פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלון דה לוקו: ריאיון עם אלון דהן על תפקידו כעבריין חסר עכבות ב"אבינו"

      לרגל צאת "אבינו", בו הוא מגלם ראש ארגון פשע, אלון דהן מסביר למה ימנים מפחדים להתבטא בתרבות הישראלית, מגלה שרונית אלקבץ פסלה אותו כי הוא לא מרוקאי מספיק ומתלונן על היחס לבעלי משקל עודף שכמותו

      אלון דה לוקו: ריאיון עם אלון דהן על תפקידו כעבריין חסר עכבות ב"אבינו"

      לפני כארבע שנים, בתום אחת ההקרנות של "המשגיחים" לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, ניגש אלון דהן לבמאי מני יעיש והדביק אותו לקיר כדי להעביר לו מסר. "אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל יצאתי נפעם ובכיתי כמו ילד, אז הייתי חייב לעשות את זה", הוא מסביר. "צעקתי עליו – 'יה בן זונה, זו הפעם האחרונה שאתה עושה סרט בלעדיי'".

      ואכן, המסר עבר. היום (חמישי) עולה לאקרנים סרטו השני של יעיש, "אבינו", והפעם מקומו של דהן לא נפקד והוא מגלם את אחד התפקידים המרכזיים: שלום רוזנטל, ראש ארגון פשע קטן שמגייס לשירותיו את הגיבור, המאבטח הכי אימתני בעולם מועדוני הלילה המקומי, ולא מהסס לנצל פעם אחר פעם את העובדה שהחייל החדש שלו זקוק נואשות לכסף כדי לממן את את טיפולי הפוריות של אשתו חשוכת הילדים.

      הדינמיקה בין השניים מעניינת ומובילה לקונפליקט, שכן שכיר החרב הטרי, בגילומו של מוריס כהן, הוא ביסודו אדם טוב וירא שמיים, עם עכבות מוסריות. לראש הארגון, בניגוד לכך, אין כאלה, ודמותו צמאת הכוח ותאוות הדם מצליחה להצטרף לפנתיאון הגנגסטרים הקולנועי. זאת, גם הודות לעבודת הכתיבה והבימוי של יעיש, והרבה בזכות ההופעה של דהן, שהיא אחת מן הסיבות לאיכותו המעולה של הסרט – אחד האלימים, אבל גם אחד המהוקצעים, המהנים, המרגשים והעמוקים שנראו כאן לאחרונה.

      אפשר אף לומר כי כבר בשלב מוקדם של "אבינו", הליהוק של דהן נראה טבעי ומתבקש לחלוטין. אך האמת, שזה כלל לא היה כך: "אנשים שהיו קשורים להפקה אמרו למני 'מה אתה לוקח את אלון לתפקיד כזה? אנשים לא ייבהלו ממנו, הם יצחקו ממנו, הוא שחקן קומי", אומר דהן, שאכן התפרסם קולנועית בעיקר בגלל תפקידים מחויכים יותר, למשל ב"סיפור גדול". "למרות כל זה, מני לא היסס לרגע, ואפילו לא עשה לי אודישנים. הוא ראה בי משהו ולקח אותי בלי לחשוב פעמיים. הוא אמר לכולם לא לדאוג, כי הוא יכול להוציא ממני מה שצריך".

      אלון דהן (ראובן קסטרו)
      "פחדו שאני אצחיק ולא אבהיל". אלון דהן (צילום: ראובן קסטרו)

      ומה שיצא, זה רגע השיא עד כה בקריירה הקולנועית של דהן, בן 42. "על הבמה היו לי ויש לי שיאים גדולים יותר", אומר השחקן, שבין השאר קטף בשנה שעברה את פרס התיאטרון על הופעתו ב"גורודויש". "על המסך הגדול, המצב שלי אחר. לצערי, אני שחקן תיאטרון מוביל יותר מאשר בקולנוע. כשעשיתי את הסרט הראשון שלי, 'אהבה אסורה', לפני כעשרים שנה, ציפיתי שהקריירה הקולנועית שלי תפרח כמו זו התיאטרלית, אבל זה לא הסתייע. אמנם עשיתי איזה 14-12 סרטים, אבל לא בתפקידים מספיק מרכזיים".

