"הומלנד ו-"בית הקלפים": מקומות 21-30 במצעד סדרות השנה 2015 של וואלה תרבות

(בוידאו: קטע מתוך העונה החמישית של "לואי")

מצעד סדרות השנה של וואלה תרבות נמשך. לא מבינים מה אנחנו עושים כאן? הקליקו.

מקומות 31-40: "מר רובוט", "הנותרים" ועוד

מקומות 41-50: "אימפריה", "הכי גרועים שיש" ועוד

הסדרות הכי טובות של 2015 שלא הגיעו לישראל

הצצנו ונפגענו: מפחי הנפש הגדולים של השנה בטלוויזיה

העונה השנייה של דרמת הפיראטים לא הסתפקה רק בתיקון העוול של מיעוט סצנות הים הגדולות בעונה הראשונה, השיפור האמיתי בה טמון בכך שהיא דווקא מכה שורשים. במהלך העונה הזו מעגנת הסדרה את מה שהוביל את גיבוריה עד למקום בו הם נמצאים כעת. בראש ובראשונה קפטן פלינט, שכבר בפרק הפותח את העונה אנו נחשפים אל חייו הישנים כאיש צי מהוגן בלונדון בשם ג'יימס מקגרו, ובפגישתו הראשונה עם מירנדה המילטון ובעלה, ששם לו למטרה להילחם בפיראטים. בראש ובראשונה השינוי הזה מוביל לדרמה רגשית אמיתית שהייתה כה חסרה בעונה הראשונה, כזו שקושרת אותנו אל הדמויות וגורמת לנו לחבב אותן ולפתח איכפתיות של ממש לגורלן.

אותה חשיבה מדוקדקת העומדת מאחורי הפאזל של העבר ניכרת גם באינטריגות ובמזימות - כולם עדיין מנסים להשיג את הזהב מהספינה הספרדית, אבל ישנו אוצר נוסף שמגיח מיד עם הפתיח של העונה: בתו של לורד אש שונא הפיראטים, שנלקחת כשבויה ועתידה להיות קלף מיקוח. הכל יתפתל בכל לפני שיגיע לשיאים מספקים. קפיצת המדרגה של העונה השנייה היא בדיוק מה ש"מפרשים שחורים" אמורה הייתה להיות בתחילתה, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הפוטנציאל תמיד היה שם, וכעת עם אורך הנשימה שלפניה, ניתן לשער שמכאן היא יכולה רק לשעוט קדימה, גם אם לעולם לא תהפוך ליצירת חשובה באמת.

(עידו ישעיהו)

סול מתחבט בין הנאמנות לארצו-מולדתו לבין הנאמנות לדתו, קרי מנסה לברוח מבשורה אבל המחויבות ל-CIA כל הזמן מושכת אותה בחזרה, אליסון מתחזקת חיים כפולים ומלהטטת באמנות בין עבודה בביון האמריקני לבין החלטורה בשירות הביון הרוסי - אלה רק חלק ממשברי הזהות שעטפו בעונה האחרונה את הומלנד, כשברקע כמובן ניצב משבר הזהות האדיר של אירופה עקב גל הפליטים הענק ששוטף את היבשת. בניגוד למשבר הזהות של ברודי שעמד בבסיס הסדרה – עם פיתולי העלילה הבלתי אפשריים, שלא לומר מופרכים – בעונה הזאת הקונפליקטים מתובלים באתגר הכי גדול של המערב בכלל מאז מלחמת העולם השנייה: עליית האיסלאם הקיצוני.

זאת הסיבה שהשנה אי אפשר היה לא להישאב אל תוך כל פרק ולחיות את שלל הקונפליקטים, שנראים כאילו נלקחו הישר מדפי העיתונים של השבועות האחרונים. הצופה הממוצע לא יכול שלא לתהות מה היה קורה אם מתקפת טרור כזאת היה מתרחשת גם אצלנו (ואפשר רק לשער מה מרגישים הפריזאים שצופים בתכנון המתקפה). לצופים הישראלים נותר רק לשמוח לאיד שהכול מתרחש על אדמת גרמניה – כי מה נשאר לנו אם לא קצת שמחה לאיד. אבל עדיין, גם לסול, היהודי הטוב, ברור שטוב שדווקא הגרמנים האכזריים מטפלים במשבר, כי מי כמוהם יודע לטפל במיעוטים סוררים. כמו שהוא אמר לאחד העצורים שלא הסכים לשתף איתו פעולה כשנקט כלפיו גישה רחמנית: "אחרי זה, העסק איתך יחזור לגרמנים, ואתה יודע מה זה אומר".

(מעין דגן)

העונה השישית והאחרונה של "קומיוניטי" היתה מבחן גדול עבורה והיא עברה אותו בהצלחה. זו היתה עונה ריאליסטית בהרבה מקודמותיה, הרבה פחות פרקי ספיישל והרבה יותר ממשקים אנושיים מבורכים. כמה מהפרקים היו בינוניים, חלקם היה חביב, אחרים יכולים בשקט להצטרף לפנתיאון של הסדרה כולה (בהם פרק ההתחזות של הדקאן להומוסקסואל כדי להתקבל לחבר המנהלים, פרק המסע בדרכים ופרק הפיינטבול הטוב ביותר מאז הראשון). אבל ככלות הכל העונה הזו הקנתה תחושה של ספין אוף ופחות של אותה "קומיוניטי" שהכרנו.

קשה לדעת איך "קומיוניטי" תיזכר בדברי הימים הטלוויזיוניים. ההתייחסות המתמדת שלה לעצמה והחיטוט הבלתי פוסק בה תוך אמצעי עזר מכל דבר שניתן לשאול מתרבות הפופ - סרטי אקשן, סרטי מאפיה, מערבונים, סרטי אנימציה, סרטי זומבים, סרטי מיסתורין, סרטי תעודה של קן ברנז ורבים אחרים - לצד פירוק והרכבה מחדש של כל מוסכמות הסיטקום האמריקאי לדורותיו, הפכה אותה לפרשנית של הז'אנר במקביל להיותה חלק ממנו. אולי תהיה בכך השפעה דרמטית על הז'אנר ואולי היא תהיה שולית, אבל לפחות ניתן לומר שהיא ידעה ללכת אל הארכיון בחן.

(עידו ישעיהו)

במושגי רייטינג, "לואי" היא סדרה כושלת: בעונה הרביעית צפו בה בממוצע כחצי מיליון צופים לפרק, כמחצית מהנתונים של "פילדלפיה זורחת", למשל. "לואי" נשארת באוויר בעיקר בשל התהודה שהיא יוצרת והאפיל של היוצר והכוכב שלה. בשלב הזה, אם אתם עדיין צופים ב"לואי", סביר להניח שאתם אנשים משכילים יחסית, הסובלים מדיכאון קל, מודעים לעצמכם ומחפשים נחמה בצרות של אדם שמעט מזכיר אתכם, ושבמקרה הפך לכוכב טלוויזיה ענק. אתם סולחים לו על המבנה הלא מסודר, על כך שכל פרק שונה ממשנהו, על זה שהתחלתם לצפות בקומדיה אבל בשלב זה של חיי "לואי" בא לכם לבכות במהלך הצפייה בחלק מהפרקים, על כך שאולי ללואי יתחשק ליצור פרק כפול או ממש סרט זר בתוך עונה (כפי שעשה בעונה הרביעית והנועזת במיוחד) ושמעונה לעונה גדל הפער בין הסטנד אפ – המריר, הסרקסטי, האכזרי אבל גם המצחיק בטירוף – של לואי לבין הסדרה הלא קומוניקטיבית שלו.

דווקא בעונה החמישית נכנסת הסדרה לתבנית מסוימת. אחרי העונה הקודמת, שהיתה בחלקה למעשה אוסף של סרטים קצרים והביאה את המחלוקת והשיח סביב הסדרה לשיא, חוזרת "לואי" למסלול שמזכיר את שלוש העונות הראשונות. ברור שקשה יותר לתת בה סימנים מאשר לסיטקומים פשטניים יותר, כמו "חברים" או אפילו "סיינפלד", אבל ניתן להבחין במספר אלמנטים שחוזרים על עצמם מדי כמה פרקים. כבר בפרק הראשון, שבו לואי מגיע בטעות למסיבה הלא נכונה ואז מגיע באיחור ניכר למקום הנכון, חוזרת התמה של האיש שכוונותיו טובות מול יצורים אנושיים דוחים, אנוכיים ומרוכזים בעצמם, שעליהם מביט הגיבור בתימהון – כפי שהוא מביט על המין האנושי כולו; בפרק זה גם חווה לואי מפגש מיני ביזארי, כפי שקרה פעמים רבות בעבר.

