(בסרטון: אייל גולן ומה קשור בהופעה)
אייל גולן מארח את "מה קשור" הופעה חיה בקיסריה
אלבום חדש של אייל גולן הוא תמיד סיפור, ונדמה שכאן יש סיפור מיוחד: תיעוד של סבב ההופעות המשותף של הזמר עם שלישיית הקומיקאים. יתרה מכך, בפתיחת ההופעה מצהיר גולן כי מדובר במסע מיוחד לאורך 20 האלבומים שלו, לרגל צאת אלבומו ה-20, "רחוק מכאן". אלבומי הופעה הם תמיד מפגני כוח, ולגולן של אחרי הפרשיות בהן נקשר שמו יש מה להצהיר יותר מתמיד: הקהל נשאר איתי, והנה - העסקים כרגיל. בפועל, מפגן הכוח הזה עובד. כמה וכמה פעמים לאורך האלבום הזה, במקום גולן זה הקהל ששר את השירים.
האלבום שכולל 14 רצועות, מתוכן ארבע מחרוזות, באמת מכסה שורה יפה של להיטים מהקריירה הבלתי נגמרת של גולן: "יפה שלי", "בחוף של פורטוגל", "ואני קורא לך", "מתגעגע" ועד "שישי בצהריים". ככל שהשירים עצמם מהנים, הבעיה העיקרית היא שרוב הזמן גולן פשוט נשמע על אוטומט, גם בביצועים אבל לא פחות מכך בעיבודים. אפשר היה לצפות מגולן שכאשר הוא מתעד הופעה חגיגית, גם העיבודים יהיו חגיגיים, חד פעמיים. התוצאה לבסוף כאמור מהנה, אבל גם די משעממת. מתעלים על השאר "צליל מיתר" ובמיוחד "לוחמת", כאשר אחת מזמרות הליווי של גולן (אורלי גואטה או שני קיסוס אין קרדיט ממוקד לשיר בחוברת האלבום) לוקחת על עצמה את הפזמון ומגוונת במעט את הרגיל והמוכר.
ולגבי "מה קשור"? הם מורגשים למעשה רק בשני השירים הסוגרים השיר המשותף "דבש בשפתיים" ו-"תנו לו צ'אנס". יכול להיות שנחתכו מההקלטה רגעים נוספים של שיתוף הפעולה, ואם אכן כך אז חבל. אמנם יש משהו חינני בגולן שר "מהלב", אבל שוב, הביצועים נשארים בטמרפטורות החדר לא חם מדי, לא קר מדי. משעמם. לעולם הקלטה של מופע לא תהיה כמו הדבר עצמו, אין מה לעשות, אבל מופע שמוקלט במיוחד אמור להצדיק את הפער. זה לא המקרה.
אבי עדאקי אר"ץ (אלבום רוק ציבורי)
אלבום האולפן השני של עדאקי, מהדמויות הססגוניות ברוק הישראלי האלטרנטיבי, הוא הפתעה כיפית ומשמחת. הפתעה כי עדאקי הוא תמיד לא צפוי מצד אחד אנרגטי בצורה בלתי רגילה, מגיש שירים שחי רוקנרול ונכנס לכל שיר באמת, ומצד שני הוא נון-סינגר, מה שעשוי להקשות לפעמים, ואלבומו הקודם, "אסיר תודה", היה בעיניי מעט מפוזר ועם פערי רמות משמעותיים בין השירים. "אר"ץ" הוא כבר הרבה יותר טוב, ובעיקר הרבה יותר ממוקד עשרה שירי רוק אלגנטיים ואינטנסיביים, שבשיאם הם ממש מכה בבטן.
דוגמה טובה היא "להחליף מילה", השיר הטוב באלבום, מאת המשוררת אביטל קשת. במרכז שלו נמצא ילד או ילדה שמתארים את אביהם המובטל שקונה בהקפה במכולת, ובמקום לשלם מחליף מילים עם ניסים המוכר. עדאקי מספר את הסיפור מנקודת המבט של הילד, מה שממחיש את הטרגדיה שבסיטואציה. הוא חתך לפזמון את השורות "יהיה בסדר/ ניסים אומר/ הפחד נשקף מעיניו", ויחד עם הגיטרה שלו הפחד הופך לאימה. האגרוף שנוצר מהפזמון הזה, הוא הסיבה שקיים רוקנרול, לא פחות.
ויש כאן עוד: "מפלצות" הוא המנון הוצאת עצבים על קולגות, "זיגזג" הוא מה שאתם צריכים לשמוע בכבישים, ו-"אבק הנסיעות" עשוי מהחומרים מהם כותבים שירי סיום תיכון, במובן הטוב ומהרגש של המילה. עדאקי מסתובב כבר כמעט עשור בסביבה, וכל הזמן פורץ לו נתיב אל עוד ועוד מאזינים בזכות האופי שלו כמבצע ופרפורמר. גם לכם כדאי.
הערה מהטלוויזיה
בחדשות ערוץ 1 ערכו לפני כמה ימים כתבה על המצוקה הכלכלית של שייקה פייקוב, כותב ומלחין פורה בעל עבר מפואר, בעיקר בשנות ה-70 וה-80 (בין שיריו: "רינגולי", "ארץ ישראל יפה", "דרך המלך", "אמא" ואחרים). הנושא חשוב וראוי, אבל משום מה התעקשו יוצרי הכתבה לשאול את פייקוב, שעבר אירוע מוחי וכיום הוא סיעודי, בנוגד לדעתו על סטטיק ובן-אל תבורי והמוזיקה היום, אף שהבהיר שהוא כבר אינו עוקב, ולהוציא ממנו אמירה על פער בעושר המוזיקלי בין אז להיום. המלכודת הקבועה הזאת לאמנים ותיקים, פח עיתונאי של ממש, היא נבזית וצינית. האם אי אפשר ליצור כתבה על בני הדור ההוא בלי להוציא כותרת על חשבונם? האם מצוקתם של אמנים ותיקים היא לא מספיק מעניינת גם בלי לסכסך בינם לבין אמנים אחרים? לפעמים שיטת ההפרד ומשול עובדת כל כך חזק שהפוליטיקאים כבר לא צריכים ליזום אותה, היא מופנמת עמוק עמוק.
שיר השבוע: טליה אליאב ילדותי
גם אליאב היא יוצרת שבנתה לעצמה שם בקהילת השוליים הישראלית בזכות הייחודיות של הסגנון שלה, קברט דרמטי ומשוכלל. גם היא מופיעה ומקליטה כבר למעלה מעשור, חומרים שהתקבלו בהערכה רבה בקרב חובבי מוזיקה אלטרנטיבית, ועכשיו אולי גם קהלים אחרים יגלו אותה בזכות פרויקט חדש ומסקרן - גרסאות עבריות לשירי זמרת השאנסונים הצרפתייה-יהודיה ברברה, ששירה המוכר ביותר לקהל הישראלי הוא "הגבירה בחום" שחידשו יוסי בנאי ואילנה רובינא. הסנונית הראשונה מתוך הפרויקט היא "ילדותי" "Mon Enfance" במקור. העיבוד של אליאב (ושי לווינשטיין) נשאר נאמן למקור הצרפתי העוצמתי, אך העברית שבפיה הופכת שורות כמו "עברו עלי אביבים ושמשות ושנים אבודות של טירוף" לקרובות ומרגשות במיוחד.