פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מפגשים מכל מיני סוגים: לקראת "המפגש", איך השתנה הייצוג הקולנועי של חייזרים לאורך השנים?

      הם באו לעזור לנו, ואז לחסל אותנו, ואז שוב לסייע לנו, ואז שוב להשמיד אותנו - לרגל סרט החייזרים המדובר "המפגש", סקירה קצרה של ההיסטוריה הקולנועית שקדמה לו

      מפגשים מכל מיני סוגים: לקראת "המפגש", איך השתנה הייצוג הקולנועי של חייזרים לאורך השנים?

      רגע לאחר תום הקרנת טרום-בכורה מיוחדת של "אי.טי" בחדר ההקרנה של הבית הלבן, קם הנשיא דאז רונלד רייגן והביט על הבמאי סטיבן ספילברג ועל אורח הכבוד האחר – ניל ארמסטרונג, הלא הוא האיש הראשון על הירח. "יש כאן כמה אנשים", אמר, "שיודעים כי כל מה שהוצג על המסך הוא אמת מוחלטת".

      איש מהנוכחים בחדר לא היה בטוח אם הנשיא צוחק או רציני. אך מי כמוהו, כזכור שחקן בעצמו בצעירותו, הבין היטב כי מבחינתה של הוליווד זה לא ממש משנה. להפך, קו התפר הזה שבין מציאות לדמיון הוא בדיוק מה שהניע את ז'אנר סרטי החייזרים לאורך עשרות שנים. היה או לא היה?

      היום (חמישי) עולה לאקרנים "המפגש", חוליה נוספת ומדוברת במיוחד בשרשרת הארוכה של סרטי החייזרים, שבה מככבים הפעם איימי אדאמס וג'רמי רנר. זהו ניסיון הוליוודי נוסף לתאר מציאות בדיונית בה נוצרת אינטרקציה בין חוצנים שצצים בכדור הארץ לאנושות, הנדרשת להבין אם מדובר באורחים שוחרי שלום או שמא רוחשי כוונות רעות. הסרט כבר הלהיב את הצופים בפסטיבל טורונטו, ורגע לפני שהוא מנסה לגרוף תגובות דומות גם כאן, הנה הזדמנות להסתכל אחורה ולסקור את ההיסטוריה העשירה והארוכה שהתוצר החדש משתייך אליה.

      סרט קולנוע המפגש (יח"צ , קולנוע לב)
      חוליה נוספת בשרשרת מפוארת. מתוך "המפגש" (צילום: יח"צ)

      עד כמה שז'אנר החייזרים מזוהה עם הוליווד, האמת היא שהסרט הראשון בסוגה נעשה בכלל בצרפת. מדובר ב"המסע אל הירח" מ-1902 של ז'ורז' מלייס, מאבות הקולנוע, שהמציא מחדש את התפיסה לגבי האמנות הזו וייעודה.

      בהתבסס על ז'ול ורן, מתאר מלייס כיצד קבוצת חוקרים שטסה לירח, מתגברת על חייזרים המנסים ללכוד אותה ומצליחה לברוח מהם באופן משעשע למדי. הצפייה בסרט חושפת גם את הסיבה בגינה הוא נותר מקלאסיקות החייזרים הלא-הוליוודיות היחידות בהיסטוריה: כסף. אותם "אפקטים" מיוחדים ומתוחכמים יחסית לזמנו שיש בו, לא היו עוברים היום והאמת שגם לא בעשורים האחרונים. הציבור רוצה הרי שהחלליות והחוצנים ייראו משכנעים, ואת האשליה רק להוליווד יש אמצעים ליצור.

      אותה הוליווד השתמשה לאורך השנים ברצפים של סרטים מסוגים שונים, כדי להעביר מסרים שסרט בודד בדרך כלל מתקשה להעביר. כך, למשל, במהלך המשבר הכלכלי הגדול, צץ תת-ז'אנר המפלצות, בראשות "דרקולה" בכיכובו של בלה לוגוסי. השדרוג הבא היה תת-ז'אנר החייזרים, שנולד כדי להתמודד עם הפחדים החדשים באמריקה פוסט מלחמת העולם השנייה.