בגיל 40 פלוס. התמזל מזלו של לואי ובניגוד למרבית היוצרים הוא מוכשר דיו כדי לספר יותר מסיפור אחד, אבל בשלב זה ניתן לזהות את הנראטיבים הרפטטיביים ביצירת המופת שלו. במפתיע, באופן סוריאליסטי ובלי ההתפתחות הליניאריות והתבניות שמאפיינות כמעט כל סדרה בעולם - אבל גם אצל לואי יש היגיון מאחורי הבלאגן.

(אודי הירש)

לזכותה של העונה השלישית בדרמה הפוליטית המצליחה מבית נטפליקס ניתן לומר שהיא באה עם הרבה כוונות טובות. בו ווילימון, יוצר "בית הקלפים", יצא עם קלייר ופרנק אנדרווד, שתיים מהדמויות החזקות ביותר על המסך שלנו, למסע חדש שהציג לנו אותן באור שונה לחלוטין מזה שנראה בשתי העונות הראשונות. מדמויות אנדרדוג שמאחורי הקלעים מושכות בחוטים של המריונטות בתפקידים החשובים, הפכו השניים לאיש החזק בעולם המערבי ולאישה הראשונה. לאחר שהפכו באחת למטרה למניפולטורים ומכופפי ידיים בעצמם, השניים מגלים את הצדדים הזוהרים הרבה פחות של תפקידים מהסוג הזה. ווילימון לא הסתפק רק במהפך הזה, אלא כיוון גם לשינוי במאזן הכוחות הפנימי בין קלייר לפרנק. בעוד שעד כה קלייר היתה בעיקר כלי בידי פרנק כדי להגשים את שאיפותיו וחלומותיו, העונה הזו הציבה אותה במרכז הבמה וכזרוע החזקה באמת של מערכת היחסים הזו.

לטוב וגם לרע, "בית הקלפים" היא קווין ספייסי ורובין רייט. טריק שבירת הקיר הרביעי אולי גרם לחלק מהצופים לנטוש אותה לאורך הדרך, אבל מי שנשאר כאן עד כה כבר מבין את הכוח שלה. גם כאן הכניס ווילימון אלמנט משודרג השנה כשפרנק פונה אל הצופה מעמדה חלשה יותר, הססנית הרבה יותר ופחות בטוחה בעצמה מאשר זו שהתרגלנו לראות. הבעיה של "בית הקלפים" בעונה הנוכחית היתה הנטייה לנסות ולהסיט את תשומת הלב אל סיפורן של דמויות המשנה, בעיקר דאג ורייצ'ל. לא רק שהחלקים האלה בעלילה היו חלשים משמעותית מהקו המרכזי, אלא גם ניכרה בהם סוג של רשלנות תסריטאית. הקליימקס של הקשר דאג-רייצ'ל לא הגיוני באופן שבו התפתח ובוודאי לא בזו שבה הסתיים. גם הדמות של נשיא רוסיה נראתה מעט "עצלה" במובן השטחיות שבה הוצגה.

למרות החולשות המובנות של העונה השלישית, "בית הקלפים" היא עדיין הסמל של "עידן נטפליקס". סדרה מהוקצעת ומלוטשת הפקתית, עם ערכי צילום ועריכה קולנועיים ויכולות משחק מרשימות של גיבוריה. הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליה הוא שגם כשהיא מפספסת, עדיין קשה להתאפק מלצפות כבר בפרק הבא.

