מגיע לנו: "אכלו לי שתו לי: הדור הבא" מניפולטיבית, מעניינת ומדכדכת

    אם הבעיה המהותית ב"ערסים ופרחות: האליטות החדשות", הסדרה הקודמת של רון כחלילי בנושא מזרחים, היתה פרספקטיבה צרה מדי שהקשתה להבין ממנה את מצב הדברים לאשורו, הסדרה החדשה עושה את הדבר החכם ומרחיבה אותה עשרות מונים

    באדיבות HOT8

    בטווח שבין שידור הסדרה "ערסים ופרחות: האליטות החדשות" לפני שנתיים ועד לשידור הסדרה שבמידה רבה מהווה את ההמשך שלה, "אכלו לי שתו לי: הדור הבא", גורלם של המזרחים בישראל נקשר מעט בזה של הערבים. אינתפיאדת הסכינים פרצה, וכל שחום עור הפך מיד למושא של עיניים חשדניות ולפעמים גם מעבר לכך, אלים מכך. עליהם היה לעמוד על המשמר ביתר שאת - גם מפני מחבל אפשרי וגם מפני אספסוף שעלול להפנות את זעמו אל האדם הלא נכון. בעל כורחם - בעל כורחנו - נאלצו מזרחים רבים להתעמת עם היותם, בבסיסו של דבר, יהודים ממוצא ערבי.

    "אכלו לי שתו לי: הדור הבא", הסדרה בת שלושת הפרקים של רון כחלילי בערוץ 8, מתיימרת לתאר את תמונת המצב של ישראל 2016 באמצעות התמקדות בשבטים השונים בישראל. נראה שבדיוק את זה היא עושה. היא עוסקת בנושא ממספר זוויות באופן שגם משלים את "ערסים ופרחות" וגם מהווה לה המשך ישיר. למעשה, הפרק הראשון מציג ממש את אותו הקונספט של הסדרה הקודמת: דמויות מוכרות במידה כזו או אחרת חולקות את השקפתן עולמן הצרה בעניין ואת החוויות האישיות שלהן, לפעמים במתכונת שמעט חוזרת על עצמה. ההבדל הוא שבמקום מזרחים (או מתמזרחים) מדברים, אנחנו מקבלים הפעם את נקודות המבט של יוצאי אירופה, אשכנזיי מחמד, על הפער העדתי. אין בהכרח הרבה בינן לבין המציאות האובייקטיבית, ובכל זאת הן נקשרות לכמה מסרים שכחלילי ורפאל בלולו, שביים את הפרק, מכוונים אליהם. הצטדקות אשכנזית, האשכנזיות היא הישראליות, גוויעת השמאל הלבן (ולפיכך השמאל כולו), הכפיפה האחת של השמאל והימין האשכנזי, המודל הברלינאי לאופן שבו ישראל צריכה להיות וכהנה. העובדה שהפרק נפתח עם חוויותיו של אסף גרניט כאשכנזי דחוי שהיה עד דווקא לעליונות מזרחית כלשהי, מבהירה את הלך הרוח שצפוי להגיע הן בפרק והן בסדרה - מניפולטיבי, מעט דמגוגי, לא משקף, אך בכל זאת מעניין.

    עוד באותו נושא

    קודם כל מזרחי: "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" מפספסת בענק

    לכתבה המלאה
    מנסה תנועה חדשה. אופיר טובול מתוך "אכלו לי שתו לי" (צילום: באדיבות HOT8)

    בפרק השני, שביים כחלילי עצמו, אנו עוקבים אחרי תנועת "תור הזהב" ששמה לה למטרה להביא את הכוח המזרחי הצעיר אל ראש הפירמידה בישראל. הפעם ישנם מסרים מוכרים מהסדרה הקודמת - מעקב אחר האליטות החדשות, הן באירוניה והן ברצינות, ואת כל המסר אפשר לזקק לכדי הסיסמה של התנועה: "עכשיו תורנו". כלומר, זו בדיוק האג'נדה של מירי רגב כבר עכשיו, והיא נחשפת כבעייתית, בלשון המעטה, וככזו שבהכרח ממדרת את האחד על חשבון האחר. כמו שאומרת בחוכמה רבה הפעילה החברתית שולה קשת, "האם אנחנו רוצים להחליף את האליטה האשכנזית באליטה המזרחית ולשמר את אותו מבנה חברתי, שהוא דכאני ולא שיוויוני?". הסדרה מצליחה לזקק את הדיסוננס העמוק: האשכנזים המרואיינים שואפים להיפטר מהגדרות עדתיות, ואילו המזרחים שפועלים בפרק השני מנסים בכל מאודם לבדל את עצמם. לשני הצדדים יש קייס לא רע; הרעיון שדווקא ראש ממשלה מזרחי יפתור את הבעיות של המזרחים הוא נואל, אך מצד שני הגזענות כלפי מי שאינו אשכנזי כל כך מוטמעת וכל כך נוכחת - אם בסטטיסטיקה ואם בכל אסופת טוקבקים שעוסקת בנושא - עד שלא ברור איך אפשר לחשוב שאפשר פשוט למסמס את זה.

