"לאיפה תלך לחפש אישור?
כאילו שאי פעם תקבל כזה
אז כשאני עומד בתחנה
יכול להיות שזה ייגמר בקרוב"
במילים האלה נפתח האלבום החדש של בון איבר. יכול להיות שזה סתם זרם התודעה של ג'סטין ורנון, אלוהים יודע שיש לו חתיכת זרם שוצף, ויכול להיות שזו מחשבה מוחשית שבאמת עוברת בראש שלו - הצורך באישור על המוזיקה שלך, על האמנות שלך, בכל פעם מחדש. אז מה אם אתה אחד מסיפורי ההצלחה המטאוריים של השנים האחרונות - אמן פולק קטן מוויסקונסין שהפך לנסיך אינדי ולמוזה של קניה ווסט. אז מה אם אתה כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד - מעריציך העיוורים מאהבה יעוטו על כל צליל חדש שתשליך עליהם - והנה, אתה עדיין בהיסטריה. בריאיונות ורנון מדבר על תקופה רעה של דיכאון ואובדן דרך שהחלה אחרי האלבום הקודם שלו. אפשר גם להבין כמובן - גם במוזיקה, כמעט כמו בכדורגל, אתה טוב רק כמו המשחק האחרון שלך. ב-2008 ורנון הוציא בכורה פולקית עשירה בכישרון ובמלנכוליה שהפנתה אליו תשומת לב חובקת עולם. קניה התקשר. גם ג'יימס בלייק. אחרי שלוש שנים הוא חזר עם אלבום שני פורץ דרך שהימם את אותו עולם, זכה בתואר אלבום השנה בלא מעט אכסניות (כולל הצנועה הזאת) וסידר לעצמו שני פרסי גראמי. קניה שוב התקשר. ורנון זרם. אחרי זה הוא אמר שבון איבר כבר לא, שהוא מיצה. הוא חילטר והשתתף בפרויקטים שמי שרצה עוד בון איבר יכול היה להתנחם בהם מעט. ועכשיו, חמש שנים אחרי, זה באמת מלא זמן, הוא חוזר עם אלבום מספר שלוש תחת השם ההוא. אז הלחץ מובן.
אבל גם הפעם ורנון - מהיוצרים הבאמת מוכשרים ויוצאי דופן של שנות האלפיים - ניצח. צורת המשחק שלו השתנתה - השתנתה שוב יש לומר, איך הוא אוהב - אבל אם אתה גאון, אתה גאון. פפ גוורדיולה, לא אלי גוטמן. צריך לומר: "22, A Million" הוא לא "For Emma, Forever Ago", ולא "Bon Iver, Bon Iver". הוא לא אחיד מספיק, וביותר מדי רגעים בוחר באקספרימנטלי על פני הקוהרנטי: יש כאן שירים שהיו יכולים להיות מושלמים אם ורנון לא היה עושה בהם שפטים ורק נותן להם להיות. אבל נו, למה לתת להם. החלום שלי הוא לקבל יום אחד גרסה נקיה של האלבום הזה, רק הקול הטבעי והמצוין שלו, בלי מניפולציות מטרחנות. אבל גם כך, 36 הדקות הקצרות שמרכיבות אותו כוללות כמה מהקטעים ומהרגעים הכי יפים של 2016. הוא אפילו כולל את מה שכרגע הוא בשבילי המועמד המוביל להיות שיר השנה, "8 (circle)" , חמש דקות גוספליות שבכמעט לכל אורכן ורנון נותן לקול החם שלו לקבוע את הטון. ההופעה שלו עם השיר הזה אצל ג'ימי פאלון מרוממת נפש. גם הקטע שסוגר את האלבום, "00000 Million" , הוא יהלום נדיר ומלא הבטחה למחר טוב יותר. ואיזה שירים יפהפיים הם"29 #Strafford APTS" ו- ."33 "GOD"".
באלבום הקודם שלו ורנון היה בקטע של ערים ומקומות, וכל שיר נקרא בהתאם. הפעם הוא בקטע של מספרים ואייקונים, והכל מוכן לליין קעקועים. נסלח לו, זה לא באמת משנה. לא כשהמוזיקה כזאת יפה. וגם אם פולק זה לא - הגם שהגיטרה האקוסטית נוכחת פה מדי פעם, מחזיקה את ידיהם של הסינתיסייזר והסמפלר ולא מעט סקסופונים - ורנון מתגלה שוב בתור מה שהוא באמת - זמר נשמה. גם חיבתו לאייטיז נוכחת, וכשהוא מרשה לעצמו לצאת לרגע מהיומרנות של "אני לא אשחק את המשחק של לתת להם בדיוק מה שהם רוצים, מוות לתעשיית המוזיקה וכאלה" - הלו בנאדם, אתה חבר של קניה - אי אפשר שלא להיכבש בקסם הזה. הוא בן 35 ושואל שאלות ומחפש תשובות. הוא שר על בית ועל מוות ועל אלוהים, והוא נע בין הטבע וערוצי נחל לאורבניות ולחדרי מלון, והולך לאיבוד ומוצא את עצמו מחדש, והוא עדין וסוער גם יחד.
מי שמקטלג את בון איבר בתור מוזיקה להיפסטרים עושה לו עוול נוראי ואני מקווה שאין מי שמקשיב לו. זו פשוט מוזיקה מיוחדת במינה, מורכבת, ברגעיה הטובים שמיימית. אני מכיר כבר לא מעט אנשים שהצטיידו בכרטיסים לאחת מההופעות הקרובות שלו באירופה. בטוח שזה יהיה בלתי נשכח. אני אסתפק באלבום הזה. אחרי החורף האכזר של ניק קייב, "22, A Million" מגיע בטיימינג מושלם עם הסתיו. הוא יהיה פסקולו. ושניהם יתחרו על תואר אלבום השנה. "דאגתי בגלל הגשם, ודאגתי בגלל הברק", הוא שר בשיר הסיום, "אבל צפיתי בהם עוזבים, לאור הבוקר". זה הזמן לאופטימיות ולתקווה. בון איבר חזר.
(הערת עריכה: שם האלבום נכתב במהופך בעקבות השילוב של המספרים והאנגלית. עמכם הסליחה)