      לכל הפחות, כמה מהתפקידים הקטנים יחסית הללו היו מבחינתו של דהן הכנה לשיא העכשווי. "ממש כמו בעולם הפשע, גם אני התקדמתי בהיררכיה", הוא אומר. "לפני עשרים שנה, בתחילת דרכי, גילמתי ב'סופרבוי' את העוזר של מנהיג הגנגסטרים, וכאן אני כבר הבוס הגדול, שזה החלום של כל שחקן. אולי לא כל אחד רוצה להיות ראש ארגון פשע במציאות, כי זה אומר לחיות בפחד, אבל לגלם אותו? כולם רוצים".

      כל שחקן אולי מפנטז על תפקיד כזה, אבל לא בטוח שכל אחד היה מגלם אותו בצורה משכנעת כמו דהן. סרטי ז'אנר תוצרת הארץ נוטים להישמע מלאכותיים, אבל כאן הדיאלוגים נשמעים אמינים לחלוטין, אם כי דווקא דהן עצמו מוסיף לכך כוכבית. "חבר שלי, שמכיר את העולם הזה, אמר שהדמות שלי מרשה לאנשים לדבר ולהתחצף אליה בצורה שאף ראש ארגון פשע לא היה מאפשר באמת", הוא מסביר. "יכול להיות, אבל צריך לקחת בחשבון שהדמות שלי עדיין בצעדים הראשונים שלה. היא מובילה ארגון קטן ועולה לאט-לאט. היא עדיין לא ברמה של זאביק רוזנשטיין, למשל. היא תהיה, אבל רק בעוד עשר-חמש עשרה שנה".

      "מהסיבה הזו, הדמות שלי גם לבושה כמו שהיא לבושה. יצא לי בעבר להיות עם רוזנשטיין בכל מיני מקומות - אז מהיכרותי את איך שהוא מתלבש, חשבתי בהתחלה שגם אני פה אתהלך עם חליפות, אבל אז הבנתי שאני בוס גדול אבל מתחיל, אז רק טבעי שאני לובש טרנינג ומסתובב עם אדידס. היה נורא כיף לשחק מישהו שנמצא בשלב הזה, ויש בו עוד תשוקה והתלהבות.

      "גם מבחינה פסיכולוגית, זו דמות מעניינת. עם הזמן אנחנו מבינים שרוזנטל היה ילד כאפות, שצמח למטה מההשפלות, ויש לו מה להוכיח לכולם - גם בגלל שהוא אשכנזי כמעט יחיד בסביבה מזרחית, ויורדים עליו בגלל זה".

      היה לכם חשוב שהארכי-גנגסטר בסרט יהיה אשכנזי?

      "כן, כי כבר ראו מספיק מזרחיים במשבצות האלה, אז בוא נראה צד אחר, ובכל הנוגע אליי - המזל שלי שהלוק שלי עובר גם כאשכנזי. אמנם המוצא שלי טורקי ומרוקאי, אבל בתיאטרון יצא לי לשחק רוסי לא מעט, ולא פעם צופים באו לסדרנים ושאלו מתי עליתי לארץ, מרוב שנראיתי להם אמין. כבר שנים מתבלבלים ביני לארקדי דוכין ולייבגני שפובלוב, וגם התרגלתי לזה שרוסיות פונות אליי בשפתן ברחוב, ועם הזמן למדתי לענות להן ברוסית.

      "זה מזל מבחינתי, כי ככה יש לי מנעד של תפקידים, אם כי גם לי יש מגבלות, ודווקא מהצד השני, שקרוב אליי. נורא הערכתי ואהבתי את רונית אלקבץ ורציתי לשחק אצלה, אבל לא עברתי את האודישנים לא ל'שבעה' ולא ל'גט'. היא אמרה לי שאני לא נראה מרוקאי מספיק. מה לעשות – אבא שלי נולד שם, סבתא שלי שם עד היום, אבל אני נראה יותר כמו רומני".

      אלון דהן (יח"צ , ורד אדיר)
      אם אלון ישאג, מי לא יירא? מתוך "אבינו" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      ברשותך, בוא נדבר על פרויקט קודם שלך – הלהיט "סיפור גדול", אולי הסרט הישראלי הראשון והיחיד שבו כל צוות השחקנים היה על טהרת המלאים והמלאות. אתה מרגיש שהיחס של החברה ושל התקשורת לאנשים לא רזים השתנה לטובה בשנים האחרונות, אולי גם בזכות הקומדיה הזו?

