קשוב מאוד 153: אביב גדג' בוקע מהגולם

(בסרטון: "כאבי גדילה" של אביב גדג')

"אתה עוד קשור בחבל הטבור
לדברים שמזמן מזמן הלכו כבר לאיבוד,
לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב"

אביב גדג' כותב שירים מאבנים ששקעו בים ואין איך להרים אותן. הן קיימות רק בזכרון של מי שהשליך אותן הימה, אבל מכבידות על הנפש כאילו היו עוד בידיך. איך להשלים עם העבר? עם מעגל שלא נסגר? עם חברויות שלא יימשכו וסליחות שאין עוד ממי לבקש? המלחמות של ההווה נגמרות ואז רק מתחילה המלחמה על מה שלא ניתן כבר לתקן. "שרף אורנים", יותר מתמיד, הוא תחילת ההשלמה עם כל אלו.

מי ששמע כבר פעם את השירים של גדג', בין אם כסולו ובין אם במסגרת להקת אלג'יר, מכיר את האש שבוערת ביסוד השירים האלה. סנה שאיננו א?כ??ל. אבל "שרף אורנים" הוא קריאה של אדם שהתעייף מלהילחם בכל השדים שלו ומנסה להקים בית יציב. "פקח את עיניך" הוא הציווי שפותח את האלבום, "פקח את עיניך: כל האנשים זקוקים לאהבה, למה אתה זקוק?". סימני השאלה החליפו את סימני הקריאה, ועכשיו יש להם מקום משלהם, בשיר הנושא: "האם יצר האדם רע מנעוריו? למה העגל רץ אל הלהב? האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי? למה האמת נשארת במקום אבל השקר נשאר חופשי? אמא, האם את עוד אוהבת אותי?".

"זה קורה לעיני השמש, חרש חרש,
אור מתוק שורף הכל. מצמצתי לרגע ונצח חלף.
הרוחות משתנות, אין זמן לספק,
אני הענף ששברת אבל הפכתי לעץ"

כלי ההקשה של ארז מונק הפכו כאן לדומיננטיים מאוד, התזמורת המפוארת השתלטה על להקת הרוק, ואנחנו מקבלים אביב גדג' שונה מזה שהכרנו באלבומים הקודמים שלו, שונה ואחר. אבל זה חלק מאותו הסיפור: "שרף אורנים" הוא הפרק הסוגר של טרילוגיית הסולו שהתחילה ב"תפילה ליחיד" האקספלוסיבי ונמשכה ב"ילדים של מהגרים" המופתי, מגדולי האלבומים של העשור האחרון. והסיפור כולו הוא סיפור קלאסי: צעקה של אדם בודד, הוא היחיד, שהופך לזעקה של דור שלם, דור הילדים של המהגרים, ומסתיימת בהתחלה של גאולה והתבגרות, של פתרון פרטי, של יחד. ועוד איזה יחד: כמות עצומה של נגנים ואורחים משתתפת באלבום, ותזמורת שלמה שכוללת את אהוד בנאי במפוחית, שלומי שבן בפסנתר, מארק אליהו על סאז וקמנצ'ה, והקולות של גדג', רות דולורס וייס, הילה רוח, מאיה בלזיצמן ורננה נאמן שואגים יחד "תן לי מחסה מהקור עד שיקלו המים" בשיר "כל החומות הגבוהות". בפתיחת האלבום, ב"כאבי גדילה", נפרד גדג' מכל מה שאי אפשר כבר לתקן. בשיר הסוגר "כמעט אמיתי", שמגיע כמו זריחה בסוף של לילה ארוך הכאבים אולי לא נפסקים, אבל סוף סוף אפשר להתחיל לראות אור:

"אני כל כך קרוב עכשיו, אני כמעט אמיתי.
כל החיות באות לשתות מהפצע שלי.
האוויר מתוק והשמים פתוחים, ואני לא לבדי".

השבוע שעבר, עם כל תהפוכותיו, לקח איתו גם כמה מוזיקאים ענקיים. על לאונרד כהן כבר נכתב בלי סוף בימים האחרונים, והכל כנראה נכון. גם בזירה המקומית שלנו, היתה לו השפעה עצומה. קשה לדמיין נתיב אחר לקריירה של אהוד בנאי, למשל, שראה כחייל את כהן בהופעה בארץ בראשית שנות ה-70, וסיפר איך כמעט כל הקהל בכה בסופה. נהוג לראות בסינגר-סונגרייטרים הישראלים תלמידים של דילן או של יאנג, אבל אצל רבים מהם אפשר לשמוע הרבה מאוד לאונרד כהן. יחד עם זאת, עם העובדה שהיה נערץ כאן, שיריו זכו לגרסאות מקומיות לעתים די נדירות.