      הקומוניזם המאיים, המלחמה הקרה המתפתחת, הרדיפות של מקארתי והפחד מהפצצה. כל אלה יצרו יחד אויב חדש, עוצמתי ולא מוכר, שהוביל להיסטריה כללית בציבור. התגובה לכך הגיעה בדמות אותם סרטי חייזרים, בהם הפולשים מהחלל החיצון ייצגו את הסובייטים, שהחברה נדרשת להתגבר עליהם כדי לחזור לשגרת חייה.

      ממש בתחילה, החייזרים עוד הוצגו בצורה חיובית. ב-1951, למשל, הגיע לאקרנים "כשהעולם עמד מלכת", הכיר לראשונה לצופים אמריקאים דמות של חייזר ועשה זאת באופן סימפטי. אותו חוצן נראה אנושי ביותר, ולפי התסריט הגיע אלינו בטובו רק כדי לפתור את הבעיות והסכסוכים על כדור הארץ, בשל החשש של פלנטות אחרות מפני האלימות הגואה אצלנו.

      המסר הידידותי הזה, שהועבר בעוד כמה מסרטי החייזרים של תחילת שנות החמישים, החזיק מעמד בדיוק שנתיים, עד שיצאה הגרסה הראשונה של "מלחמת העולמות" והציגה חייזרים הפולשים משום מקום ומתחילים לחסל כל הנקרה בדרכם ולהרוס ערים שלמות ברחבי ארצות הברית. מכאן והלאה, צצו כפטריות שאחרי הגשם של המטאורים עוד ועוד תוצרים הוליוודיים בהם אנחנו משמידים את החוצנים שרצו להשמידנו.

      הקטע הכי מצמרר מ"הנוסע השמיני"

      "היינו בערך 20 חבר'ה, עמדנו יחד מחוץ למסעדה קטנה ופתאום אור ירוק כזה הופיע בשמיים, ממערב", סיפר ב-1973 ג'ימי קרטר - שכמה שנים לאחר מכן הפך לנשיא ארצות הברית - על תקרית עם חייזרים שאירעה לו כמה שנים קודם לכן, כשעוד היה מושל ג'ורג'יה. "זה קרה ממש אחרי השקיעה והאור הפך ליותר ויותר חזק, עד שהוא נעלם בבת אחת".

      ואם לנשיא מותר, אז לכולם מותר. הסיבוב המשמעותי השני של סרטי החייזרים בהוליווד הגיע בשנות השבעים המאוחרות, לאחר פרשת ווטרגייט ומלחמת וייטנאם. השחיתות והכישלונות הצבאיים הולידו בציבור האמריקאי חוסר אמון הולך וגובר, והוא חיפש דרך לפרוק את התסכולים. כהרגלה, תעשיית הקולנוע היתה שם כדי לעזור, וכמו בעבר היטיבה לגשת לבעיה בכלים עקיפים.

      "הבריחה להר המכשפה" המקסים, שיצא באמצע שנות השבעים, הוליד אחריו גם המשכון וסדרת טלוויזיה והציג שני ילדים, חייזרים תמימים שאפילו לא יודעים כי הם כאלה לאורך רוב הסרט, הנחשדים בהיותם מכשפים ונאלצים לברוח מכוחות החוק האפלוליים. הסרט הראשון בסדרת סרטי "הנוסע השמיני" הבלתי נגמרת, שיצא בשלהי הסבנטיז, התמודד עם ההשלכות המטרידות של התערבות אנושית בעולמות אחרים. למי ששכח ו/או פספס, כיכב בו חייזר לחלוטין לא אנושי במראהו, שהתמזג באופן מטאפורי במיוחד בתוך גופו של אחד הנוסעים האנושיים, כדי להפוך לחלק ממנו ואז להתפרץ מתוכו, להרוג אותו ולהמשיך לקטול כמעט את כל חבריו לצוות.

      המסר היה כי מסתובב בינינו אויב שגדל בתוכנו, באשמתנו, כי אנחנו הבאנו אותו לפה, ואז נותר לנו רק לנסות לטשטש את העקבות למחדל הזה. "היצור" הקריפי שיצא בראשית האייטיז, סיכם היטב את הפראנויות הללו של הציבור האמריקאי. אצלו, לא רק שהאויב כבר חי בינינו, אלא שכל אחד מאיתנו יכול להיות אותו אויב.

      ספילברג כשהוא אוהב חייזרים

      בו בזמן, היו גם כאלה שניסו להוכיח שאפשר אחרת, כי רק האהבה תמנע מאיתנו להיות מזון לחייזרים. סטיבן ספילברג הגיש את הגרסה שלו ל"איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב חייזרים" ב"מפגשים מהסוג השלישי" מ-1977, שהיה לפולחן ואפילו הוקרן בכינוס חירום של האו"ם באותה שנה בנושא חוצנים. השפעותיו של הסרט ניכרות עד היום, וב"המפגש" אפשר לראות למשל הדים לאמונה שלו בדיאלוג מפרה בינינו לאורחים מכוכבות אחרים.

      חמש שנים לאחר מכן הגיע "אי.טי", ובו היצור התמים המתגלה כחבר אמת וביקש ללמוד על העולם וללמד אותנו לקחים ומסרים חשובים. כמו במערבונים הכי קלאסיים של הוליווד, אלה שעיצבו את המאצ'ואיזם ודמות הגבר-גבר האמריקאית, החוצן של ספילברג הגיע משום מקום, דאג להשכין את הסדר מחדש ואז חזר כלעומת שבא והמשיך לשום מקום. מי לא רוצה להיות כמוהו?

      המסר הזה, לפיו "חייזרים זה כיף", עבר היטב לרון הווארד, שביים בהמשך האייטיז את "קוקון" הידידותי לחוצנים, ויוצרים אחרים הלכו בדרכו גם בעשור שלאחר מכן: "הפלישה ממאדים" הקצין את הקונספט של החייזר כאויב עד כדי פארודיה, שנועדה בעיקר לנגח את ממשלת ארצות הברית הרופסת. "גברים בשחור" אומנם הציג חייזר אויב, אבל גם לא מעט חייזרים חברים, שחיים בהרמוניה עם בני האדם. "ספייס ג'אם" תיאר את החייזרים כמי שמשתלטים על הגוף של כוכבי הכדורסל, אבל בסופו של דבר משתוקקים להצטרף לעולם הלוני טונס. לוק בסון, מצדו, הכיר לנו ב"האלמנט החמישי" את החייזרית לילו, שהסכימה להציל את האנושות אחרי שברוס וויליס הודה כי הוא מאוהב בה - ומי מאיתנו לא היה מסכים לכך לאחר הודאה כזו?

      וספילברג כשהוא נגד החוצנים

      הניצנים לשינוי האידיליה הזו ניכרו בלהיט הענק "היום השלישי" משלהי הניינטיז, בו החייזרים מייצגים רוע מוחלט וזדוני, והיא השתנתה לחלוטין לאחר זוועות ה-11 בספטמבר.

      הפיגועים, שנראו כהתגשמות של להיט אסונות/מדע בדיוני, זעזעו את האומה האמריקאית והחיו מחדש פחדים מן העבר. ספילברג היה אחד הראשונים לזהות את הסנטימנט הלאומי הזה והשלים ב-2005 את טרילוגיית החייזרים שלו בגרסה חדשה ל"מלחמת העולמות", שהיתה אפלה בהרבה מן המקור, ולא רק בגלל נוכחות טום קרוז בתפקיד הראשי.

      כמו ב"אי.טי", גם כאן החייזרים צצים משום מקום, אלא שהפעם הם עושים זאת כדי להשמיד את האנושות. אם בתסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס משנות השלושים, עליו מבוסס במקור "מלחמת העולמות", ייצגו החייזרים הפולשים את גרמניה הנאצית, ובעיבוד הקולנועי שלו משנות החמישים הם סימלו את הסובייטים, הרי שכאן הם כמובן היו השתקפות של אל-קאעידה.

      המגמה הזו התמידה בשנים האחרונות גם בלהיט "קלוברפילד" ובהמשכון שלו, ועכשיו נותר לשאול – מה הלאה? לאן הולכים סרטי החייזרים מכאן ואיך ייראה הגל הבא? אולי בהשפעת הדמגוגיה של דונלד טראמפ, הפלישה הקולנועית הבאה כבר תהיה משל נגד המהגרים.