      "עד כמה שהוא השתפר, היחס עדיין בעייתי ביותר. אנשים עדיין מרשים לעצמם לזרוק לי משפטים. אומרים לי 'דביר בנדק כבר עשה ניתוח, איציק כהן כבר עשה ניתוח, אז אתה אל תרזה יותר מדי, כי אתה השחקן השמן היחיד שנשאר לנו'. לי זה לא מפריע כל כך כי אני לא אחד שדברים מפריעים לו, אבל אני יודע שהרבה שמנים כן נפגעים מזה. אנשים מרשים לעצמם להיכנס לנו לצלחת ולתוך המרחב הפרטי, כי הם מזהים את משקל היתר כסוג של חולשה שאפשר לדרוך עליה. ככה אני מרגיש, וחבל שכך, כי זה מצב עצוב".

      ועוד משהו עצוב: טקס פרסי אופיר האחרון, בו היית מועמד בקטגוריית שחקן המשנה. בסופו של דבר, החגיגה התרבותית נראתה כמו סצנת מכות מ"אבינו".

      "הטעות הגדולה של השחקנים היתה שהם שיחקו לידיים של השרה והגיבו לה. הסכמתי לכל מילה שאמרו, אבל הם היו צריכים לשמור את האגו בצד, לנשום עמוק, לתת לה לדבר ולתקן אותה אחר כך. במקום זה, הם הוציאו אותה המסכנה, שהשחקנים מתנהגים אליה כמו בהמות. הם יצרו מצב שבו אף אחד לא הקשיב לאף אחד והכל היה רק אגו, אגו. אגו. צריך דיאלוג, כי אנחנו מפסידים המון במלחמה הזו. מירי רגב בכל זאת עושה גם דברים טובים ומביאה עוד ועוד תקציבים".

      רוב התגובות בתעשייה היו נגד רגב, אבל בדבר אחד נראה שהיא צודקת - ימנים לא ממש מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי בתעשייה. הנה, "אבינו" הוא סרט שרבים מאנשי הצוות שלו לא שמאלנים, אבל אנחנו לא שומעים אותם מביאים זאת לידי ביטוי.

      "נכון, כי אם תגיד שאתה ימני, חברים שלך יסתכלו עלייך במבט כזה של 'מה? אתה? אם אתה ימני, אתה לא חבר שלי יותר'. אבל זה גם עובד לכיוון האחר - תראה מה עשו לתיקי דיין ולענת וקסמן. באופן כללי, אם אתה רוצה לשרוד היום בישראל, הכי חכם זה להיות נייטרלי.

      "בכל מקרה, אני לא בטוח כמה אני ימני. אני מרכז. אני מעריך ואפילו מעריץ את יאיר לפיד. אז יש כאלה שיגידו שאני אידיוט בגלל זה - נו, שיגידו. יש לי ילד אוטיסט ואני יודע שלפיד מנסה לעזור כמה שאפשר לילדים מוחלשים בחברה, ובעיני זה חשוב כרגע יותר מהכל".

      אלון דהן (יח"צ , ורד אדיר)
      היה ראוי לזכות בפרס אופיר על משחקו. אלון דהן עם הרצל טובי ב"אבינו" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      נחזור ל"אבינו" – מה חשבת בפעם הראשונה שראית את התוצאה המוגמרת?

      "אני שיפוטי מאוד. ראיתי אצלי גם כמה סצנות פחות טובות. אני תמיד רואה את הסרטים שלי ויושב כדי לפענח ולנתח ולהעביר על עצמי ביקורת בונה, שאדע להבא מה לעשות אחרת. 'פה לא הייתי חד מספיק', 'בפעם הבאה אני צריך לבוא יותר מרוכז ולאכול פחות בהפסקת צהריים', דברים כאלה, כדי להשתפר כל הזמן".

      נראה לי שאתה מחמיר מדי עם עצמך - אבל, במחילה, הרזומה שלך כולל גם את אחד הסרטים הישראלים התמוהים של זמננו, לא באשמתך כמובן. "אודות המוניטין" מתחילת העשור הקודם.

      "כן, אבל זה הסרט בו פגשתי את אסי דיין, שכיכב לצדי ומאז שמר איתי על קשר. הוא היה מתקשר אליי פעם בחודש ושואל 'איזה הצגה יש לך? אני שונא הצגות, כי זה מרדים אותי ומעצבן אותי, אבל בשבילך אבוא'. והוא באמת היה בא וכולם היו בהלם, כי השנאה שלו לתיאטרון היתה ידועה. זה היה נורא כיף, אבל הוא גם היה משגע אותי כי לקח לי שעות להבין מה הוא אומר בטלפון. הוא היה מדבר שעות ואני הייתי שואל את עצמי 'מה הוא ממלמל לעזאזל?' לפעמים הוא דיבר ודיבר וקלטתי פה ושם רק מילה אחת, 'הצגה'".