(בסרטון: הטריילר של "גשר המרגלים")
מאז הופעתו הבלתי נשכחת ב"חיים של אחרים", נהיה סבסטיאן קוך אחד השחקנים הגרמנים העסוקים והמוכרים ביותר מעבר לים, אולי שני רק לדניאל ברוהל. בין השאר, ראינו אותו בעשור האחרון ב"גשר המרגלים" של סטיבן שפילברג, "הנערה הדנית", "ספר שחור", "זהות לא ידועה" וכן בעונה החמישית של "הומלנד" ולצערו גם בפרק החמישי בסדרת סרטי "מת לחיות".
בימים האחרונים, אפשר לראות את הגרמני הנאה, בן 54, גם בארץ. קוך הגיע לכאן כאורח כבוד של פסטיבל הסרטים בחיפה, ויציג בו הערב (שני) את הסרט החדש בכיכובו "ערפל באוגוסט". מדובר באחת מאותן דרמות היסטוריות שרק התקציר שלהן מעורר צמרמורת וקבס: עלילתה מתרחשת ב-1942 והשחקן מגלם בה רופא בשירות המפלגה הנאצית, המוציא לפועל את תוכנית המתת החסד שלה ומסיים בקור רוח את חייהם של ילדים ונערים בשל לקויות פיזיות ונפשיות או לאור השתייכותם הגזעית.
ברור כי לא מובן מאליו לגלם דמות כזו, וקוך מודה שבתחילה סירב לעשות זאת. "לא אהבתי את איך שהתסריט עיצב אותה", הוא אומר לי בריאיון שמתקיים בגינת הפסטיבל. "היא היתה לא יותר מאשר קלישאה של מפלצת נאצית, ואני ביקשתי שנהפוך אותה למשהו מורכב יותר. לשמחתי, הבמאי קאי וסל הסכים לכך, אז הצטרפתי לפרויקט והתחלתי לפתח את הדמות לאט-לאט, כמו שאני אוהב.
"אם יורשה לי להעיד על עצמי, אז לאחר צפייה בסרט, אני חושב שהצלחתי במשימתי. הרופא בגילומי הוא לא מפלצת. הוא איש מדע, שמאמין ברעיון ונלחם למענו. כיום, המעשים שלו נראים לנו מעוותים לגמרי, אבל מבחינתו, הם היו בסדר גמור. היתה לו לוגיקה, חולנית אמנם, אבל עם היגיון פנימי: הוא חשב כי המתות החסד יגאלו אחדים מייסוריהם, ויפנו מיטות לכאלה שראויים מהם לטיפול. הכי קל היה לי לבוא ולבנות אותו כאיזה מפלץ נאצי שהיה והלך, ואין לו שום קשר אלינו כחברה, אבל זה הרי לא כך הוא היה חלק אינטגרלי לחלוטין מן החברה הגרמנית, ומן האנושות בכלל. המפלצות תמיד היו בתוכנו והן עדיין בקרבנו".
לו יכולת לעמוד בפני רופאים שכמותו, שהיו אחראים לתוכנית המתות החסד הנאצית ולשאול אותם שאלה אחת מה היית שואל?
"הייתי שואל 'מי שמכם'? באיזו זכות הם החליטו מי יחיה ומי ימות? זה לא מוסרי. לאף בן אדם אין זכות לקבוע דבר כזה. לכן אני גם מתנגד תקיף לעונש המוות, ולא משנה מה. אין לנו סמכות לקבוע לגבי חיים של אחרים".
אז הנה סגרת מעגל והחזרת אותנו ל"חיים של אחרים", דרמת המתח הבלתי נשכחת בה גילמת מחזאי החי תחת שלטון הטרור המזרח-גרמני. אני לא בטוח אם אתה יודע עד כמה מטורפת היתה ההצלחה של הסרט הזה בישראל.
"גיליתי זאת היום. האימפקט העולמי שיש לו מדהים אותי כל פעם מחדש. ויותר מזה: 'חיים של אחרים' אינו אחד מאותם סרטים שאנשים אומרים עליהם 'וואו' ותו לא. לכל אחד יש דעה מפורטת עליו, וגם חיבור רגשי. הנה, גם אתה אמרת לי לפני כן שעצם המחשבה עליו עושה לך עור ברווז. כל שחקן חולם לעשות סרט כזה, אז זו פריבילגיה בשבילי. מובן שבזמן העבודה עליו לא שיערתי בנפשי כי הוא יגיע לממדים כאלה, אבל היה לי ברור שזה פרויקט מיוחד, עם תסריט חזק, וכמו שאמרתי לך, אני אוהב שיש לי זמן לעבוד על משהו בשקט וביסודיות, וכאן באמת היה לנו הרבה אורך רוח לפתח את הדרמה ולברוא אותה לאט-לאט בזמן הצילומים".
