"רואה החשבון", שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, נשמע כמו המנצח בתחרות לשם התמוה של הסתיו הקולנועי הרי עם כל הכבוד, המקצוע בשמו הוא נקרא אינו בדיוק סקסי ומזמין במיוחד. מה הצעד הבא, קומדיה בשם "האקטואר המפוזר?"
אך למען האמת, הסרט דווקא טרנדי להפליא. דרך עיסוקו ברואה חשבון אוטיסט (בן אפלק) שאינו מסוגל ליצור קשר עין אך בכל הקשור לספרי חשבונות מתגלה כטוב בתחומו, הוא משלב בין שתיים מן האופנות הקולנועיות-תרבותיות-חברתיות החמות של ימינו.
מצד אחד, להיטים במרכזן דמויות שעל הספקטרום האוטיסטי, למשל "משחק החיקוי" ו"מכונת הכסף", שהפופולריות שלהם מתכתבת עם כך שבימינו כל היפסטר המכבד את עצמו מכריז כי יש לו אספרגר; מצד אחר, סרטים שבהם הגיבורים עולים לגדולה בזכות שליטתם במספרים ואלגוריתמים, לדוגמה "מאניבול", "הרשת החברתית" ו"ג'ובס", שמצדם שיקפו את המציאות בה אפילו המאצ'ו הכי גדול מבין כי בשביל להתעשר יש ללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה.
נוסף לכך, שואל "רואה החשבון" גם אלמנטים מסרטי גיבורי-העל. מתברר כי כדי לאפשר לו להתגונן פיזית מכל מי שמציקים לו בשל היותו שונה, אביו של הגיבור אימן אותו בשיטות שונות ומשונות, שכמה מהן נראות כאילו נתלשו מ"באטמן מתחיל", וכך הפך אותו לא רק למחשב מהלך, אלא גם למכונת הרג.
גם מוח, גם שרירים חוץ מבאטמוביל, יש לרואה החשבון הזה הכל, וגם לסרט לא חסר. הוא מתפקע מדמויות ומקווי עלילה ב-128 דקותיו נגלה מה לרואה החשבון ולכמה מן האנשים המפוקפקים בעולם, נבין למה משרד האוצר דולק בעקבותיו, ניחשף יחד עמו למזימות מסמרות שיער בעולם ההנפקות הבורסאיות של חברות רובוטיקה, נתחקה אחר משפחתו האבודה ונפגוש את הבחורה הראשונה שמצליחה לפתוח מעט את לבו, אותה מגלמת אנה קנדריק, אלא מי.
בקיצור, אין רגע דל, אבל לא צריך תואר בראיית חשבונאות כדי להבין שהעלילה סובלת מחריגת יתר, ובסופו של דבר זה מתפוצץ לה בפנים. שתי המערכות הראשונות רהוטות ומהנות, והבמאי גאווין אוקונור ("לוחם") עושה כהרגלו את עבודתו ברמה הגבוהה ביותר, אבל דווקא כשהמתח והדרמה אמורים להגיע לשיאם, קורה ההפך. אז, כל החורים הקטנים שהיו בתסריט מתחברים יחדיו ויוצרים בור גדול, והסרט מועד לתוכו ומשם נופל לנו על הראש.
יש סרטים בהם אפשר לסמן את הרגע המדויק בהם העסק יורד מהפסים, וממש לשמוע את ה"קנאק" רגע לפני השבירה. "רואה החשבון" הוא כזה, ולקראת סופו נהיה מופרך, מגוחך ואף עלבון לאינטליגנציה. חבל שכך, שכן דווקא היה פה פוטנציאל ליצור בידור נבון לכל אורכו. אך המותחן הזה נפל קורבן לחוסר היכולת של הוליווד העכשווית לנקוט בפשטות ומינימליזם, ולצורך שלה להעמיס על העגלה כמה שיותר, כדי לנסות לשכנע את הצופים שזה בומבה של סרט ולא חלילה משהו קטן שאפשר לחכות לראותו בטלוויזיה.
בעיה נוספת של "רואה החשבון" היא תצוגות המשחק שבו: ההופעה של אפלק אינה אחידה. בניגוד למשל לבנדיקט קמברבאץ', שגילם גיבור דומה ב"משחק החיקוי", ולכריסטיאן בייל, שעשה כך ב"מכונת הכסף", הוא אינו מגבש דמות עם אופי ושפה משלה, אלא מתנהג לפעמים כך ולפעמים אחרת. ג'יי.קיי סימונס, לעומת זאת, עקבי עד מאוד בתפקידו כאיש הממשלה הרודף אחריו, הוא משחזר לעייפה את דמותו ב"וויפלאש", עליה קיבל בזמנו את הפסלון הזהוב. אם יעשה כך גם במאתיים הסרטים האחרים אליהם לוהק בזמן הקרוב בעקבות האוסקר שלו, מצבנו רע.
ובכל זאת, "רואה החשבון" אינו לחלוטין זניח ושכיח, שכן בניגוד לרבים מסוגו, לפחות יש בו אמירה, והסיומת שלו מצליחה לחדד אותה. השתלשלות העניינים בו מוכיחה כי אוטיסטים הם לא סתם בני אדם כמו כל השאר, אלא לעתים אף הכי מוכשרים, מוצלחים ותבוניים בסביבה, אז אם מישהו ממעיט בערכם או אף חלילה מזלזל או לועג להם, הבדיחה עליו. אוסקרים לא ייצאו מהסרט הזה שיעור לחיים, דווקא כן.