פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על מבוכה ומרירות: "גירושים" מתקשה לשמור על איזונים שיצדיקו צפייה בה

      שרה ג'סיקה פרקר חוזרת ל-HBO ולטלוויזיה בדרמה קומית חדשה שלא בדיוק מצחיקה ולא מספיק נוגעת. התחושות העיקריות במהלך הצפייה בה הן מבוכה גדולה ומרירות אין קץ

      על מבוכה ומרירות: "גירושים" מתקשה לשמור על איזונים שיצדיקו צפייה בה

      כמה מהדברים המעניינים ביותר ב"גירושים", הדרמה הקומית החדשה של שרה ג'סיקה פרקר ב-HBO, מתקיימים בנקודת המוצא שלה, על הנייר. היא מסמנת את שובה של ג'סיקה פרקר (להלן שג"פ) אל ערוץ הכבלים אחרי שכיכבה בלהיט העצום "סקס והעיר הגדולה", ששודר במשך שש עונות בימי הזוהר של HBO ואף ניפק שני סרטי קולנוע. בנוסף לכך, היוצרת של "גירושים" היא שרון הורגן האירית, שבשנה שעברה יצרה וכיכבה יחד עם רוב דילייני באחת הסדרות המצחיקות והמעולות של העת האחרונה, "קטסטרופה", המקום ה-23 שלנו במצעד הסדרות של 2015.

      אבל "גירושים" היא לא "קטסטרופה" ולא "סקס והעיר הגדולה". רחוק מכך. שיתוף הפעולה בין השתיים מתרחק ממפעלותיהן הקודמים אל עבר מחוזות קשים בהרבה, אולי מתוך ניסיון מכוון לספק קונטרה למעלליהן העליזים של קארי בראדשו והחברות. שג"פ מגלמת את פרנסס, שיחסיה המתוחים עם בעלה רוברט (תומס היידן צ'רץ' המעולה תמיד) מגיעים אל נקודת הקיצון. השניים מתחילים בתהליך ארוך ורווי רגשות עזים של פרידה וגירושים, דבר שהם מנסים לעשות תוך התחשבות בשני ילדיהם ותוך פיכחון הולך וגדל בנוגע למצבם הכלכלי ביחד ובנפרד.

      גירושים, שרה ג'סיקה פרקר (יח"צ)
      לא תמונה מתוך "סקס והעיר הגדולה". שרה ג'סיקה פרקר, "גירושים" (צילום: יח"צ)

      הורגן כבר הוכיחה ב"קטסטרופה" כי היא יודעת לקחת נסיבות מורכבות - במקרה ההוא היריון בלתי מתוכנן שנבע מסטוץ בין יבשתי - ולהפוך אותן לזהב. היא עשתה זאת (יחד עם דילייני כמובן) באמצעות שרטוט של דמויות אמינות ואנושיות המנסות לצלוח ביחד ובהומור קושי משותף. הפעם, למרבה הצער, היא נכשלת. כמשתמע משמה, אי אפשר להתחמק מהעובדה הפשוטה ש"גירושים" מגוללת פרוצדורה כואבת ומייסרת. ככזו היא מתקשה מאוד לשמור על איזונים: המינון בין איבה לבין חיבה או אינטימיות הוא עשרות מונים לטובת הראשונה, ושיעור לקוי דומה ניתן להרגיש גם בתמהיל של הדרמה והקומדיה. זה עשוי היה להיות בסדר אילולא התחושה שכדרמה יש בה מעט מדי רגעים נוגעים ללב להיאחז בהם, וכקומדיה, ובכן, כבר ראינו דרמות מצחיקות ממנה. בשביל הצחוקים היא נשענת במקרה הטוב על הציניות של רוברט, ובמקרה הרע מלעיגה את הדמויות שלה, בלי לפסוח אפילו על בדיחות קקי וקיא. אולי זו הסיבה שגם בתום ארבעה פרקים רוברט מתחכך תכופות בקו שבין קריקטורה לאדם אמיתי, ואילו פרנסס נותרת חד-ממדית.

      סיטואציה אחרי סיטואציה - כאשר רוברט לא מאפשר לפרנסס להיכנס הביתה, כשפרנסס מנסה לשדר לילדיה שהעסקים כרגיל, בעימותים במהלך ייעוץ זוגי, ועוד ועוד רגעים ביחד ולחוד - התחושות העיקריות במהלך הצפייה ב"גירושים" הן מבוכה גדולה ומרירות אין קץ. שני אנשים זרים, לא נעימים במיוחד, המצויים בנקודות השפל של חייהם, מחטטים בפצעים הפעורים של עצמם ושל הזולת ללא כחל ושרק. יצירות רבות שקדמו לסדרה ועסקו בנושא המייסר הזה היו מוצלחות ממנה כי סיפקו משקל נגד כלשהו, או משקל סגולי ואמירה משמעותיים יותר. "גירושים" הסדרה, כמו גירושים במציאות, בעיקר גורמת להנהן בחמלה, להסיט את המבט ולעזוב במהירות את החדר.