ים של דמעות: 60 השירים הכי עצובים בהיסטוריה - חלק ב'

לחלק א' של הפרויקט

במשך שנים הדעה הרווחת היתה שהשיר הכל כך עצוב הזה מתאר דו-שיח חד צדדי בין הזמר לבין ילדה אוטיסטית, שלא יכולה לתקשר איתו חזרה. שנים מאוחר יותר, יוסוף איסלם (שמו המוסלמי של סטיבנס) הסביר שליזה היא אכן בנאדם אמיתי, אבל יותר מהכל השיר הוא עליו, ועל ההתמודדות האישית שלו עם דיכאון. כך או כך, לא מעט הורים לילדים אוטיסטים מזדהים עם השיר הזה עד היום.

הבמאי רוברט אלטמן היה ידוע כקולנוען מאוד מוכשר, אבל גם כאיש שקשה לעבוד איתו. שיטות העבודה הלא-קונבנציונליות שלו הפכו אותו לידוע לשמצה עוד לפני שהיה חתום על סרט מצליח אחד - והרבה אולפנים פשוט העדיפו לוותר על שירותיו. בשנת 1969 הגיעה ההזדמנות הגדולה שלו, כשהיה לבמאי היחיד שהסכים להפוך ספר קומי על מלחמת קוריאה לסרט, במה שנראה בזמנו כמו התאבדות אמנותית. מי ירצה לראות סרט קומי על חיילים פצועים בזמן שבמקביל מתים כל יום חיילים בווייטנאם? אלטמן נטש את הסיפור והתסריט כבר בשלב מוקדם של הצילומים, מה שגרם לשחקנים להתמרד נגדו ולדרוש את פיטוריו. הוא לא פוטר, והסרט הפך לקלאסיקה.

כשאלטמן הגיע לצלם את הסצנה של "הסעודה האחרונה", הוא הבין שמשהו בה לא עובד, והוא החליט לשלב בה שיר מקורי שיהפוך את הסצנה לאבסורדית יותר. הוא פנה למלחין זוכה האוסקר ג'וני מנדל וביקש ממנו לכתוב לו את השיר לסצנה, עם שני דגשים: השיר צריך להיקרא "אין כאב בהתאבדות", ו"זה צריך להיות השיר הטיפשי ביותר שאי פעם נכתב". אלטמן חש שמנדל לא מחויב באופן מלא לדרישות שלו, ולכן ביקש שילחין את המילים שכתב בעצמו, אלא שאז הוא הבין שמוחו המבוגר לא מסוגל לכתוב את המילים ל"שיר המטופש בהיסטוריה" ולכן הוא פנה לבנו בן ה-14, מייקל. בתוך חמש דקות חיבר מייקל כמה חרוזים וכתב את המילים לשיר העצוב הזה, אותו ביצעו מספר זמרי אולפן שלא זכו לקרדיט בסינגל, שיצא תחת שם המבצע - "The Mash".

באופן אירוני, בעוד אלטמן קיבל שכר של 70 אלף דולר על בימוי הסרט, בנו בן ה-14 מייקל הפך למיליונר כשהשיר שכתב הפך ללהיט ברחבי העולםוזכה לעשרות גרסאות כיסוי מאז שנות השבעים - ממניאק סטריט פריצ'רס, דרך מרילין מנסון ועד סטואי גריפין מ"איש משפחה".

"מעולם לא צפיתי בסדרה 'באפי קוטלת הערפדים'' אבל הרעיון שבית ספר תיכון יהיה השער לגיהנום נשמע לי מאוד ריאליסטי", הסביר לימים גיטריסט REM פיטר באק את הסיבה לכך שבשיא הצלחתה עצרה הלהקה להקליט שיר שפונה לבני נוער אובדניים. ל-REM היו שירים טובים יותר, מורכבים יותר ובוודאי עמוקים יותר – אבל דווקא הישירות, הפשטות והאוניברסליות של העצב שבו הופכים את Everybody Hurts לאחד השירים העצובים ביותר בכל הזמנים, ובמקביל, גם לאחד השירים הכי מנחמים שיש.

בניסיון לגייס כסף לנפגעי רעידת האדמה הקשה שהכתה בהאיטי בשנת 2010, פנה ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון למוזיקאי וכוכב הריאליטי סיימון קאוול וביקש ממנו להוציא שיר שכל הכנסותיו יוקדשו להאיטי. קאוול פנה לחברי REM, שהסכימו לוותר על התמלוגים, וגייס 21 זמרים מהשורה הראשונה שיבצעו את השיר. ביניהם: ג'ון בון ג'ובי, רוד סטיוארט, קיילי מינוג וחברי טייק דאת'. הסינגל גייס מיליוני פאונדים למען אזרחי האיטי והוכיח שהלהיט של REM הוא על-זמני.

באחד מפרקי העונה הראשונה של "סאות' פארק" אומרים בני העיירה לרוברט סמית' ש-Disintegration הוא האלבום הכי טוב בכל הזמנים. למעשה, אם כמו יוצרי התכנית גם אתם גדלתם, אהבתם וכאבתם במהלך שנות השמונים – Disintegration הוא האלבום אליו אתם פונים כשאתם זקוקים להתחבר לצער ולרחמים שיש לעולם להציע לכם. אפשר היה לבחור כמעט בכל שיר מהאלבום הזה, אבל דווקא בשיר הארוך ביותר ממנו (יותר מ-9 דקות) סמית' מגיע לשיאים חדשים של רגש, כשהוא שוקע לעומק הדיכאון יחד עם מי שהוא אוהב – כמו גרסת המראה של מכתב התאבדות.

חברי להקת ג'נסיס התאחדו לאחר חמש שנים כדי להקליט אלבום חדש. במהלך ההקלטות, קיבל הסולן/מתופף פיל קולינס שיחת טלפון שבישרה לו שקונור קלפטון, בנו בן ה-4 של חברו אריק, נפל אל מותו מחלון בניין בקומה ה-53 בניו יורק. קולינס עזב את ההקלטות וטס לנחם את חברו. לאחר ההלוויה הוא כתב את השיר "Since I Lost You" על הטרגדיה, והחליט להוסיף אותו לרשימת השירים של האלבום החדש של ג'נסיס. אחרי תקופה ארוכה שבה התבודד קלפטון בביתו, קולינס בא לבקר אותו וביקש להשמיע לו את השיר שכתב על בנו. קלפטון התרגש עד דמעות מהשיר של קולינס, ונתן לו את ברכת הדרך. לפני שהלך, קלפטון ביקש מקולינס לחוות דעה על שיר חדש שהוא כתב על מות בנו. הוא לקח את הגיטרה וניגן לו את השיר, וקולינס ענה: "זה שיר יפה, אבל אני לא חושב שהוא יהיה סינגל מצליח". השיר הזה היה "Tears In Heaven", בדיעבד, אחד משירי הקינה המפורסמים בכל הזמנים.

"Tears In Heaven" נכלל לראשונה בפסקול הסרט "לחץ", אך הוא הפך להמנון רק אחרי שקלפטון ביצע אותו בהופעת אנפלגד של MTV שיצאה על דיסק. קלפטון זכה בששה פרסי גראמי באותה שנה, מתוכם שלושה על השיר (שיר השנה, סינגל השנה והביצוע הקולי הטוב לזמר בפופ). באחת מהפדיחות הגדולות בתולדות פרסי האקדמיה לקולנוע, השיר המרטיט של קלפטון לא היה אפילו מועמד לפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר.

לכבוד יום הולדתו ה-69, שחרר דיוויד בואי לעולם אלבום חדש, סינגל חדש וקליפ חדש. הקליפ של לזרוס (על שם אלעזר, האיש שישו הקים לתחייה מן המתים לפי הברית החדשה) מוצא את בואי שוכב במיטה עם כפתורים על עיניו, כשהוא פותח במילים: "הביטו אליי למעלה, אני בגן עדן" ומסיים בהארה: "כמו ציפור השיר, אני אהיה חופשי. זה מתאים לי בדיוק, לא?". אם השיר לא מספיק מדכא, שלושה ימים אחרי שיצא לאוויר העולם נכנע בואי לסרטן הכבד, וכך גילה העולם שזו בעצם היתה מתנת הפרידה של האמן הגדול הזה מהעולם.

רוברט וויאט השתכר קצת יותר מהרגיל במסיבת יום ההולדת של גילי סמית' מלהקת גונג ב-1 ביוני 1973 – ונפל מחלון הקומה הרביעית. הפציעה השאירה אותו משותק בפלג גופו התחתון, והוא נעזר בכיסא גלגלים עד היום הזה. בדיעבד הוא מספר שהתאונה הקשה הצילה את חייו, מכיוון שאילולא הנפילה ההיא, הוא כנראה היה גומר כמו קית' מון וג'ימי הנדריקס. הוא כתב הרבה שירים על האירוע ששינה את חייו, על הפלירטוט עם המוות, על השינוי הקיצוני באורח חייו – אבל אף אחד מהשירים האישיים האלה לא עצוב כמו "Shipbuilding", שכתב לו בכלל אלביס קוסטלו.

הפילוסוף ריצ'רד אשקרופט (לא קשור לזמר שהופיע בחלק הראשון של הרשימה) ביקש שהשיר יושמע בלוויה שלו מכיוון שזה "שיר שאי אפשר להתעלם מהרגש שלו". "Shipbuilding" הוא שיר פוליטי חריף בעדינותו ופשוט במורכבותו שפורסם בזמן קריטי בבריטניה – תקופת השפל הכלכלית בצפון אנגליה במקביל למלחמת פוקלנד. השיר מתאר את הצד החיובי כביכול של המלחמה, שמייצרת משרות לעובדי המספנות שצריכים לבנות אניות מלחמה חדשות במקום אלה ששקעו, וכך הכסף והשגשוג חוזר לאזורים העניים. אך מצד שני אותה מלחמה שואבת אליה את טובי הבחורים, שחלקם לא זכו לחזור ממנה. המילים של קוסטלו, אותן הגדיר "הטובות ביותר שהוא אי פעם כתב", בוחנות האם הרווח הכלכלי של המלחמה (מעיל ונעליים חדשות) מצדיקות את המוות שמגיע איתה. ספוילר: זה לא.

זה נשמע משעשע בדיעבד, אבל בשנת 1951 נדמה היה שהימים הגדולים של סינטרה נמצאים מאחוריו. הוא עזב את אשתו ננסי עבור השחקנית אווה גרדנר, וייסד איתה את "הפאוור-קאפל" הראשון בהיסטוריה, וכיאה לכזה הוא גם היה הרסני, לשניהם. סינטרה לא הפסיק לנסות לשקם את הקשר שלו עם השחקנית הנוצצת, אבל זו הבהירה לו שאין שום סיכוי. באותו הזמן הוא נכנס להקליט שיר חדש עם חידוש כמעט פלילי באותם ימים – סינטרה עצמו היה חתום על מילות השיר. זמר שכותב את המילים של השיר של עצמו? כולם יודעים שישנם מלחינים וכותבים ובסוף השרשרת נמצא האיש ששר. סינטרה ישבור עוד הרבה מוסכמות בהמשך הקריירה שלו, אבל הוא לעולם לא יכתוב שיר קורע לב יותר מ-"I'm A Fool To Want You". האמת היא שלמעט מספר הבלחות, אותן ניתן לספור על כף יד אחד, הוא לא יכתוב שירים בכלל. האגדה מספרת שאחרי סיום הקלטת השיר (יחד עם זמרות הליווי של ריי צ'ארלס) הוא פרץ בבכי ונטש את האולפן.

