וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שביל בצד 36: המוות ממשיך להכות בשנת 2016, הפעם באלבומה החדש של פאנטוגרם

14.10.2016 / 0:05

האלבום השלישי של הצמד האמריקאי הוקלט בצל התאבדות אחותה של הסולנית, והכאב והעצב נשמעים היטב בחלק מהשירים, אבל האלבום גם מפגין קפיצה מוזיקלית מצוינת

פאנטוגרם, שרה ברתל. AP
איבדה את אחותה. שרה בארתל/AP

כשתתחיל עונת הסיכומים בקרוב ונחפש מוטיב מסכם לשנה החולפת, לא מן הנמנע שנגלה שהמוות הוא שחקן מרכזי בכמה מהאלבומים הבולטים של 2016. "Blackstar" של דיוויד בואי ו-"Skeleton Tree" של ניק קייב הם כמובן הדוגמאות הבולטות ביותר. שווה לציין גם את "SVIII" של הצמד School of Seven Bells, עליו כתבתי בפברואר, המהווה מכתב הפרידה של אלחנדרה דהזה מחברה להרכב בנג'מין קרטיס שמת מסרטן ב-2013. אל הרשימה המכובדת והטראגית הזו מצטרף - גם אם במידה חלקית בלבד בהשוואה לסיפורים מאחורי האלבומים האחרים - האלבום השלישי של הצמד פאנטוגרם, הם שרה בארתל וג'וש קארטר. באמצע ההקלטות לאלבום התאבדה אחותה של בארתל, שהיתה גם חברה טובה של קארטר.

העצב והכאב נשמעים היטב בחלק מהשירים, גם כאלו שנכתבו עוד לפני אך נטענו במשמעות מצמררת. שיר הפתיחה "Funeral Pyre" (לוויית מדורה), "Cruel World" ("אני אוציא אותך מייסורייך כי מותק את גוררת אותי למטה. הלוואי והייתי יכולה להגיד שאני מצטערת אבל זה נגמר אני מוציאה אותך. זה עולם אכזר"). ו-"Barking Dog" ("גם אנשים פגועים פוגעים באנשים") עם סימפול הכינורות של סטיב רייך, ברקע הם דוגמאות שקופצות בלי הרבה מאמץ. אבל למרות זאת, לא מדובר באלבום שהרגש שמכתיב אותו הוא עצב. בהאזנה שטחית ונטולת קונטקסט הוא נשמע אפילו פחות קודר משני קודמיו.

את פאנטוגרם הקימו בארתל וקארטר, שני חברי ילדות מגרינוויץ', ניו יורק, ב-2007. בהתחלה הם קראו לעצמם Charlie Everywhere, שם שלמרבה השמחה הוחלף כאשר הבינו שהם מתכוונים לקחת את המוזיקה ברצינות וכדאי שיהיה להם שם תואם. המוזיקה שלהם, לפחות זו שאתה פרצו באלבום הבכורה המצוין "Eyelid Movies", היא שילוב בין הדרים-פופ של ביץ' האוס לאלקטרו-פופ של School of Seven Bells, אם כי תמיד היו קצת יותר רוקנרול מהראשונים וקצת פחות דיסקו מהאחרונים. לפחות עד האלבום החדש.

שיא היצירה שלהם עד כה (בעיניי לפחות) הוא סינגל הפריצה הטריפ-הופי "When I'm Small" מאלבום הבכורה. "Black Out Days", הסינגל המוביל מהאלבום השני שלהם "Voices" מ-2014, הצליח להדהד אותו ולהיות סוחף לא פחות. למרות הכישרון המוכח בהוצאת סינגלים, זו מעולם לא היתה להקה של להיטים. גם כי למרות ההערכה לה זכו הם לא חוו עד כה קרוסאובר אמיתי וגם כי אלבומיהם המלאים, ובעיקר אלבום הבכורה, הכילו שירים נפלאים גם ב"צד ב'" שלהם.

עוד באותו נושא

100 השירים שאהבנו ב-2014. במקום ה-69: Phantogram

לכתבה המלאה

גם באלבום החדש יש שיר שמתקשר עם שני הסינגלים המוקדמים - "Cruel World" (עם סימפול מטלטל של השיר "Every Boy and Girl" של אמן הארנ'בי לי מוזס). אבל הוא יצא רק כסינגל שלישי אחרי שני שירים שהציגו רבדים חדשים בהרכב. הראשון והבולט הוא "You Don't Get Me High Anymore" שמדגים את הקפיצה המוזיקלית שעשה הצמד מהאופי המסוגר והמכונס של שני האלבומים הראשונים לאמירה מוזיקלית ישירה יותר. השני, "Run Run Blood" הוא כבר זליגה לכיוון ההיפ הופ סטייל M.I.A, וכולל שיתוף פעולה עם הראפר The Dream והמפיק טריקי סטיוארט (שעבד עם ג'סטין ביבר וביונסה).

זה המקום לציין שני אנשים מרכזיים נוספים בהפקת האלבום: המפיק ריקי ריד (זו הפעם הראשונה שהם מפקידים את ההפקה באופן בלעדי בידי אדם אחר) שבשנים האחרונות אחראי להפקות מצליחות של טוונטי וואן פיילוטס, מייגן טריינור וג'ייסון דרולו, וכותב השירים דן ווילסון, שמאז שהיה חבר בהרכב הניינטיז סמיסוניק (שאחראי ללהיט Closing Time) הפך למעין כותב להיטים מקצועי שההצלחה הגדולה ביותר שלו עד כה היא קרדיט משותף בשיר Someone Like You של אדל.

אז כן, גם אם הם לא יודו בזה (וקראתי ראיונות איתם, הם אכן לא מודים בזה בפה מלא) האלבום החדש הוא הצהרת כוונות של הרכב שמעוניין לצאת מהנישה של עצמו. מוזיקלית זה לא מפתיע. מרגע שהצמד גילה את הלעולם והתחיל לשתף פעולה עם אמנים אחרים, מהפליימינג ליפס ועד ביג בוי (אאוטקאסט), שהוציא איתם בשנה שעברה אי פי משותף תחת השם ביג גראמס, נדמה שהם יותר סופגים השפעות מבחוץ מאשר משפיעים בעצמם.

כרגע במבחן התוצאה זה עובד. האלבום החדש מוצלח ולא מנכר בהכרח מאזינים שהתאהבו בטריפ הופ האפלולי של "When I'm Small" ואלבום הבכורה. כשתי דקות לתוך השיר השני, "Same Old Blues", שומעים דרופ דאבסטפי כמעט קלישאתי, כשאת הרווח שאחריו ממלאת גיטרה בלוזית קלישאתית לא פחות. אבל השילוב בין השניים לא קלישאתי בכלל. כך פאנטוגרם מגדירים עצמם במציאות שהרוקנרול נדחק מזמן לשוליים וה-EDM בחרחורי גסיסה. זה נשמע מקושקש מוזיקלית, אבל למרבה המזל מגובה בכתיבה מצוינת. בשיר כמו באלבום כולו. וכל עוד יש להם את זה אפשר להיות שמחים עם היצירה שלהם בהווה ואופטימיים לגבי העתיד, בין אם הקרוסאובר המיוחל יצליח ובין אם לא.

  • עוד באותו נושא:
  • פאנטוגרם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully