למוריס כהן יש נתונים שאין לאף שחקן קולנוע ישראלי אחר. המסה הפיזית שלו ואיך שהוא משתמש בה, לא היו מביישות אף שרירן במותחן פעולה הוליוודי. כל זה מאפשר לו לגלם באופן ומשכנע את גיבור "אבינו" איש אבטחה אימתני הדואג לשקט ולסדר במועדון לילה. הודות לכך ולעבודה המהוקצעת של התסריטאי-במאי מני יעיש, התוצאה היא סרט המכות הכי טוב שנעשה בארץ.
התואר הנ"ל הוא הישג יפה כשלעצמו שאין חלילה להקל בו ראש, אבל "אבינו" מתגלה גם הרבה יותר מזה, כי במוריס כהן יש הרבה יותר משרירים: הכוכב, שזכה בפרס אופיר על משחקו, ניחן בעיניים מלאות הבעה, חסד ורוך. לפיכך, לבנו יוצא אליו עת אנו צופים בו מתייסר יחד עם אשתו חשוכת הילדים (רותם זיסמן-כהן, רעייתו של השחקן גם במציאות), בטיפולי פוריות כושלים בחסותה של הרפואה הציבורית חסרת התועלת, ויושב אכול קנאה במסיבת הברית אצל מעסיקו וחברו הטוב, שמזלו שפר עליו וזה עתה נולד לו בן.
הדמות שלו, במצוקתה ובייאושה, כה מעוררת אמפתיה והזדהות, עד שאנו ממשיכים לעודד אותה גם כשהיא חוצה את הקווים כדי לגייס את הכספים למימון טיפולים פרטיים ואפקטיביים יותר, וכפי שקורה בדרך כלל לגיבורי סרטים מסוג זה, עושה עסקה עם השטן. במקרה זה השטן לובש את דמותו של שלום רוזנטל, גנגסטר קטן עם שיגעון גדלות, שמתרשם מיכולותיו של ואן-דאם הישראלי ומגייס אותו לארגון המתפתח שלו - מה שאומר כי אם עד כה הרביץ גיבורנו רק לאנשים שתקפו אותו ראשונים, מעתה והלאה הוא יידרש לפרק עצמות מיוזמתו. כיוון שהוא אדם טוב מיסודו, שומר מצוות וירא שמים, דבר זה מעמיד אותו בשורה של מבחנים מוסריים, שכל אחד מהם קשה מקודמו.
נקודה זו מובילה אותנו גם לרובד הנוסף של "אבינו": חוץ מאקשן ורגש, הוא ניחן גם בעומק מוסרי ותיאולוגי. גיבורו מתהלך כשעל כתף חסונה אחת שלו מלאך, אביו שבשמים, ועל הכתף הקשוחה האחרת שטן - אותו שלום רוזנטל, שאין לו ילדים משלו והוא כופה את עצמו כמעין אב אלטרנטיבי על שכיר החרב החדש שלו, שהופך עם הזמן ממש לבן חסותו.
וכך מוצא עצמו הגיבור בין השניים, וכל מה שנותר לו זה לשאת עיניים לשמים, אל אביו הטוב, ולשאול אותו כיצד זה מעולם לא נענה לתפילותיו ולא תיגמל אותו על אמונתו, ואיך הפקיר אותו בידי האב הרע, שדווקא הוא מעניק לו כל מה שרק אפשר לבקש?
זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנו רואים עיסוק בסוגיות הללו, כך שאפשר לצפות כי הסרט יתמודד איתן בדרך מסוימת. אך יעיש נהנה לשחק עם הציפיות שלנו, ומפתח את שאלת החטא ועונשו באופן מפתיע ובעיקר מורכב, כך ש"אבינו" לא רק מותח לאורך כל הדרך, אלא גם משכיל להתיר את העלילה בצורה מעניינת, המותירה את הקהל עם שאלות ומחשבות.
אם לא די בכך, הסרט מציג גם ביקורת נוקבת על מצב הרפואה בישראל, דרך תיאור ההבדלים בין היחס הכמעט לא הומני שמספקים בתי החולים לגיבורים, לעומת הפינוק האפקטיבי המחכה להם במרפאות הפרטיות. נוסף לזאת, יעיש גם מוצא זמן להתייחס לעניין הדו-קיום ישראלי-ערבי בקטע חריף ומבריק אחד, העומד כמעט כסרט קצר בפני עצמו.
את כל האלמנטים הללו שוזר יעיש בתסריט בנוי היטב, שגם עומד במשימה בה יצירות מקומיות רבות נכשלו בעבר, ומעצב שפת רחוב עילגת במידה, שנשמעת אותנטית לחלוטין ומלאת חיים, חפה מזיוף ומלאכותיות. איכות הכתיבה משתלבת בשליטה יוצאת מן הכלל באמצעי המבע, ויחדיו מענגות אותנו בחפלה קולנועית. כבר בעבודת הביכורים שלו, "המשגיחים" מ-2012, הוכיח הבמאי כישרון רב, וכאן הוא הולך כמה צעדים קדימה ומגיש את אחד הסרטים הישראלים העשירים והמהנים של השנה.
לשם כך מסתייע יעיש בשורה ארוכה של אנשי צוות מעולים גם כן שעושים את עבודתם נאמנה, ובראשם הצלם רם שוויקי והעורכת שירה ארד, במוזיקת חפלות שמוסיפה אווירה וקצב וכמובן גם בקאדר מענג של שחקנים.
לא רק כהן מצטיין: אלון דהן מלא עוצמה וארס כארכי-גנגסטר, ומיטיב גם לפלפל אותו בקצת אירוניה, אך בלי לגלוש חלילה למחוזות הפארודיה. הוא מוקף בגלריה צבעונית של נושאי כלים עלובי נפש ושל יריבים שפלי רוח לא פחות, אותם מגלמים הרצל טובי, יעקב זאדה דניאל ואחרים עם הרבה אופי וחספוס. בצדם, חיים זנאתי מוכיח שוב כי הוא אחד מן השחקנים המקומיים הלא מוערכים דיו בתפקידו כמנהל מועדון הלילה, ויאנה יוסף מספקת הופעה קצרה אך עתירת עוקץ כסלקטורית שלו.
והאמת, לסיכום, אין לי מילה רעה לומר - אולי רק מילת אזהרה לרגישים ולרגישות, שכן "אבינו" הוא אולי הסרט הישראלי האלים אי פעם, ובכלל מן הברוטליים שמוקרנים כרגע על המסכים. אך מעבר לכך, אין הסתייגויות: יש סרטים מתוקתקים ומהודקים אך בלי לב, ויש כאלה עם נשמה אבל בלי יכולת לנשום אותה החוצה, אך כאן יש גם את זה וגם את זה. עכשיו, נותר רק לקוות ש"אבינו" ימשיך את המומנטום של הקולנוע הישראלי בקופות, וימצא גם כן את הקהל שלו.
זה לא מובן מאליו, כי סרטים ישראלים מצליחים דומים בדרך כלל לכאלה שקדמו להם, אך "אבינו" לא דומה לשום להיט מקומי קודם, אלא מפלס דרך משל עצמו. גם על כך מגיע לו שננהג ברוחו: נעלה על השולחנות, נרקוד ונשבור צלחות, נמחא לו כף גדולה ונזמין לאולמות את את ההמונים בקריאות קרב בוא תראו, יש מכות.