מדהים ששיר על הכאב באהבה שנכתב לפני 65 שנה יכול להישמע כל כך רלוונטי היום, וצריך מישהו כמו בוב דילן (שהקליט לאחרונה קאבר לשיר) שיסביר מה הופך את השיר הזה לכל כך נצחי. "אם אתה מקשיב לשיר הזה, גם בפעם הראשונה, אתה מבין שאתה מכיר את השיר הזה – והשיר הזה מכיר אותך ואתה יכול לשיר אותו כאילו אתה כתבת אותו בעצמך. יותר קל לשיר את השיר הזה מאיזה שיר מחאה שכתבתי בשנות השישים כי הוא יישמע לא אקטואלי, בעוד "I'm A Fool To Want You" תמיד יהיה רלוונטי, אי אפשר לשרוף אותו. זה שיר על הרגש האנושי, שהוא דבר שלא משתנה עם הזמנים".

הגרסה המקורית של ניין אינץ' ניילס יכולה היתה בקלות ובצדק להיכלל ברשימת השירים העצובים בכל הזמנים, אלמלא ג'וני קאש החליט לעשות קאבר לשיר המדכא הזה, והפך אותו מעוד שיר על התמכרות הרסנית לסמים - לאחד השירים הכי כואבים בהיסטוריה של המין האנושית. זה אירוני בדיעבד מכיוון שבזמן אמת טרנט רזנור אמר שהוא מוחמא מהבקשה של קאש לעשות לו קאבר, אבל הוא חושש שהרעיון לעשות ביצוע אקוסטי לקלאסיקה שלו נשמע "גימיקי". הדעה שלו תשתנה ב-180 מעלות לאחר שהוא יראה את הקליפ של השיר.

הקליפ צולם ב-House Of Cash, המוזיאון הנטוש בנאשוויל שהוקדש למוזיקה של קאש. "המקום היה כל כך מוזנח, שהחלטתי שאפשר להפוך את המקום למטאפורה למצבו הבריאותי השביר של ג'וני", נזכר במאי הקליפ מארק רומאנק. ג'וני קאש בן ה-71 מעולם לא ויתר על הזדמנות לחשוף את האמת שלו בפני הקהל – והסכים להצטלם לקליפ שחושף את מצבו הפיזי הרעוע. מדובר, ככל הנראה, בסרטון הכי קורע לב שאי פעם צולם – שמאיר זרקור ענק על הארעיות של החיים, אבל גם מציג את החן של המוות, כאשר ברקע המילים החודרות של רזנור קורעות את הלב. השלט "סגור לציבור" על הכניסה למוזיאון, כף היד הרועדת שמוזגת יין, מכסה הפסנתר הסגור ובעיקר קטעי הארכיון של ג'וני ואשתו ג'ון, צעירים ומלאי חיות אל מול דמויותיהן הקשישות של ההווה.

שלושה חודשים אחרי יציאת הקליפ, ג'ון, שמופיעה בקטע קצר בקליפ, הלכה לעולמה. ג'וני הצטרף אליה כעבור ארבעה חודשים. הבית בו צולם הקליפ נשרף עד אפר חמש שנים מאוחר יותר. אין שום דבר לא מדכא בשיר הזה ואולי דווקא בגלל זה הוא כל כך מנחם בזמנים קשים.

ב-1975 מעטים בעולם היו יכולים להתווכח עם הטענה שלד זפלין היא הלהקה הטובה מכולן, אלא שאז החליט הגורל להתערב. שרשרת האסונות החלה בתאונת הדרכים הקשה של הסולן רוברט פלאנט באי רודוס ביוון, שגרמה ללהקה להפסיק להופיע לתקופה ארוכה. בהמשך פלאנט יסבול גם מדלקת במיתרי הקול שתדחה את סיבוב ההופעות החורפי בארה"ב לקיץ – ואז, ב-26 ביולי 1977, כשלד זפלין נמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות במרחק אלפי קילומטרים מהבית, קיבל פלאנט את הבשורה הנוראית מכולן: בנו קאריק בן ה-5 מת בפתאומיות, כתוצאה מדלקת בקיבה.

סיבוב ההופעות בוטל כמובן, והלהקה חזרה לאנגליה. לא רק שהלהקה לא חזרה לייצר מוזיקה חדשה מאז, האירוע הזה הוביל לכך שהיא לא חזרה כלל להיות להקה. פלאנט רצה לפרוש ממוזיקה ולהפוך למורה, הפסיק את חיי ההוללות והקדיש את חייו למשפחתו, בזמן שיתר חברי הלהקה המשיכו לעשות סמים ולחגוג את החיים. "All My Love", הלהיט הגדול האחרון שלהם, עלול להישמע בטעות כמו שיר על אהבה שנגמרה ומתה, אך בפועל מדובר בדיוק בהפך: מדובר בשיר אהבה של אב לבנו המת, עם הבטחה שהאהבה אליו לעולם לא תיגמר. בסיום ניתן לשמוע את רוברט זועק אל תוך המיקרופון בזמן שהמוזיקה גוועת לאיטה: "לפעמים אני מרגיש כל כך בודד", וזה בעצם אומר הכל.

הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של טורי איימוס מתאר את האונס שעברה בלוס אנג'לס כשהיתה בת 21. השיר מבוצע ללא ליווי מוזיקלי, כאשר איימוס יורה את המילים הקשות שמתארות את "המחשבות המצחיקות" שעברו לה בראש בזמן האונס כשיר א-קפלה. המילים של איימוס מצמררות, בעיקר כשהיא מפנה את חצי האשמה לחברה בה אנחנו חיים, כשהיא מספרת שלבשה שמלה אדומה – ושואלת במרומז אם זו הצדקה לאנוס אותה.

