לפני קצת יותר משנה ישב נשיא רשת FX הנהדרת, ג'ון לנדגרף במסיבת עיתונאים עם מבקרי טלוויזיה, וטבע את הביטוי "Peak TV", כשהתבקש לנתח את מאפייני שדה הקרב שבתוכו הוא פועל. הציטוט הזה יצר הרבה מאוד דיונים על הכיוון שאליו הולכת הטלוויזיה (בין היתר גם התייחסנו אליו בדירוג סדרות השנה של וואלה! תרבות), אבל בעוד הדברים הדהדו רעיונית באותה תקופה, הגיעה 2016 והוכיחה בפועל את הימצאותנו בתוך בועה טלוויזיונית. יותר מדי רשתות, יותר מדי סדרות, יותר מדי יריות נואשות באפלה כדי לנסות ולמצוא את הדבר שיהדהד מעל העומס העצום. ההוכחה הטובה ביותר היא הניסיון של יוצרי קולנוע מובילים נוספים לקפוץ על עגלת המסך הקטן, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת היתה השנה שבה קמרון קרואו, באז לורמן (ומרטין סקורסזה שחזר בפעם השניה אחרי "אימפריית הפשע") לא הצליחו לעמוד בפיתוי הגדול של הסכומים שנזרקו לעברם על ידי הרשתות, וקפצו ראש פנימה אל תוך הקלחת. התקווה היתה שהחזון והאופק של יוצרים בסדר גודל כזה, יקדמו את התפתחות הטלוויזיה וישדרגו את החוויה של כולנו. בפועל גילינו שזאת דווקא הטלוויזיה שהשאירה אותם מאחור.
וודי אלן הוא אחרון המצטרפים לבהלת הזהב, אחרי שחיזוריה המתמשכים של רשת אמזון שכנעו אותו לנסות את מזלו בפעם הראשונה בסדרת טלוויזיה. "Crisis In Six Scenes", בבימויו, בכתיבתו ובכיכובו של זוכה ארבעה פרסי האוסקר, מתמקד בסיפורו של סידני מאסינגר (אלן), סופר בורגני ומזדקן שעובד על הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו בניו יורק של שנות ה-60, ובמקביל מבלה את שנות גיל הזהב בנעימים ובשלווה עם אשתו, המטפלת הזוגית קיי (איליין מיי, "צבעי יסוד", "השמיים יכולים לחכות"). השניים אף מארחים בביתם את בנם של חבריהם, אלן, שמתעתד להשתלב בתעשיית הבנקאות של מנהטן ועתידו לפניו. אלן עומד להינשא לחברתו, אלי (רייצ'ל ברוסנן, "בית הקלפים"), אף היא מ"משפחה טובה" ועתיד מבטיח. חייהם הפסטורליים מזדעזעים כשאקטיביסטית קומוניסטית בשם לני (מיילי סיירוס) מוצאת מחסה בביתם, ומאתגרת את תפיסת עולמם הליברלית.
אפשר להתפלפל לא מעט לגבי הסיבות לכך -ש"Crisis In Six Scenes" מאכזבת, אבל נדמה שהסאבטקסט המאוד לא מעודן של אלן עושה את העבודה לבד. סצנת הפתיחה של הסדרה מציגה את סידני מאסינגר במספרה, בה הוא מספר לספר הקבוע שלו על הסדרה החדשה אותה הוא מפתח. מאסינגר מעיד על עצמו כמי שמאוד לא מתלהב מהרעיון של התעסקות במדיום, אבל באותה נשימה כמי שלא יכול היה לסרב להצעה כספית כה נדיבה. בהמשך הסדרה הוא יציג את הרעיון שלו בחוסר חשק מובהק מול מנהלי רשת עלומים, ובסצנת הסיום אף יחליט שכל הרעיון היה רע מיסודו ושעדיף יהיה אם ישקיע את מלוא האנרגיה שלו בכתיבת "התפסן בשדה השיפון" שלו.
