ניצחון של אדולף היטלר וגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה הפך ב-70 השנים האחרונות לתרגיל המרתק ביותר במשחק שמנסה לבדוק "מה היה קורה אילו". שני רומנים בולטים במיוחד שדנו בסוגיה היו "האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק, שראה אור ב-1963, ו"ארץ אבות" של רוברט האריס שנכתב ב-1992. הם זכו להתעניינות גדולה בעיקר בשל תחושת חוסר הנוחות שעוררה המחשבה על שלטון נאצי בתקופה הרבה יותר מפחידה ומאתגרת מעתות מלחמה: השגרה.
לאורך הקריירה העשירה שלו כתב פיליפ רות לא מעט על ילדותו בניו ג'רזי, כשהוא שוזר קטעים אוטוביוגרפיים מתקופות חייו השונות. ב-2004 עשה תרגיל שונה, ובמקום להנציח את המציאות שזכר באמת, פנה לז'אנר ההיסטוריה החלופית וכתב את "הקנוניה נגד אמריקה" (שב-2007 יצא בתרגומה של שרה ריפין בהוצאת זמורה-ביתן). כמו כמעט כל רומן של רות, גם הספר הזה זכה לתהודה רבה בזמן אמת. החל מבוקר יום רביעי, עם ההכרזה על דונלד טראמפ כנשיא הבא של ארצות הברית, הוא מקבל מקום שונה לחלוטין בדברי ימי עולם בכלל והעם האמריקאי בפרט.
ב"הקנוניה נגד אמריקה" (2004, זמורה ביתן) מביס צ'רלס לינדברג (שב"ארץ אבות" כבר "היה" שגריר ארצות הברית בגרמניה) את רוזוולט בבחירות ב-1940 והופך לנשיא ארצות הברית. רות מתאר כיצד הבחירה של לינדברג, אנטישמי ופרו-נאצי מוצהר, משפיעה אט אט על המציאות הסובבת אותו. יהודים מותקפים ונרצחים בפעולות שנאה, בתי כנסת נשרפים והאפליה נגדם במקומות העבודה גוברת. קרקע הטרור הפאשיסטית של אמריקה הלבנה צומחת בפראות ואיש לא יודע עד לאיזה תהום יוביל המדרון החלקלק הזה את אומת הדגל של העולם החופשי.
נשיא ותיהני: דונלד טראמפ הוא התגשמות הפנטזיות ההוליוודיות הפרועות ביותר
אין כמעט הבדל בין הבחירה של האמריקאים בלינדברג להכתרה של טראמפ, ולא רק ברמה הרעיונית. רות סיפר שאת הרעיון לרומן שאב מהערה של ההיסטוריון ארתור שלזינגר, שטען כי רפובליקנים קיצוניים ניסו לדחוף את לינדברג לרוץ לנשיאות. גם המירוץ של טראמפ החל כהערת שוליים, נראה דמיוני ותלוש לחלוטין והפך לדאחקה שיצאה מפרופורציות, בין היתר בעקבות גל שנאה כלפי הממסד וכלפי מיעוטים שפשה בארצות הברית. 12 שנים בלבד לאחר שנכתב, "הקנוניה נגד אמריקה" הפך למציאות. לספרי דיסטופיה כמו "1984" ו"פרנהייט 451" נדרש הרבה יותר זמן.
השנאה שתיאר רות בספרו הייתה קיצונית, אבל לא עצומה. כמות הנרצחים הייתה גדולה יחסית כמה מאות יהודים, אבל לא חסרת פרופורציות ביחס לגודל האוכלוסייה ולמניינם של היהודים במדינה. הטרור נגדם היה אלים, אבל הם לא נכנסו למחנות ריכוז ואמריקה לא הפכה לגרמניה הנאצית. למעשה, התהליכים כפי שרות מתאר אותם לפני ואחרי הבחירות היו ריאליסטיים מאוד ולא משוללי היגיון, במיוחד תחת נשיא מסוגו של טראמפ. בסופו של דבר (ספוילר), הסטייה תוקנה וכביש המציאות החלופית התמזג תוך זמן קצר לאוטוסטרדת ההיסטוריה הקיימת, כשלינדברג נעלם ורוזוולט נבחר במקומו. כך או אחרת, זה מה שיקרה, כנראה, גם לאמריקה הנוכחית - באיזשהו שלב הפחד מאפוקליפסה יתפוגג והעולם ייכנס לתוך שגרה מעיקה, שתופר מדי פעם בפעולות איבה ושנאה חריגות, כאלה שקרו תחת כל נשיא אחר. כמו ברומנים של דיק והאריס, גם כאן היומיום הוא שמייצר חומר למחשבה.
את ההשלכות החברתיות, הפוליטיות ובמיוחד הכלכליות מבחירתו של טראמפ, נדע רק בעוד מספר חודשים, אולי שנים, אבל בגזרה הספרותית הניצחון שלו מכתיר כבר עכשיו גם את רות. "הקנוניה נגד אמריקה" אולי אינו ספרו הטוב ביותר, אבל בן לילה הרלוונטיות שלו התחדדה והתבהרה. במשך שנים מוזכר רות כאחד המועמדים העיקריים לזכייה בפרס נובל לספרות. מי יודע, אולי דווקא טראמפ יהיה זה שידחוף אותו לפודיום.