איימוס הסבירה את הסיבה שהיא בחרה לפתוח את קריירת הסולו שלה באמצעות חשיפת הסיפור האישי שלה כך: "בשיר אני אומרת שהייתי 'אני ואקדח', אבל במציאות היה לו סכין. הוא התכוון לקחת אותי לחברים שלו ולחתוך אותי, והוא המשיך להגיד לי את זה במשך שעות. ואם הוא לא היה צריך להשיג עוד סמים אז הייתי גומרת כעוד דיווח בחדשות, כזה שרואים בו הורים שבוכים על הבת המתה שלהם. שרתי המנונים תוך כדי, בדיוק כמו שאני אומרת בשיר, בגלל שהוא הכריח אותי. שרתי כדי להישאר בחיים. אבל שרדתי את העינוי הזה, שגרם לי להשתין על עצמי והפך אותי למשותקת למשך שנים. זו היתה המשמעות האמיתית של הלילה הזה: הטלת מום, יותר מאשר אלימות דרך סקס. אני מרגישה שהטילו בי מום פסיכולוגי באותו לילה, ועכשיו אני מנסה לחבר את החתיכות חזרה יחד. דרך אהבה, לא שנאה, ודרך המוזיקה שלי. הכוח שלי היה בלהפתח שוב, לחיים. והניצחון שלי הוא שנשארתי בחיים, למרות הכל, בזכות השבריריות שלי".

לו ריד ודיוויד בואי כתבו שירים עם רמיזות הומוסקסואליות עוד לפני השיר הזה, אבל דווקא רודף השמלות הסקוטי היה הראשון לכתוב שיר שלם על גיבור הומוסקסואל מוצהר. "זה כנראה בגלל שהייתי מוקף בגייז באותה תקופה. איש יחסי הציבור שלי היה גיי, המנהל שלי היה גיי. כל מי שהיה סביבי היה גיי. אני לא יודע אם זה מה שדחף אותי לכתוב את זה או לא. אני חושב שזה היה צעד אמיץ, אבל לא היה בו סיכון. אי אפשר לכתוב שיר כזה אלמלא חווית משהו כזה,ובכל מקרה זה היה נושא שאף אחד לא כתב עליו לפני, ואני חושב שזה עדיין עובד היום ואני מתכוון להמשיך להופיע עם השיר הזה תמיד".

השיר מבוסס על סיפור אמיתי. ידיד הומוסקסואל של רוד סטיוארט שהותקף על ידי כנופיה בניו יורק ונרצח. השיר מחולק לשני חלקים: הראשון מספר את סיפורו של ג'ורג'י ("שכנראה היה גיי, אבל בכל מקרה היה הבחור הכי נחמד שהכרתי"), על האכזבה של הוריו כשגילו שהוא הומו ("איך יכול להיות שהבן שלי לא יהיה סטרייט, אחרי כל מה שעשיתי בשבילו") ועל הסוף הטרגי שלו שנגמר במסר פשוט: "הנעורים הם מסכה שלא נשארת לנצח, צריך לחיות את החיים לפני שזה יהיה מאוחר". החלק השני של השיר - שהלחן שלו נגנב די בבוטות מ-"Don't Let Me Down" של הביטלס - הוא קינה מלנכולית על מותו של ג'ורג'י. משהו בשילוב של האומץ של סטיוארט להקדיש שיר נגד הומופוביה, והביצוע התיאטרלי א-לה מרלן דיטריך שלו, הופך את השיר לעצוב במיוחד.

שמונה שירים כלולים באלבום המופתי של פיטר האמיל, "Over" מ-1977, וכל אחד מהם יכול לראות את עצמו מועמד טבעי לתואר "השיר המדכא בהיסטוריה". האלבום כולו נכתב כתוצאה מהפרידה של האמיל מאשתו לאחר מערכת יחסים ארוכה וסבוכה, שנגמרה בכך שהיא בגדה בו ועזבה אותו למען חברו הטוב. כל שיר באלבום מציג צד אחר בכאב הפרידה – מההכחשה, הריקנות, הכאב, ניסיונות השכנוע, ההאשמה העצמית ועד הפיכחון וההשלמה. אם לבחור רק בשיר אחד כמייצג, נראה ש-"Time Heals" מציג כל כך הרבה צדדים באישיות של האמיל (כמוזיקאי וכאדם) והוא מקום טוב לחדור דרכו לנפש המדממת של האמן הגדול הזה, שיצר את האלבום שכל מישהו שאי פעם נשבר לו הלב פשוט חייב להכיר.

טאונס ואן זנט הוא הדבר הכי קרוב לוינסנט ואן גוך של עולם המוזיקה האמריקנית. אלבומיו מוכרים כיום כיצירות מופת, אבל בזמן אמת הוא העביר את חייו בעוני נורא ומשפחתו נאלצה לחיות בסגפנות נוראית, בזמן שואן זנט עבר מבר לבר וניסה להתפרנס מלשיר את שיריו. המוטיבים המדכאים בשירים שלו לא הפכו אותו בדיוק לחביב הקהל בזמן אמת, ורק אחרי מותו זכה להכרה כשאמנים רבים החלו להקליט מחדש את שיריו.

ואן זנט פנה לקריירה מוזיקלית לאחר שסבל מדיכאון מתמשך והתמכר לאלכוהול. באמצע שנות השישים הוא אובחן כסובל ממניה-דיפרסיה וטופל במשך חודשים בשיטה השנויה במחלוקת של טיפול בהלם על ידי תרדמת אינסולין (שיטה אסורה לשימוש כיום), שכתוצאה ממנה הוא איבד חלק ניכר מהזיכרון לטווח ארוך שלו. לא פלא שהאלבום הראשון שלו מלא במוטיבים של מוות, דיכאון ובעיקר ייאוש. כמה האלבום הזה מדכא? יש בו שיר שמתאר את ההתאבדות של ילדה בת 15 – והוא אפילו לא הכי עצוב באלבום.

השיר "Waiting 'Round to Die" מתאר את מסע הייאוש של אדם חסר תכלית ומטרה, שאין לו שום סיבה לחיות את חייו מלבד, ובכן, לחכות למוות. מי שמחפש סוף טוב בשיר הזה לא ימצא, אלא אם כן גם אתם מאמינים שלהתמכר לסמים זולים זה עדיף מאשר לשבת ולחכות למוות, שבטוח יבוא בסוף.

דולי פרטון היתה אחת הזמרות המצליחות בארה"ב והפכה לנערת הפוסטר של מוזיקת הקאנטרי – גם בגלל קולה המתוק אבל לא מעט גם בגלל המראה הסקסי של בת-השכן. ובכל זאת, הביקורים התכופים של בעלה בבנק גרמו לה לקנא בפקידה הג'ינג'ית הגבוהה והמצודדת, והיא הפכה לאובססיבית לגביה. השיר שהיא כתבה על הפקידה האדמונית עלול להישמע כבלדת קאנטרי חביבה, אבל כשמקשיבים למילים מגלים אובססיה עצובה של אישה שמפחדת להישאר לבד, ובעיקר מלאה בחוסר ביטחון כאשר היא מתחננת בפני אישה יפה שלא תגנוב לה את הגבר, אפילו שהיא בטוחה שהיא יכולה. מבית לבית התחינות לג'ולין הולכות וגוברות (כאשר בבית האחרון היא חוזרת על שמה של ג'ולין 10 פעמים) והלב פשוט יוצא אל האישה הזאת, שלא מבינה כמה שהיא שווה. עשרות גרסאות קאבר מדהימות לשיר (בין השאר של מיילי סיירוס והוויט סטרייפס) הבטיחו את מקומה של דולי פרטון בפנתיאון של השירים העצובים לנצח.

אחרי שמכר מיליוני תקליטים, זכה בפרסי גראמי, שיחק בסרטים, הנחה תוכניות טלוויזיה והביא לעולם שמונה ילדים מארבע נשים שונות – גלן קמפבל אובחן כלוקה באלצהיימר בתחילת שנת 2011. רגע לפני שגופו בוגד בו סופית, הוא התיישב לכתוב ולהקליט שיר פרידה מאשתו מזה שלושה עשורים, עם מילים שחותכות כמו סכין: "אני לא אגע בך כמו שעשיתי פעם, ואני לא אומר 'אני אוהב אותך' לילדים, את לא הולכת לראות את זה בעיניים שלי, זה לא הולך לכאוב לי אם תבכי – אני לא הולך להתגעגע אלייך".

בהמשך השיר, הוא מודה שזה אנוכי מצדו, אבל האמת שנשפכת ממנו ברגעי הצלילות האחרונים, פשוט שוברת את הלב. אם הצלילים לא יגרמו לכם לבכות, הקליפ שמשלב את תיעוד ההקלטות האחרונות של קמפבל עם קטעי ארכיון וסרטונים משפחתיים כנראה יעשה את זה. באפריל האחרון, ציינה משפחתו של הזמר את יום הולדתו ה-80 במוסד הרפואי בו הוא מאושפז. הוא לא מתקשר עם הסביבה, לא מזהה את האנשים שמבקרים אותו – אבל בדיוק כמו שהוא ניבא בשיר שלו, הוא לא עצוב.

מאחורי האין-חיוך של מתי כספי מתחבא אחד מהמוזיקאים המוכשרים שידע העולם הזה, לא פחות. לשיא שלו - הן מבחינת כישרון הלחנה והן מבחינת יכולת ביצוע – הוא הגיע כבר באלבום השני שלו באמצע הסבנטיז, שנשמע כל כך חי וחדשני גם היום. המילים המדממות של אהוד מנור עוברות ממצב של בלדת אוהבים תמימה ("בדמיוני לראות אהבתי איך ביחד נזדקן") והופכות לקברט של כאב ("ואת עצמי איך אני שונא!"), כשבמקביל הלחן הכמעט סימפוני של כספי מכריח את הזמר להגיע לגבהים בלתי אפשריים כמעט. אל תנסו את זה בבית. לא, באמת, אל תנסו – זה שיר שאסור שייעשה לו קאבר, אף פעם.

המשימה הכי קשה בכתיבת הרשימה הזאת היתה לבחור רק שיר אחד של ניק דרייק, מתוך כמעט כל השירים של הזמר שמתארים את התמודדותו עם המחלה הקשה ממנה סבל, דיכאון. העובדה שהמוזיקה המדהימה של דרייק לא הייתה הצלחה מסחרית בטח לא עזרה לזמר להתמודד עם הדיכאון, ואחרי שלושה אלבומים מדהימים הוא מצא את עצמו בלי חוזה הקלטות ובלי כסף, וחזר לגור בבית הוריו בעיירה קטנטנה במרכז אנגליה. שם, בחדר ילדותו, הוא בחר לסיים את חייו בגיל 26 על ידי בליעת חופן מכובד של כדורים נגד דיכאון. העולם גילה את דרייק הרבה לאחר מותו (למעשה, רק אחרי שחברת המכוניות הגרמנית פולקסווגן השתמשה בצורה אירונית באחד משיריו לצורך פרסומת) וכיום אין עוררין על גדולתו. בשיר "Day Is Done" דרייק מתייחס לכך שהכל בחיים הוא בר חלוף, ובצורה עדינה גם מזכיר שבסוף כל יום יש לילה שמוחק את כל מה הניצחונות וההפסדים שלנו. זהו שיר על אובדן, או ליתר דיוק שיר ששואל האם באמת יש מה לאבד. מצד שני, כמעט כל שיר אחד של דרייק יכול היה למצוא את עצמו ברשימה הזאת בנקל.

