עומדים נוח: עמית סגל ואמנון אברמוביץ' מנסים להבין את ישראל השנייה

משפטו של אלאור אזריה, על כל גרורותיו, סיפק לשני העיתונאים של חדשות 2 הזדמנות לבדוק מה קרה לחברה הישראלית כשהיא מנסה ליישב מחלוקת שמאיימת לקרוע אותה בזמן אמת. בדרך התברר שהשניים כלל לא ממש מבינים מה הצד השני רוצה וזה בסדר, התחושה הדדית לגמרי

עריכה: אוהד פיטר

"בהקשב שלי כולם נעמדים"

"גם האזרחים?"

"כולם"


במובן מסוים היה פשוט הרבה יותר לו מדינת ישראל היתה בוחרת בטרנספורמציה למדינת צבא. קחו את בית המשפט הצבאי ביפו לדוגמה, המקום שבו כולם סרים למרותה של הקצינה המפקחת: אזרחים, עיתונאים, ימין, שמאל, גברים ונשים - אין פטורים ואין אבלים, לא פז"ם ולא אבק הכוכבים של הטאלנט, רק הסמכות. ב"הקשב" שלה כל הנוכחים קמים על רגליהם - כמה פשוט ככה אפקטיבי. מפחיד כמעט לחשוב מה יהיו תוצאות של סקר ארצי בו יישאלו אזרחי ישראל האם יהיו מוכנים לקבל על עצמם סמכות אבסולוטית כזאת בכל תחומי חייהם. הרי הדבר הכי גרוע והכי טוב שמביאה איתה הדמוקרטיה הוא ריבוי קולות ודעות, זה מושך מכאן וזה מכאן. וכשחברה מפולגת כל כך, משוסעת כל כך, מפוחדת כל כך, צריכה להכריע בין כל כך הרבה אופציות, האם לא היה קל יותר פשוט לעבור להקשב?

מקור הסמכות הוא השאלה המרכזית ב"אחד בשביל כולם", סרטם של אמנון אברמוביץ' ועמית סגל, שיצאו מנקודת המוצא של משפט אלאור אזריה אל הפריזמה הרחבה של מוקדי הכוח בישראל. כמו הרבה "סרטי חדשות" שכאלה, מהסוג שנעשה לא מעט בגלל השילוב המופלא בין תקציבים דלים לפרומואים מפוצצים, סביר להניח שלא אברמוביץ' ולא סגל השלו את עצמם לרגע שיקבלו בסופו תשובה שלא ידעו לדקלם עוד לפני שיצאו מהבית. זו לא רק העובדה ששניהם מייצגים כאן בהתלהבות יתרה את המתרס הפוליטי שאליו הם שייכים ומנצלים כל נקודה כדי להתחפר עמוק עוד יותר בעמדתם, אלא יותר מכך הידיעה שהמציאות הישראלית הייחודית לא מאפשרת לקיים דיון אקדמי אמיתי על מקור כוח שכזה.

עוד באותו נושא

אין עתיד: "המתים המהלכים" חיסלה את התקווה בפתיחת העונה השביעית

לכתבה המלאה
אנחנו שנינו מאותו הכפר. אמנון אברמוביץ' ועמית סגל דומים יותר משהם שונים (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

על אף השוני שמתאמצים כל כך במערכת חדשות 2 להדגיש בין השניים, אברמוביץ' וסגל הם ממש לא המודל לימין ושמאל בישראל של היום. בשני המקרים מדובר באנשי תל אביב, משכילים ורהוטים, ציניים ומפוכחים, כאלו שמכירים את המורכבות מבפנים ומבחוץ. שניהם יודעים שהניסיון לשים את המאבק בין ימין ושמאל כמקור לכל בעיה הוא פשטני וקל מדי. ישראל היא מדינה דמוקרטית בהגדרה שמקפלת בתוכה מסורת וחוקי דת, מדינה שבה הגיוס נעשה על סמך חובה בחוק ולא בעקבות בחירה בקריירה צבאית מקצועית, מדינה של פערים תרבותיים וכלכליים הולכים וגדלים. אברמוביץ' וסגל במידה רבה נמצאים באותה סירה, באותו שבט מצומצם, ומולם ניצב שבט גדול ושונה בהרבה.

הטענות שמשמיעים סגל ואברמוביץ' הן כלפי מציאות משתנה: עידן טכנולוגי שבו המידע מגיע אל החיילים מהר יותר משהמפקדים היו רוצים, וגידול דרמטי באחוז החיילים והקצינים חובשי הכיפה. אלא שהדמויות אותם הם פוגשים ושאיתן הם מדברים (קצינים במילואים כמו דן ביטון ועוזי דיין, מפקדים בכירים חובשי כיפה וראשי מכינות חילוניות) נמצאות כולן גם כן באותו השבט אליו משתייכים שני העיתונאים. זהו לא שבט של ימין או שמאל, אלא שבט שמודד ערכים בדרך שקולה, כזה שמוצא דרך לקיים את האני מאמין שלו בתוך מסגרת הכללים של המערכת. השבט הזה יכול לכלול דתיים או חילונים, מתנחלים או קיבוצניקים. בסופו של יום כולם מוצאים בו את הפינה שלהם.

עוד באותו נושא

"ווסטוורלד" עונה 1 פרק 4: מהלכי החלומות

לכתבה המלאה
מהצד השני של הכביש אין מקום לשאלות (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

מי לא נמצא בפינה שלהם? אולי האדם שהסתער לעברו של אברמוביץ' בצאתו מבית המשפט ביפו, והטיח לעברו שהוא בוגד ועוכר ושחבל שלא נשרף בטנק (אברמוביץ' נכווה קשות בפניו ובגופו במהלך הקרבות בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, על אף פציעותיו הקשות הוא המשיך לנהוג בטנק למרחק רב משום שחשב שעדיין מצויים בו חיילים פצועים. אחרי המלחמה קיבל את צל"ש הרמטכ"ל). במידה רבה של אירוניה האדם המסתער הפך את אחד מסמליו הגדולים של השבט ההוא, שרון גל, ל"בוגד" בעצמו רק כי העז לגנות את אקט ההסתערות ברשתות החברתיות. אלאור אזריה, לכאורה מושא הסרט, הוא גם קורבן של מאבק בין שני מחנות, אבל גם המייצג של תרבות הזעם והפורקן, אפקט ה"להיכנס בהם", מדרג הבוגדים. השבט הזה, שמשקלו בחברה הישראלית הולך וגדל, לא שואל שאלות ולא דן באידאולוגיות, הוא לא תוהה על מקור סמכות או מפשפש בערכיו - השבט הזה מכיר רק מעבר להקשב.

לא חסרות דוגמאות בתרבות הישראלית ובוודאי שלא בציבוריות הישראלית לדמויות שמובילות את השבט הזה. חלקן עושות זאת בציניות מעוררת חלחלה, אבל חלקן מאמינות בכך בלב שלם. משפט אזריה עבורן הוא לא שאלה של ציות לסמכות או הוראות פתיחה באש, אלא ערעור קיומי על אפשרות בחירה. כאן לא לובשים חולצות מכופתרות ולוגמים קפה הפוך בדרך לדיון אינטלקטואלי על כיוון וערכים, כאן זה הכל או כלום. מהסיבה הזאת ל"אחד בשביל כולם" אין באמת טעם פרקטי, אין בו כל חידוש או תובנה מתוחכמת שלא יכולנו לגבש בלעדיו, ויותר מכך אין בו התייחסות אמיתית לאופי הדיון הנוכחי בחברה הישראלית. הוא זורק לשולחן סוגיות מוכרות, כמעט אוטופיות, ומסכם בכך ש"כולנו שבטים, וככה זה כנראה".

המסקנה הזאת מתעלמת לחלוטין מהמציאות שמחוץ לאולמות המשפט, האולפנים ואפילו הרכב הממוזג של עמית סגל. שני הטאלנטים הבכירים של חדשות 2 מחפשים פשרה בעוד הרחוב כבר מזמן עבר לדום מתוח, הם מחפשים שאלות במציאות של סימני קריאה. זאת לא התוצאה של משפט אזריה שקורעת את החברה הישראלית, אלא ההבנה שהמסגרת הזו של טיעון וטיעון נגד כבר לא באמת מקובלת עלינו כדרך להכריע בוויכוח.

עוד באותו נושא

מציאות נושכת: בעונתה השלישית "מראה שחורה" הפסיקה להפחיד והחלה לתעד

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully