעשות לפני 2006, בה שונה התקנון. עד אז, מדינות היו חייבות לשגר סרטים הדוברים את אחת מן השפות הרשמיות שלהן. מאז והלאה, מותר לבחור מה שרוצים, כל עוד אינו מדבר אנגלית. השינוי הטכני הזה, יחד עם תהליך מחיקת הגבולות בחברה ובתרבות העולמית, הוביל לפלורליזם הולך וגובר, והשנה הגיעו הדברים לשיא.

      וכך, השנה, הסרט הישראלי דובר פרסית, הנציג השוויצרי דובר עירקית, הבחירה האירית דוברת ספרדית, השליח הצרפתי דובר טורקית וכיוצא בזה. הדוגמה האחרונה היא הסיפור המעניין מכולם, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה אמנותית. מדובר כמובן ב"ילדות פרא" המדובר של דניס גמזה ארגובן, שכובש את העולם בחודשים האחרונים ובין השאר עלה בארץ לפני כשבועיים ושובר בה קופות.

      בעיקרון, זהו סרט טורקי למהדרין: הוא מתרחש במדינה ודובר את שפתה; כמעט כל מי שהשתתפו בהפקתו נולדו בה, ורובם גם חיים בה עד היום. אלא שמולדתו הפנתה לו עורף ולא רצתה לבחור בו כנציג הרשמי שלה, אף שלהערכת כל החזאים בארצות הברית, יש לו פוטנציאל להשתחל לחמישיית המועמדים לפסלון ואולי אף לזכות בו. הסיבה לכך, ככל הנראה, פוליטית: הרי הדרמה הזו מותחת ביקורת עוקצנית נגד הממסד במדינה ובעיקר נגד ארדואן, שהאגו שלו גבר במקרה זה על הרצון לזכות את מדינתו בתהילת עולם.

      אך למזלו של "ילדות פרא", תקנון האקדמיה האמריקאית איפשר גם לצרפת לבחור בו כנציגה. זאת, כיוון שהיתה לה מעורבות דומיננטית ביצירתו: הבמאית למדה במדינה וחיה בה, כמו גם שותפתה לכתיבת התסריט וכמה מן המפיקים והשחקניות. אז אף שמדובר בראש ובראשונה כסרט טורקי, החוק היבש מאפשר להעביר אותו גם כצרפתי, והפונקציונרים בעיר האורות מיהרו לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים. מבחינתם, כפי שמיהרו להכריז בפני התקשורת המקומית, זו הדרך להוכיח עד כמה הם אבירי חופש הביטוי. חוץ מזה, כשמרביצים לך – תברח וכשנותנים לך – תיקח. לאחר בצורת ארוכה באוסקר, נפל לידיהם כפרי הבשל פייבוריט לזכייה, וזו היתה הצעה שהם לא היו יכולים לסרב לה, אף שנאלצו לשם כך לדחוק הצדה הפקות שהיו צרפתיות בכל מאת האחוזים.

      בזכות הדס ירון: הטריילר של "פליקס ומאירה"

      בצד צרפת, השלימו מדינות נוספות את הפאזל. אם מישהו ציפה שכתגובת נגד לשליחת סרט ישראלי דובר פרסית, יענו האיראנים בהפקה דוברת עברית, הוא יתאכזב לגלות כי הם בחרו לשלוח דווקא את "מוחמד", האפוס הטרי ומעורר המחלוקת על הנביא. עם זאת, מחפשי הנקודה המקומית ימצאו אותה ב"פליקס ומאירה" הקנדי, דובר הצרפתית והידייש, בו משחזרת הדס ירון את תפקידה ב"למלא את החלל" ומגלמת צעירה חרדית. הופעתה הענוגה כתמיד היא אחת מן המעלות העיקריות של הדרמה הזו ואחת הסיבות לכך שהגיע עד הלום.

      אבל האם "פליקס ומאירה" יצליח להשתחל לחמישיית המועמדים הסופיים? כרגע, נראה שהתחרות עשירה וקשה מדי. שני מקומות ככל הנראה מובטחים ל"ילדות פרא" וככל הנראה גם ל"הבן של שאול", סרט השואה ההונגרי שפותח במסגרת החממה של סם שפיגל בירושלים (אך ישראל לא היתה שותפתה להפקתו). מכאן והלאה הכל יכול לקרות, אך דומני בשלב זה כי שלושת המועמדים הנוספים יהיו "איילים" האיסלנדי, "האם השנייה" הברזילאי ו"אל קלאן" הארגנטינאי, ואם תהיה הפתעה, היא לא תגיע מכיוון ישראל, איראן או קנדה, אלא מצד "הברית הלגמרי חדשה" הבלגי, "וולקנו" הגווטאמלי, "מבוך השקרים" הגרמני או "המתנקשת" הטיוואני. דבר אחד בטוח: טקס האוסקר לא יבוטל, טקס פרסי אופיר לא יבוטל, ועד שיקבעו סופית כי מאדים ראוי למגורי אדם ונוכל לברוח, נותר לנו רק להתפלל שלפחות בשנה הבאה לא יקטעו לאף זוכה את הנאום באמצע.