שני אלבומים די דומים עומדים במרכז הטור היום. שניהם מונהגים על ידי זמרות-כותבות עם קול צלול ומובחן ששחררו יצירות שהאזנה להן יכולה להיחשב חוויה תרפיוטית, מרגיעה ומרחיבת תודעה (אם תצרכו אותן לצד חומרים מרחיבי תודעה כמובן). ובכל זאת אוקיינוס פיזי ואסוציאטיבי מפריד ביניהן. בפינה הצפונית: אגנס אוב?ל הדנית, שמשלבת באלבומיה במיומנות בין הקלאסי לפופולרי והוציאה לאחרונה אלבום שלישי בשם "Citizens of Glass". בפינה הדרומית: הופ סנדובל הקליפורנית, שמוכרת בעיקר מתהילת מאזי סטאר, והוציאה ממש השבוע אלבום שלישי עם הוורם אינבנשנס.
אם נסכם את השנה בצורה רוחבית נגלה את סנדובל מפציעה בה בפינות שונות. שמענו אותה בדואט "I Don't Mind" יחד עם ה-Psychich Ills (שגם הופיעו בארץ) ולאחר מכן גם בשיר "The Spoils" של מאסיב אטאק (זו הפעם השלישית שהם משתפים פעולה. השיר הטוב והמפורסם ביותר שלהם ביחד היה "Paradise Circus" מ-2010). עכשיו הבמה כולה שלה. כלומר שלה ושל קו?לים או סיסוג (Colm Ó Cíosóig), מתופף My Bloody Valentine ושותפה לכתיבה ולהרכב הוורם אינבנשנס.
הקול של סנדובל חם, מלטף וכמו תמיד מהווה את הסיבה העיקרית להתמסר לאלבומים ולשירים להם היא שותפה. למרבה השמחה זו לא הסיבה היחידה להאזנה ל-"Until the Hunter". בניגוד ללהקות האם שחלק משמעותי ממה שמגדיר אותן זה הסאונד, כלומר אנחנו יודעים בדיוק מה נקבל מהן, פרויקט הסולו של השניים משוחרר יותר, מה שמאפשר לנו את חדוות הגילוי וההפתעה. האלבום עדיין נע בתחומים המוכרים של הפולק והאמריקנה עם גיטרת סלייד מתבקשת ונוכחת; אווירת חופש ושחרור שורה על האלבום. אך האזורים היותר מעניינים שבו הם אלו שבהם סנדובל ואו סיסוג מתירים את הרסן עוד יותר. זה קורה בשיר הפתיחה "Into the Trees", תשע דקות של צלילה רפטטיבית שמובלת דווקא על ידי אורגן מוג. וגם בסינגל "Let Me Get There", דואט עם קורט ווייל, שיר שגם כן חוצה את קו השבע דקות, ומאפשר חוויה דומה של היעלמות בתוך השיר, אם כי פחות אינטנסיבית ומלחיצה משיר הפתיחה. השיר כולו משרה תחושה שהזמן כולו זז לאט יותר, תחושה שתואמת לתמה המרכזית שבו: כניסה לגרוב וכמיהה להגיע אליו. ככל שהשיר מתקדם והגיטרה (של דייב ברנן) תופסת את מקומה כקול דומיננטי שלישי, אנחנו כבר רוצים שהזמן יעצור מלכת והשיר לא ייגמר.
אם האזנה לאלבום של סנדובל ואו סיסוג הוא שכשוך בבריכה חמימה, הרי שהאזנה ל-"Citizens of Glass" של אגנס אוב?ל היא כבר כניסה למים קפואים. אבל לא כניסה חדה. האזנה רצופה לשני האלבומים דווקא עברה די חלק בזכות שיר הפתיחה "Stretch Your Eyes". המסגרת אמנם השתנתה - את הגיטרות החליפו כינורות ותזמורים - אבל האווירה דומה. הקור הסקנדינבי מכה בעוצמה בשיר השני, הסינגל המוביל מהאלבום וכנראה השיר הטוב ביותר שבו, "Familiar". אוב?ל לא עושה חיים קלים כשבפזמון היא שרה דואט עם גרסה מעוותת של קולה שלה מה שמשרה על השיר קסם אפל.
שם האלבום הוא רפרנס לביטוי הגרמני "gläserner berger" (אזרח מזכוכית) ודרכו שואפת אוב?ל לחקור את מושג הפרטיות והשקיפות בעולם הדיגיטלי (מאוד "מראה שחורה" מצדה). אחד הדימויים היפים באלבום מופיע בסוף השיר "Trojan Horse": "קורא שקט של המוח שלי, אתה יודע מה אשאל אותך? תגיד לי אם אתה רוצה להתחבא. תגיד לי אם אתה רוצה שישקרו לך".
שני האלבומים פועלים ברובד מדטטיבי משהו ועל כן קשה לסמן בהם נקודות שיא (מעבר לשירים המוזכרים שכנראה לא בכדי היוו סינגלים מובילים). האלבום של אוב?ל מתחיל נהדר אבל מתקשה לסחוב לכל אורכו. ומנגד, על אף שההגשה של סנדובל יכולה בהחלט לשעמם לפרקים, האלבום שלה ושל או סיסוג מחזיק את הראש מעל המים לכל אורכו. אבל באמת שהשוואה כאן אינה נחוצה. שתי הזמרות מספקות לנו פסקולים אווירתיים נפלאים לעונת מעבר.