(אילן קפרוב)

זה לא ש"האנטומיה של גריי" לא עברה שינויים דרמטיים לאורך השנים. שונדה ריימס ידועה כיוצרת שנהנית להתעלל במעריצי הסדרה. למעשה, אם יש עונה שלא מסתיימת בטבח בו מתות כל הדמויות, מדובר במקרה חריג. אבל העונות ה-11 וה-12 של "האנטומיה של גריי" לקחו את מרדית' גריי למקום בו לא נמצאה בעבר: החיים ללא בן זוגה, דרק שפרד, שמת בסוף העונה ה-11. אלן פומפאו, שמגלמת את גריי, לא אהבה את העיסוק התקשורתי בשאלה האם היא יכולה להחזיק על כתפיה, לבדה, סדרה שלמה וטענה כי גם בחזית הסדרות האחרות שריימס יצרה עומדות גיבורות נשיות בודדות. אבל "האנטומיה של גריי" היא לא "סקנדל" ולא "המדריך לרוצח". "האנטומיה של גריי" זכתה להצלחה למרות מרדית' גריי, לא בגללה. ואחרי שדמויותיהם של כריסטינה יאנג ודרק שפרד עזבו את הסדרה, מרדית' גריי אמורה להצעיד אותה קדימה. בגילה המופלג של "האנטומיה של גריי", מדובר בחתיכת אתגר ועד כה, נראה שהיא עומדת בו בהצלחה.

(אביעד קדרון)

אי אפשר להתייחס ל"נקמה" בכובד ראש. זאת אומרת, ברור שאפשר לעשות זאת אבל לפני זה, צריך להודות באמת: מדובר בטראש טהור שלעתים אף הרוויח בכבוד את הכינוי "פח". העונה הרביעית והאחרונה ששודרה השנה הידרדרה לתהומות מהם התקשתה לשוב והסדרה בוטלה כצפוי. ועדיין, גם לעשות טראש צריך לדעת ולמרות המשחק המוגזם והתסריט הבלתי הגיוני בעליל, "נקמה" עשתה כיף למי שהצליח להגיע לעונה הרביעית והצליחה להתעלות מעל עצמה ברצף הפרקים האחרונים שהיו ממתק טלוויזיוני עבור הצופים הנאמנים. אותו רצף כלל, בנוסף לקלישאות, סגירות מעגל דרמטיות ובעיקר, שוב, אהבה והערכה לצופים שליוו את הסדרה. אין דבר טוב יותר מזה עבור חובב טלוויזיה.

(אביעד קדרון)

גבר אמריקאי פוגש אישה בריטית במהלך שהותו בלונדון במסגרת נסיעת עסקים. הגבר שוכב עם האישה, כיף נטול דאגות וקצר טווח. הגבר חוזר לארה"ב. האישה מתקשרת אל הגבר כעבור זמן מה כדי לבשר לו שהיא בהיריון ממנו.

נקודת המוצא הזו היא הדרך שבה נפתחת הקומדיה "קטסטרופה" של ערוץ 4 הבריטי, אבל היא לא באמת מבהירה באיזו פנינה מדובר. היא כן, עם זאת, מחדדת כבר על הנייר את המורכבות שגיבורי הסדרה מתמודדים איתה. המורכבות הזו - שניכרת לאורך כל פרקי הסדרה וכוללת גם בעיות רפואיות, גילאיות ומערכות יחסים - היא עדות מיידית למהותה של "קטסטרופה". קומדיית מצבים שרצינית לגבי המצבים המתוארים בה, מעוגנת בנושאים מאוד משמעותיים ובהתנהגות אנושית אמינה, אבל גם מצחיקה בטירוף. וכשמישהו מצחיק בסדרה הזו, האחר צוחק, כי זה מה שקורה באמת בחיים.

מפתיע עד כמה קשה להיתקל בקומדיות טלוויזיוניות מצחיקות-באמת שהדמויות בהן הן כאלה שניתן להאמין כי הן יכולות להיות אנשים אמיתיים. אצל רוב ושרון זה קורה. למעשה, שמות הדמויות הן שמות השחקנים, רוב דלייני האמריקאי ושרון הוגן האירית - שניהם גם יצרו וכתבו את כל פרקי הסדרה. אולי זו הסיבה שקל כל כך להאמין להם, עד לרמת התהייה אם השניים בני זוג בחיים ואולי יש זיקה כלשהי למציאות. ובכן, הם לא. שניהם נשואים לאחרים ולכל אחד מהם יש שני ילדים, ובכל זאת ניכר שבני דמותם בסדרה הם בדיוק זה - בני דמותם, פשוט בסיטואציות שונות בתכלית. אפילו לא גרסה מוקצנת כמו לארי דיוויד ב"תרגיע" או אבי ואילנה ב"ברוד סיטי", פשוט הם כפי שהם רוב הזמן. השילוב הזה בין קומדיה ודמויות אמינות ומצחיקות לבין העיסוק בנושאים ארציים, הופך את "קטסטרופה" לעונג לשמו.

