סצנת החקירה ב"אינסטינקט בסיסי", האונס ב"Spetters" וב"רומן הדמים", ו"נערות שעשועים" כולו. הבמאי ההולנדי פול ורהובן כבר תרם שלל דימויים מיניים לפנתיאון הפרובוקציות הקולנועי. בסוף השבוע האחרון (חמישי) עלה לאקרנים ברחבי הארץ סרטו החדש, "היא", והוסיף לו עוד כמה כאלה פרי עטו.
הסרט הגיע לאולמות כאן לאחר שערך את בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל קאן ואת זו המקומית בפסטיבל חיפה, ובכך השלים מסע חובק עולם. הוא מבוסס על ספר צרפתי, שעובד לתסריט דובר אנגלית ואמור בתחילה היה לשמש בסיס למותחן בשפה זו בכיכובה של ניקול קידמן. אך בסופו של דבר, ביים אותו היוצר ההולנדי בשפת המקור, ובכיכובה של איזבל הופר.
השחקנית הוותיקה מגלמת כאן צרפתייה אמידה עם עבר משפחתי מטריד, שמותקפת במעונה ואז יוצאת לגלות מי אחראי למעשה. וכך, כמו בשני סרטים אחרים שהוקרנו השנה בקאן ואז בחיפה, "בגרות" של כריסטיאן מונג'יו ו"הנערה האלמונית" של האחים דארדן, גם "היא" מתאר כיצד תקרית אלימה מוציאה לדרך שרשרת אירועים, אז אפשר לקבוע כי זה סיפור המסגרת החביב כרגע על קולנוע האיכות העולמי.
ובאופן כללי, "היא" נשמע כמו משהו שכבר ראינו לא חסרים הרי סרטים על פלישה ביתית או על נקמה באנסים "משחקי שעשוע", "עין תחת עין" ו"אני יורקת על קברך" הם רק קצה הקרחון.
אלא ש"היא" מתפתח באופן לא צפוי. על פניו מדובר במותחן, ולכן אפשר היה להניח שיהיו בו שלל טוויסטים, אבל ורהובן מוותר על התפניות העלילתיות שמאפיינות את הז'אנר, ודווקא בשל כך התוצאה הרבה יותר מפתיעה. נסו לנחש בדקה הראשונה מה יקרה בדקה החמישים ובדקה החמישים מה יקרה בדקה התשעים, ולבטח תעלו חרס בידיכם.
בצד המתח, קיימים ב"היא" גם אלמנטים קומיים רבים כל כך, עד שאולי פשוט ראוי יותר לקטלג אותו כקומדיה, שחורה ומקברית אמנם. יש בסרט שלל סטיות מיניות, מעשי סקס חולניים ומפגני אלימות למיניהם. אך יותר מאשר הדמויות שלו, הברוטלי מכולם הוא ורהובן עצמו, שקורע כאן לגזרים בחדות ובשנינות כל ערך ומוסד אפשרי: הדת, המשפחה, ההורות, הזוגיות והמיניות. כולם חוטפים ממנו פאנצ'ים, שהובילו בזמנו את הקהל בהקרנה בה נכחתי בריביירה להתפקע מצחוק בקצב נדיר של אחת לחמש דקות, למחוא כפיים ובאופן כללי ללקק את האצבעות.
ההומור נובע מן התסריט ומעבודת הבימוי, אבל בעיקר מתצוגת המשחק של איזבל הופר, המספקת כאן הופעה שלא מן העולם הזה. האשה עם אלף הפרצופים עושה שימוש מיטבי בפניה מלאות ההבעה אך חסרות הרגש, והתגובות הקרירות והאקסצנטריות שלה לאירועים המזעזעים המתחוללים בסביבתה הן שמעניקות לסרט את הנופך האירוני והאבסורדי שלו.
הופר בת 63, והקריירה שלה מתפרשת כבר על פני חמישה עשורים וכללה שלל פסגות מפוארות, ובכל זאת נראה כי אפשר להעז ולומר כי כעת היא בשיא שלה, גם ביחס למה שהיא מוציאה עצמה וגם מבחינת ההערצה העולמית כלפיה. בזכות ההופעה שלה כאן וב"העתיד לבוא" המוערך גם כן של מיה הנסן-לאב, שהוקרן בפסטיבל ירושלים אך לא יופץ מסחרית בישראל, היא מיצבה את מעמדה כאחת השחקניות האמיצות והמוערכות בעולם, אם לא הגדולה שביניהן, ואפילו מי שהיו חשדנים או מנוכרים כלפיה עד כה נאלצים להיכנע ולהתמסר אליה. נוסף אליה, גם שאר השחקנים בסרט עושים עבודה ממזרית ושנונה בראשם שארל ברלינג כאקס שלה ולורן לטיף, אחד הקומיקאים הבולטים בצרפת, כשכנה החדש והמפוקפק.
למרות כל זה, ההתלהבות מן הסרט נראית מוגזמת. כלי תקשורת רבים הגדירו אותו כיצירת מופת. הוא מככב בטבלאות המבקרים, גם בארץ, וצרפת אף בחרה בו כנציג שלה לאוסקר. אך לתחושתי חסר בו משהו שיאפשר לו באמת ובתמים לתת לצופים אגרוף בלב או לפתוח להם את הראש. לכן, אף שהצפייה הראשונה בו היתה מהנה ומותחת, לא היה לי כל חשק לעשות זאת שוב, והחזרה אליו כבר היתה מייגעת ומיותרת.
אולי הבעיה היא היעדר עומק תיאורטי: יש כאן הברקות, אך לא רעיונות. נוצרת התחושה שאנו צופים בילד היושב על הרצפה, משתולל ומשליך צעצועים לכל עבר, אך כשניגשים אליו לשאול מה הוא רוצה כדי שיפסיק, אין לו תשובה. כרגיל אצל ורהובן, כשהוא בסביבה לא משעמם לרגע, ואם המטרה היתה למלא את גלריית הפרובוקציות המיניות שלו, אז עכשיו היא כבר מתפוצצת מאפס מקום. אך בסרט כמכלול, לעומת זאת, עדיין חסר משהו כדי שיצטרף בעצמו לפנתיאון.