אפשר לספור את הדוגמאות הבולטות על קצת יותר משתי ידיים: "סוזאן" בביצוע חנן יובל, "קחי עוד ואלס" ו-"מגדל הפזמון" של שלומי שבן, "מעיל הגשם הכחול" של שרון ליפשיץ, "כולם הרי יודעים" של אריק ברמן, כמה ביצועים ל"הללויה", יעל לוי עם "אהבתי אותך בבוקר" - גרסה די ייחודית משלה ל-"Hey, that's no way to say goodbye", ולהקת חם ומחמם בום, גם כן עם גרסה מקורית מאוד, ל-"Lover Lover Lover", בשם "חזור אליי". חוץ מאלה היו גם כמה מופעי מחווה שכללו תרגומים: דניאל סלומון העלה ערב משיריו בפסטיבל ישראל מלפני כמה שנים, אריק סיני העלה ערב דומה וגם לוסי דובינצ'יק ("קלרה הקדושה") מעלה ערב כזה בימים אלה; וכן שני אלבומים: אחד של הזמר עופר גולני, והפרויקט האינטרנטי החלוצי של אתר "השרת העיוור" - "שיר זר", שהכיל כ-20 גרסאות כיסוי עם הכוחות הבולטים ביותר של האינדי הישראלי דאז: סגול 59, דויד פרץ, טליה אליאב, רותם אור, בילי לוי, אלי סורני וגם גבריאל בלחסן, עם אחד השירים שנעשו הכי מזוהים איתו, "אם יהיה זה רצונך":

בדרך כלל, משהו במילות הפזמונים של כהן פשוט לא עובר בתרגום, מה שמכריח יוצרים ישראלים להיות די יצירתיים כשהם מנסים - חנן יובל העלים את ישו מהגרסה שלו ל"סוזאן", ברמן הוסיף "הרי" כדי שהמשקל של "Everybody Knows" ימשיך לעבוד. המילים הישירות הופכות פתאום לגבוהות מדי, והדימויים נאלצים לא פעם לעבור דיאטה. יש משהו משעשע בכך שמילות "ונתנה תוקף" ("Who By Fire") לא מצליחות לשוב בחזרה לעברית. כך או כך, לשירים שלו יש מקום בפנתיאון הכי גבוה של השירה היהודית במאה האחרונה ובכלל.

צ'ארלי מגירה, הוא גבי אבודרהם, הוא כבר שם הרבה פחות מוכר. מגירה היה אייקון שוליים ישראלי בראשית העשור הקודם, הרבה בגלל שהוא פשוט לא נשמע כמו שום דבר אחר בסביבה. השותפות המוזיקלית שלו עם מיכל קהן ("נערת ההפקר", כפי שנקראה במסגרת ההרכב), היתה מהמקוריות והייחודיות בסצנה הזאת, ונעה בין פוסט-פאנק לרוקבילי, כולל כמה גרסאות יוצאות דופן לקלאסיקות ישראליות - מ"יש פרחים" ועד "פזמון ליקינטון". באלבום "פרגמנטים רוק'נ'רוליים", שם שכללו השניים את הפיפטיז המינימליסטי שלהם, טבע מגירה את הסלוגן: "רוק בעברית זה פשוט דינמיט". ולו רק בשביל הרגע המבריק הזה, אחד מיני רבים בקריירה שלו, מגיעה לו מחווה מכובדת.

אם במקרה מצאתם את עצמכם בצד המתוסכל מבחירתו של טראמפ, אתם כנראה לא לבד. אין כל כך הרבה מה לעשות עם התוצאות כנראה, אבל אולי אפשר להתנחם במוזיקה טובה. המלצה ראשונה למוחים היא האלבום החדש והמצוין של הפוסי של לוסי, פצצת פאנק וסקא חגיגית שהגיעה מהלהקה שהוקמה מחדש אחרי שאחד החברים בה, עמרי גולדין, נהרג בפיגוע ב-2002. הלהקה שהיתה אחת הבולטות בסצנת הפאנק של אז חזרה לפעילות בשנים האחרונות, ולפני כמה שבועות הוציאה סוף סוף את "מסיתים למרד", שיש בו הכל מהכל: מחאה חברתית נגד גזענות ("רק לא אצלנו בשכונה"), נגד מוסדות השלטון ("הולכים להרוס את הכנסת") ובעד כדורגל ("הכדורגל של האוהדים" וגם "לך לך" – גרסה בעברית ל"you'll never walk alone"). מומלצים במיוחד גם "Government is organized crime", במקור של OSOG, שחלקכם יזהה גם מהאלבום האחרון והמוצלח של נצ'י נצ', וגם "שלום של עניים" עם הפזמון הזועם. לכל מי שנמאס לו, ולכל מי שהייאוש עוד לא חלחל לעצמותיו, האלבום הזה מומלץ בחום.

ובמקביל, איה זהבי פייגלין ("כל החתיכים אצלי"), שהוציאה את אחד האלבומים המעולים של השנה שעברה, הוציאה ביום הבחירות לארה"ב את השיר "אמריקה", שכמו חזה את תוצאות הבחירות. הסאונד האלקטרוני העשיר הוא כיוון חדש בקריירה של אז"פ, אבל אי אפשר לטעות במילים שלה ובמה שמסתתר מאחוריהן. כולנו כבר יודעים: אמריקה כבר לא יכולה להציל אותנו.

שמחה גדולה: טל גורדון חוזרת עם אנרגיות מעולות. המוזיקאית ואשת הטלוויזיה עם הקול המעושן, שאחראית לכמה רגעים יפים במיוחד ברוק הישראלי של הניינטיז ("אודיסיי", "הכעס" של רוקפור), חוזרת אחרי עשור (!) עם שיר חדש שהפיק לה ברי סחרוף, שהיה גם זה שהפיק את אלבום הבכורה שלה, אי שם לפני 25 שנים. גורדון, שבשנים האחרונות האחרונות התרכזה בהעברת סדנאות כתיבה, נתנה בסינגל קרדיט לסחרוף גם בתור "מצפן", וזה כבר משהו שכולנו יכולים לחתום עליו.