(עידו ישעיהו)

הייחוד והיופי של הסדרה התיעודית מבית CNN (שבארץ משודרת בערוץ הראשון) טמונים באופן שבו היא בנויה. היא יוצרת את הנרטיב של כל אחד מהסיפורים הגדולים הגדולים של העשורים הללו - המלחמה הקרה, מאבקי התנועות לזכויות האזרח, הטיסה לירח, מלחמת וייטנאם, ווטרגייט - שאת רובם כבר שמענו פעם, פעמיים או מאה פעמים בעבר, על פי האופן שבו דווחו בזמן אמת. הזווית שבה נראים האירועים היא זו שנראתה מנקודת עיניהם של האמריקאים הצופים בהם בזמן אמת, כולל חומרים נדירים שגם למודי סדרות תיעודיות מעולם לא שזפו בהם את עיניהם. השיטה הזו יוצרת בפקחות מעורבות מחודשת ותחושה של צריכה בזמן אמת, ומעלה את סף ההזדהות שלנו עשרות מונים. הטריק הזה יוצר טלוויזיה מדהימה ומרגשת ממש, לא עניין של מה בכך בסדרה תיעודית היסטורית.

(עידו ישעיהו)

יש ממד מעט מתסכל ב-"The Knick". הנושא שלה לבדו מעניין, ערש הרפואה המודרנית כפי שהתקיים בבית חולים במנהטן בשנת 1900, ובבסיסה מדובר בסדרה באמת טובה, סולידית, מעניינת. המשחק בה, בראשותו של קלייב אואן הממגנט, מצוין, השחזור התקופתי נהדר, ההליכים הרפואיים העתיקים מרתקים. זהו, בערך.

אלא שמסיבה כזו או אחרת הפכה "The Knick" לפרויקט של סטיבן סודרברג. הוא מביים, מצלם ועורך כל פרק ופרק בה באופן שמשדרג אותה והופך אותה לאחת הסדרות המרהיבות בטלוויזיה. באמת, צפייה בה היא צפייה בגאון בפעולה. כל סצנה בנויה באופן חדש, מרענן. היא מוארת או מוחשכת או שניהם בבת אחת, באופן שגורם לפריימים להיראות כמו יצירת אמנות עתיקה. לפעמים מישהו מדבר אבל המצלמה מתרכזת אך ורק במאזין. לפעמים היא עוקבת אחר גיבור הסצנה דווקא מעורפו, לפעמים היא מצולמת דווקא מלמטה או מלמעלה - היא לא נראית ולא נשמעת כמו שום דבר אחר בטלוויזיה, וגם נוצרת באופן שונה מכל סדרה אחרת בטלוויזיה - כל העונה מצולמת במהירות ובבת אחת על פי צורכי לוקיישנים ולו"ז, ולא על פי כל פרק ופרק בנפרד. והיא זוכה ליד האמן הייחודית הזו למרות שמבחינה תוכנית היא, ובכן, באמת טובה, סולידית, מעניינת.

על כן הממד המתסכל, כי אפשר רק לפנטז על הפלאות שסודרברג יכול היה לעשות בסדרות שכבר בשלב התסריט יש בהן משקל סגולי גדול יותר. דרמות כמו "האמריקנים", "הומלנד", "סמוך על סול" או אפילו "באנשי" - אקשן מטורף כמו שלה עם האקשן הטכני של סודרברג היה הופך אותה ליצירת מופת חד פעמית. אבל זה מה שסודרברג בחר, ובכך הרעיף חסד גדול על "The Knick" והפך אותה מאחלה סדרה ליצירה מעוררת השתאות.

(עידו ישעיהו)