חן ברוד ויוני רועה היו החברים הכי טובים בבית הספר היסודי בנתניה, אבל מסלול החיים שלהם לקח אותם לכיוונים מנוגדים בהמשך. יוני התפתח כמוזיקאי ושירת בלהקה צבאית, חן התגייס לגולני ומצא את מותו בפעילות מבצעית בהר דב ב-1985. מספר שנים לאחר מכן פגש רועה חבר במסעדה בנתניה, והחבר שאל אותו מדוע לא אמר שלום לאמו של חן שישבה בשולחן הסמוך. יוני הביט באישה אותה לא זיהה בהתחלה, והזדזעזע לראות כיצד השכול ניכר בכל הווייתה. הוא חזר לביתו, התיישב על הפסנתר, וכתב תוך רגעים שיר שפונה אל אם שממשיכה לחכות לבנה המת. לפי האגדה, רועה לא הסתפק בביצוע שלו לשיר, וחיפש מבצע שיוכל לגרום לו להיות מרגש עד דמעות. אביבה אבידן עמדה במשימה, והיתה הראשונה להקליט את השיר, שזכה בהמשך לגרסאות כיסוי רבות. יש הרבה שירים שמזוהים עם יום הזיכרון, אבל יש מעטים שמצליחים להעביר את תחושת השכול האישית כמו המאסטרפיס של רועה.

קטע "כיפי" במיוחד מתוך אלבום הקונספט שלו לו ריד, "ברלין", שמספר את סיפורם של ג'ים וקרוליין וכולל אלמנטים משמחים במיוחד כמו דיכאון, שימוש בסמים, נשים מוכות, ירידה לזנות וכמובן – מוות. "The Kids" מספר על הרגע בו רשויות הרווחה מגיעות לקחת לקרוליין את הילדים, כאשר ברקע אפשר לשמוע קולות של ילדים שצורחים בכאב ומתחננים שיתנו להם לראות את אמא שלהם. אם הקטע נשמע לכם אותנטי למדי, זה בגלל שהוא אכן כזה. בוב אזרין, מפיק האלבום (שהפיק גם את מקהלת הילדים של פינק פלויד באלבום "החומה") הקליט את הבנים שלו וביקש מהם לבכות "כאילו אמא לא תחזור יותר הביתה לעולם". הילדים "שיחקו" את התפקיד, אבל לא היו אמינים מספיק – אלא שאז נכנסה לחדר בתו הפעוטה ושמעה את אחיה צועקים שאמא לא תחזור הביתה והתחילה לצרוח בעצמה. בוב ניסה להרגיע אותה אבל הצרחות המשיכו וגם הבנים נכנסו לפאניקה. הכל הוקלט ומוקסס לתוך האלבום הסופי, באחד הרגעים היותר סדיסטיים שאי פעם יצאו לאור בהקלטה מסחרית.

האם חלום שלא מתגשם הוא שקר, או האם זה משהו גרוע יותר? זה הנושא אותו חוקר "הבוס" בשיר הנושא של אלבומו החמישי. השיר מספר על בחור צעיר שאוהב ללכת לנהר עם אהובתו מארי ולעשות קצת פוצי מוצי, אבל כשמארי נכנסת להיריון הוא נאלץ להתחתן איתה בגיל 19 וכל החיים שלו משתנים. החלום על לצוף בנהר כבר לא קיים, ובמקום פוצי מוצי יש עבודה ואחריות - כשרק המוטיב של הנהר נשאר שם, כזיכרון לחלום שלא יתגשם לעולם. אה כן, ויש שם את פתיח המפוחית הכי מצמרר שכנראה אי פעם הוקלט על ידי בן אנוש.

"קפה סוסייטי" בניו יורק היה בית הקפה המעורב הראשון לשחורים ולבנים, אבל הוא נכנס לדפי ההיסטוריה של המוזיקה המודרנית ביום שבילי הולידיי עלתה על במה מאולתרת במקום, והפכה את הפואמה "פרי מוזר" לפזמון. הפואמה נכתבה כמה שנים לפני כן על ידי המורה היהודי אייבל מאירפול, ותיארה את אחד ממקרי הלינץ' בדרום ארה"ב, בהם נתלו גברים שחורים על עצים בידי המון זועם ובשיתוף פעולה עם המשטרה. אין בשיר מטאפורות, רק אמת מכאיבה של אותם זמנים: "עצי הדרום נושאים פרי מוזר/ דם על העלים ודם על השורשים/ גופות שחורות מתנדנדות ברוח הדרום/ פירות מוזרים גדלים על עצי הצפצפה". בסיום המילניום הקודם בחר מגזין "טיים" היוקרתי את הביצוע של הולידיי לשיר הטוב ביותר של המאה ה-20.

אחרי יותר מעשור של עבודה ביחד, ואחרי שהמוזיקה שהוא כתב והלחין הפכה אותו לחצי מהצמד המוזיקלי המצליח בעולם – פול סיימון מצא את עצמו לבד בעיר שלעולם לא נרדמת. שותפו ליצירה, ארט גרפונקל, טס למקסיקו להשתתף בצילומי הסרט "מלכוד 22" והשאיר את סיימון עם הבדידות. "תן לכנות שלך לזרוח, כפי שהיא זורחת כלפיי", שר סיימון לחבר הילדות שלו, ושלח רמז עבה לגבי המשך הדרך המשותפת שלהם. השיר ייכלל באלבום "Bridge Over Troubled Water", שיהפוך לאחד האלבומים המצליחים של העשור – וגם לאלבום האחרון אי פעם של סיימון וגרפונקל.