לא מזמן גרמניה חגגה את יום האיחוד, אבל ודאי גם לך יצא להיחשף לתופעה של מזרח-גרמניים המתגעגעים לחיים מאחורי החומה.
"אמנם גדלתי בשטוטגרט, רחוק מאוד מן הצד המזרחי של גרמניה, אבל בכל זאת יש לי זיכרון ילדות רלוונטי אחד, שגרם לי להבין הרבה דברים על העולם: אני זוכר איך דווקא הילדים שההורים שלהם הכי הזניחו אותם, היו מדברים עליהם בהכי הרבה הערכה ואהבה. ככה זה: אם אתה חי בגיהנום, לא רק שאתה לא מודה בכך, אלא שאתה מצייר אותו כגן-עדן. זה כנראה משהו אנושי וטבעי. אנחנו מתוכנתים לכך".
בשנה שעברה חזרת למזרח-גרמניה, והפעם בהפקה הוליוודית ענקית, "גשר המרגלים" של סטיבן ספילברג. איך היה לעבוד עם במאי בשיעור הקומה שלו?
"האמת? מפתיע. הפתיע אותי שדווקא במאי כזה, בניגוד לרבים אחרים שעבדתי עמם, נותן לשחקנים שלו כל כך הרבה חופש. הוא לא קבע שום דבר לפני החזרות. לא איזו תאורה תהיה ולא איפה בדיוק כל שחקן יעמוד, אלא נתן לנו לברוא הכל תוך כדי. היה תענוג לעבוד איתו ועם טום הנקס, שכיכב בסרט. הם באמת נתנו לי את ההרגשה שאנחנו עובדים יחד ומחפשים משהו יחד".
בצד "גשר המרגלים", הקהל הרחב התענג עליך לאחרונה גם בעונה החמישית של "הומלנד".
"זו כבר היתה חוויה קצת פחות חיובית. אני לא חושב שאעשה עוד סדרות אמריקאיות. זה לא בשבילי, משתי סיבות: קודם כל, כמו שכבר הבנת, אני אוהב לקחת את הזמן, ובטלוויזיה האמריקאית אין זמן. הכל לחוץ, ועובדים מהר. אין תהליך יצירה אמיתי. שנית: מורחים היום את הסדרות יותר מדי. הן מתחילות טוב, וברגע שהקהל מתמכר, מושכים את זה לעוד עונה ועוד עונה, גם כשאין צורך. אני, לעומת זאת, אוהב סיפורים עם התחלה וסוף, אז עולם הסדרות הוא לא כוס התה שלי".
אתה מסרב להרבה סדרות?
"אני מסרב להרבה דברים באופן כללי. החופש לומר 'לא' לפעמים הוא בעיני הנכס הכי חשוב שיש לשחקן, ולשמחתי אני כבר יכול להרשות לעצמי להיות בררן, בעיקר מאז שלמדתי לשחק גם באנגלית, אז מרחב האפשרויות שלי גדל".
לשמחתנו, לפסטיבל חיפה אמרת "כן".
"וגם אני שמח על כך. זו הפעם הראשונה שלי בישראל, ולא האחרונה, כי כמה שעות בה הספיקו לי לרצות לבוא שוב".
עד אז, בשובך, תתנחם בכל הישראלים שאתה ודאי פוגש בעיר מגוריך, ברלין.
"האמת שרק בבניין שלי יש שתי משפחות ישראליות. אני בקשר טוב איתן, ואנחנו מנהלים שיחות ארוכות. גרמנים מתים על ישראל ולהפך, ורק הסיוט של השואה מעיב על הקשר החזק הזה. אין מה לעשות, מלחמת העולם השנייה תמיד תעמוד בינינו. זו עובדה, וצריך להכיר בה, אסור לטאטא את הדברים מתחת לשטיח.
"זה מסובך, בינינו, וזה תמיד יהיה כך, כי אין כאן תשובות או פתרונות. אנחנו הולכים על ביצים, ומילה אחת לא נכונה יכולה להעכיר את האווירה. למרות זאת ודווקא בשל כך, חייבים להמשיך לשוחח. בסופו של דבר, שום דבר לא חזק ומועיל כמו דו-שיח בין אנשים. לא מוזיאונים ולא סרטים".
"ערפל באוגוסט" יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה היום (שני) ב-19:30 וכן בשבת הקרובה ב-15:30. להזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.