הטריק הזה של מי שמתמרמר על עצם יצירתו לא פוטר את אלן מאחריות לאחת הסדרות הבנאליות, הצפויות והמשמימות שנראו על המסך בשנה האחרונה. לכל דבר ועניין "Crisis In Six Scenes" היא סרט שחולק לשישה מקטעים, ויתרה מכך מדובר בסרט שהוא למעשה לקט מיצירותיו של הבמאי. שוב אלן מלהק את עצמו בתפקיד הנעבעך ההיפוכונדר והבכייני, שוב הוא עוסק בבורגנות שבעה, מנותקת ולבנה שלא מצליחה להבדיל בין הרקולס לאדיפוס או להבין את הסיבות ליציאה למלחמת וייטנאם או לפענח את המסרים החבויים בכתביו של קפקא, אבל נורא מתלהבת מעצם העיסוק בנושאים "אסורים" כמו טקסטים של מהפכנים קומוניסטיים. הדמויות שלו מלהגות בלי הרף וללא כל תרומה להתפתחות העלילה, לעתים קרובות נדמה שהן שם רק כדי למלא את הדקות החסרות בדף. כולן עסוקות בעצמן, ברצונן וברצף המחשבתי שלהן, והמפגש ביניהן על המסך לא מייצר דבר מלבד עוד להג, מרמור ותלונות.
כבר כשהופיעו בסרטיו האחרונים זכו כל המאפיינים האלה לביקורות, אבל איכשהו המעבר שלהם לפורמט טלוויזיוני רק מחמיר את הדברים. המבנה הקולנועי מאפשר לאלן למלא את המסך באסתטיות שמקהה מעט את כאב הראש מהברברת האין סופית של דמויותיו. הוא עשה זאת בניו יורק וברומא ובפריז - מקומות שבהם הנופים והמונומנטים, האווירה הרומנטית והפולקלור, הוסיפו לדמויותיו תחושה של עצבות ונוסטלגיה ועזרו לקרב אותן אל הצופה. ב-"Crisis In Six Scenes" עיקר ההתרחשות מתקיימת בתוך ארבע קירות ביתם של המאסינגרים, וככזאת היא מונוטונית ואפורה. דמויות מאתגרות יותר או פיתולי עלילה שנגזרים מדיאלוגים שנונים, היו יכולים להחזיק את השעתיים וקצת הכוללות של משך ששת פרקי הסדרה בקלות. אולם על אף שנבנתה כולה כדי להוות בינג' קליל ולא מזיק, התחושה שהיא מותירה כבדה ומייגעת. הדמויות בה לא חינניות ולא מעניינות, הדעות שלהן והתמורות בחייהם לא מרתקות מספיק כדי להתמודד עם כמות המידע הלא נדרש שהן יורות בכיווננו.
חובבי אלן מושבעים אולי יפטרו את אוסף התלונות הבלתי פוסק, מבול הציטוטים של היו"ר מאו והנטייה המעיקה לזלזל בדמויותיו הנשיות (שמוצגות כזונות או כשטחיות או כקפריזיות ללא כל היגיון) כחלק מהקסם שלו. ספק אם גם הם יוכלו לסבול את איכות המשחק המזוויעה של מיילי סיירוס, שמתנהלת כמו מי שהגיעה לסט שעה לפני הצילומים ופשוט דקלמה טקסטים למצלמה בלי הצורך לשחק. העובדה שסיירוס היא הדמות שעומדת במוקד המשבר שעל שמו נקראת הסדרה, לא מאפשרת לדמות שלה להיעלם אל הרקע כמו אחרות. היא פשוט נמצאת שם כהוכחה לכך שמישהו חיפש שם גדול לכלול בתוך הקאסט, מבלי להטריח את עצמו בשאלה אם הוא תורם לה. הדמות "המהפכנית" של סיירוס מעצבנת גם בגלל הטקסטים שנכתבו לה, אבל הרבה יותר משום שנראה שהיא לא מתאמצת להפיח בהם ולו גרם של רגש או מחשבה.
ההתפתחות של "Crisis In Six Scenes" מתחילתה ועד סופה, לא תפתיע אף אחד שצפה אי פעם ביצירותיו של אלן. המפגש המוכר של דמויות בורגניות ואפורות עם דמות או אירוע מסעיר, על גבול ההזוי, הסירוב להשתנות ולבסוף האימוץ הצפוי של המציאות החדשה. מלבד איליין מאי, אף אחת מהדמויות לא מייצרת מהמשבר הזה התפתחות מתגמלת או מעניינת, ובכלל, נראה שהן עסוקות הרבה יותר בעצמן. מהסיבות הללו "Crisis In Six Scenes" אפילו לא יכולה להיחשב ככישלון מהדהד. אין בה כל בשורה או הבנה של הכוח הקיים באפשרות לגולל סיפור במדיום הטלוויזיוני, משום שמראש נראה שהיא נעשתה כלאחר יד. המיזנטרופיה האלנית פשוט כותבת את עצמה, מדברת על עצמה ומרוצה מעצמה, ואז נעלמת אל הרקע מבלי שאף אחד שם לב שהיתה כאן.