בזמן שפול וג'ון (בחיזוקה של יוקו אונו) ניהלו את קרב האגו שפירק את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, ג'ורג' הריסון ישב וכתב מוזיקה מדהימה שחלקה הגדול נשמרה לקריירת הסולו המכובדת שלו, עם כמה טעימות שזכו להגיע לאלבומים של הביטלס. אחד מהשירים האלה הוא "While My Guitar Gently Weeps", שזכה לחיזוק מפתיע כאשר אריק קלפטון הגיע לאולפני אבי רואד ונתן בראש על הגיטרה.

אלא שהרבה לפני כן הקליט ג'ורג' גרסה ביתית אקוסטית ואיטית יותר של השיר, עם מילים מלנכוליות יותר – שלא נכנסה בסופו של דבר לאלבום הלבן. בשנת 2006, לאחר מותו של הריסון, לקח ג'ורג' מרטין את הגרסה המקורית והעצובה של השיר, הלביש עליו קטע תזמורתי אותו הוא כתב והמציא את השיר מחדש. וכך, במקום שיר אהבה לגיטרה מייבבת, נולד שיר כאב שמציג מבט חסר תקווה אל העתיד. מדהים כמה שינוי של עיבוד וכמה שורות יכול לשנות שיר שלם.

נסיך המרירות והעצב מוריסי כתב כל כך הרבה שירים דיכאוניים ועצובים שבשלב מסוים זה כבר נראה כמו פארודיה עצמית. והאמת, הרבה מהשירים "העצובים" שלו מלאים בהומור וקריצות למעריצים הנאמנים - אלה שהשירים שלו, כמאמר השיר, הצילו את חייהם. אבל אפילו בתוך ארסנל השירים העגמומיים של "מוז", Seasick, Yet Still Docked הוא יוצא דופן בכנות שלו, ובחשיפה שלו.

הטייטל של השיר (שלא מופיע במילות השיר עצמן) רומז על מצב רע ונורא – מוריסי מוסר לנו שהוא סובל ממחלת ים, בעוד שאנחנו עדיין עוגנים. זהו מצב בלתי אפשרי, שאי אפשר לנצח. בשיר עצמו, סולן הסמית'ס לשעבר פותח את הלב כפי שהוא מעולם לא עשה באמת, בלי ציניות ובלי מסכות - מספר שהוא אף פעם לא אהב, אף פעם לא נאהב ובעיקר ישן כל היום (סימן ברור לדיכאון). הייאוש בקול שלו כמו אומר – איבדתי תקווה. המשורר שנכנס לחיים של כל כך הרבה אנשים בודדים והפך אותם לשלמים, אחראי גם על שיר הבדידות האולטימטיבי. היש טבעי מזה?

אביב גפן כתב את השיר לזכרו של חברו ניר שפינר, שנהרג בתאונת דרכים. הוא הרגיש שהוא זקוק לקול "בוגר" יותר, ולכן העביר את השיר לאריק איינשטיין הגדול שהקליט את השיר בשנת 1995, והיה בדרך הבטוחה להפוך אותו לקלאסיקה של יום הזיכרון – אבל ההיסטוריה, זונה ערמומית שכמותה, חשבה אחרת. כל ישראלי שהיה בוגר מספיק כדי להבין, זוכר את הביצוע ההוא של אביב בכיכר ב-4 בנובמבר 1995, רגע לפני שהגיע יגאל עמיר ושינה הכל.

היכולת של סופיאן סטיבנס להעביר במילים מדויקות את הכוונות שלו היא כלום לעומת הדרך שלו להעביר את המסר בלי מילים בכלל, אלא רק על ידי מלמול מלודי. השיר האכזרי הזה מתאר את הימים האחרונים של זוג אוהבים דתי, מנקודת המבט של בן הזוג הצעיר שנפרד מחברתו שגוססת מסרטן העצמות – וההתמודדות שלו עם חוסר ההיגיון של "התוכנית האלוהית", בה הוא שואף עדיין להאמין. בסוף השיר, ברפרור מצמרר לספר איוב, המספר חוזר על המילים "And He Takes" עד שהוא נשבר וממשיך בתפילה חסרת מילים. לא ברור אם זה יותר יפה או יותר עצוב.

גופתה של ג'ורגיה לי מוזס בת ה-12 נמצאה לצד הכביש המהיר, מעט צפונית לסן פרנסיסקו. הסימנים על גופתה של הילדה לא השאירו שום ספק – היא נרצחה. הרוצח מעולם לא נתפס, ונראה שמעולם לא נעשה מאמץ מיוחד כדי למצוא אותו. ככה זה כשאתה נולד בצבע הלא נכון למשפחה הלא נכונה במקום הלא נכון. טום וייטס הסביר למה הוא בחר לכתוב עליה את השיר הכל כך עצוב הזה: "אני מניח שבהלוויה שלה כולם שאלו איפה היתה המשטרה, איפה היו רשויות הרווחה, איפה היה הכומר המקומי, ואיפה הייתי אני ואיפה היית אתה. אבל עכשיו היא איננה... יש הרבה ילדים שמנסים לחנך את ההורים שלהם. הם בדרך כלל בורחים כי הם רוצים שמישהו יבוא ויתפוס אותם, אבל המים מלאים בכרישים".

הפזמון מוצא את הקול הכל כך מכאיב של וייטס שואל שלוש קושיות: "למה אלוהים לא הסתכל? למה אלוהים לא הקשיב? למה אלוהים לא היה שם בשביל ג'ורג'יה לי?". אחרי שמקשיבים כמה פעמים לשיר, מבינים שהאלוהים של וייטס הוא לא עם איש עם זקן לבן שיושב במרומים, אלא ארה"ב ואולי אפילו החברה המערבית בכללותה, שאפשרו לזוועות כאלה להתרחש.

כשמייקל ג'קסון שמע את דיון וורוויק מבצעת את השיר שנכתב במיוחד לערב ההנצחה של ג'ניס ג'ופלין וקארן קרפנטר – הוא לא הצליח להפסיק לבכות. הוא התקשר עם סיום המופע לכותבי השיר, לארי גרוסמן ובאז קוהן, וביקש מהם להקליט אותו יום אחד. שבע שנים מאוחר יותר ג'קסון עמד בהבטחה שלו והקליט את השיר כהוקרה לחברו ריאן וויט, שנדבק בגיל 11 בנגיף ה-HIV בעקבות עירוי דם נגוע, והפך למנודה חברתית בעקבות זאת. וייט סולק מבית הספר - למרות שהרופאים הסבירו שהוא לא מהווה סכנה להידבקות לתלמידים אחרים - ומת בגיל 18. ג'קסון הקליט את הקאבר שלו בשנת 1990 לזכרו, כאשר ניתן לשמוע בבירור את קולו נשבר בבית האחרון של השיר.

ג'קסון בחר לבצע את השיר לזכרו של וויט בטקס ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון, ופתח בנאום אישי מרגש: "אני רוצה לנצל את הרגע הזה ואת הבמה המאוד פומבית הזאת כדי לומר משהו מאוד אישי. זה קשור לחבר מאוד טוב שלי שכבר לא נמצא איתנו. קראו לו ריאן וייט. הוא מת בגיל בו רוב האנשים הצעירים מתחילים לגלות את האפשרויות הנפלאות של החיים. החבר שלי ריאן היה מאוד נבון, מאוד אמיץ, ובסך הכל בחור צעיר שלא רצה להיות סמל או דובר של איזו מחלה קטלנית. במהלך השנים חלקתי הרבה רגעים מטופשים, שמחים ועצובים עם ריאן – והייתי איתו בסוף של המסע הקצר אך מלא החוויות שלו. ריאן איננו, וכמו כל אחד שאיבד מישהו אהוב למחלת האיידס, אני מתגעגע אליו עמוקות ללא הפסקה. הוא איננו, אבל אני רוצה שלחיים שלו תהיה משמעות מעבר למוות שלו. זו התקווה שלי ממך הנשיא הנבחר קלינטון, שאתה והממשל שלך תפנו את המשאבים כדי למגר את המחלה הנוראית הזאת, שלקחה את החבר שלי וקטעה כל כך הרבה חיים מבטיחים לפני זמנם".

ג'קסון מת מהתקף לב בשנת 2009. טקס האשכבה שלו נערך בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס ושודר ברחבי העולם, כאשר על פי ההערכת מעל למיליארד בני אדם צפו באירוע. הזמר Usher שביצע את "Gone Too Soon" לזכרו של מייקל, לא הצליח להגיע לסיום השיר, כאשר הוא נעמד מעל קברו של המנוח ונשבר בבכי.

השיר הכי חדש ברשימה הוא גם אחד הכי עצובים בה, של אמן שלא חסרים לו אופציות לתואר "השיר העצוב בהיסטוריה". סביר מאוד להניח שאם הרשימה הזאת היתה נערכת לפני כמה שבועות, "The Weeping Song" של קייב היה מככב בה, אבל הוא נשמע כמו שיר ילדים שמח לעומת השירים באלבום הטרי שלו, שהוקלט לאחר שארתור, בנו בן ה-15 של קייב, לקח סמי הזייה ונפל אל מותו מצוק בחופי ברייטון.

השירים העצובים באלבום נכתבו לפני הטרגדיה האישית של קייב, אך אלתורים של הרגע האחרון ואווירת האבל הכללית ששררה באולפן, גורמים לשירים האפלים ממילא להיות כמעט בלתי ניתנים להאזנה מרוב עצב. "I Need You" יכול היה להתפרש כשיר על אהבה נכזבת, אבל קשה שלא לעשות את החשבון העצוב כששומעים את המילים: "שום דבר לא חשוב עכשיו כשהאהבה שלי לא כאן, אתה עדיין בתוכי בייבי, אני צריך אותך". המילים כואבות, הצלילים קורעים את הנשמה – אבל יותר מהכל זה הקול של קייב, שבור מתמיד, שיכול לגרום אפילו לאדם הציני ביותר להזיל דמעה.

השיר העצוב הזה לא נכנס לרשימת 60 השירים, פשוט בגלל שאני לא אובייקטיבי. גילוי נאות: אורי היה הבן דוד הכי גדול שלי, אז אני קצת משוחד. ביום שישי האחרון עלינו לקבר שלו לרגל יום השנה החמישי למותו. זה קצת בלתי נתפס שאני יותר מבוגר היום משהוא יהיה אי פעם. זמן קצר לפני מותו הוא הספיק לראות את הדואט שלו עם זוגתו מיכל שפירא כובש את תחנות הרדיו בישראל והופך לשיר הנשמע בארץ. מחלת הסרטן קיצרה משמעותית את הקריירה של אורי, אבל הוא השאיר אחריו צוואה מוזיקלית מכובדת, ועצובה בחלקה.

את מילות השיר כתב הפזמונאי מאיר גולדברג בעקבות מריבה עם אשתו ליקי. את הבכורה של השיר ביצעו אורי ומיכל בסלון ביתם של הזוג. פחות משנה לאחר מכן, האישה שהיוותה את ההשראה למילים "הלוואי שתמותי", הלכה גם היא לעולמה. וזה מה זה עצוב באמת.

להאזנה רציפה לפלייליסט המלא של הפרויקט ו-70 שירים נוספים, לחצו כאן.