    שני הפרקים הראשונים של "אכלו לי" מספקים כמה רגעים טלוויזיוניים יפים ומסקרנים, אבל דווקא השלישי בבימויה של מורן איפרגן, העוסק בערבים ישראלים ועל הנייר נראה מנותק מהיתר, מספק אקורד סיום מושלם והופך את "אכלו לי" ליצירה משמעותית. החדות והפיכחון של צעירים ערבים החיים במדינת ישראל מצליחים הן לספר סיפור נוסף ונוגע ללב על התלישות שלהם, והן לסגור מעגל עם כל מה שבא לפני כן: אמירות על חומוס אבו חסן כמייצג שטחי לדו קיום צצות גם בצד היהודי וגם בצד הערבי, הצורך של היהודים ללמוד ערבית, המילה "משתכנז" ועוד ועוד. מדהים להיווכח כך עד כמה החוויה של הערבים הישראלים כדחויים בפני הישראליות, מחדדת את ראייתם בנוגע לשד העדתי הפנים-יהודי. למעשה, פעמים רבות הם מיטיבים לנסח את טיבם של דברים שראינו בשני הפרקים הראשונים ובסדרה הקודמת.

    עוד באותו נושא

    זעם קדוש: הסדרה שחייבת להוציא את כולנו לרחובות

    לכתבה המלאה
    צעירים ערבים מספקים נקודת מבט חיונית. חאד'ר אבו סייף (צילום: באדיבות HOT8)

    "אחת הבעיות של לשחרר עבדים היתה שהם ידעו בכלל שהם עבדים", אומר פיראס חורי, בעבר הזוכה של "פרויקט Y" וכיום אדם שנואש מהיחס הישראלי. "כמה מזרחים קמים בבוקר וקוראים את הסטטיסטיקה של כמה כסף יש להם במדינה הזאת? מה מגיע להם, איזה תפקידים?". באורח פלא זוהי הערה שחלה בדיוק על סצנה העומדת בשיאו של הפרק השני. אופיר טובול, מייסד תנועת "תור הזהב", נוסע לנתיבות כדי להיפגש עם בעלי עסקים צעירים מקומיים ולשכנע אותם להירתם למטרתו. הדיאלוג ביניהם מפכח ומרתק כי הם פשוט כל כך לא באותו מקום איתו. עניינים שברומו של עולם, אבל לא בעניין שלהם. לא ניכר שיש להם שאיפות כלשהן מעבר למה שהם עושים, שזה לנהל את עסקיהם הקטנים בנתיבות עם המס המופחת הנחמד שלהם. הם לא מפגינים מודעות חברתית רחבה יותר, הבחנה בין מי שנגזר עליו להיות פועל לבין מי שעושה זאת מתוך שלל אפשרויות העומדות לרשותו וקשה להחליט אם לרחם עליהם מאחר שאינם ערים לתקרת הזכוכית העבה מעליהם, או לקנא בהם מפני שהם שמחים בחלקם כי חם ונעים והשמש מלבבת למעלה מבעד לזגוגית.

    אפילו הפראזה המתמדת (והמוצדקת) "מגיע לנו" של המזרחים מפורקת בפרק השלישי באגביות למרכיב בסיסי במיוחד: "בא לנו לרקוד ובא לנו לשמוח", אומר אבו סייף, "ואנחנו חיים בחרא מקום ומגיע לנו". ההסתכלות הזו היא תמצית "אכלו לי שתו לי": בוחנת פנימה והחוצה, מיואשת אבל שוחרת טוב, מדכדכת אבל מדי פעם פונה אל הנאיביות שבנו, שמאמינה בחיבור אנושי ורוצה להאמין שעוד עשוי להיות פה בסדר ביום מן הימים, בדור מן הדורות. אם הבעיה המהותית של "ערסים ופרחות" היתה פרספקטיבה צרה מדי שהקשתה להבין ממנה את מצב הדברים לאשורו, הסדרה החדשה עושה את הדבר החכם ומרחיבה אותה עשרות מונים. כך שגם אם לאורכה יש המון אמירות ולא מעט אנשים שקשה מאוד להסכים איתם ועם דרכם, ממש כמו בסדרה הקודמת, הם מעניינים ככלות הכל, והאיזון בינם לבין דוברים אחרים מספק תמונה מקיפה ומעוררת מחשבה.

    עוד באותו נושא

    פתחי הדלת: "צל של אמת" חושפת ספקות גדולים בפרשת תאיר ראדה

    לכתבה המלאה

    קטנה

    חבל שלא היה פרק רביעי שמתמקד באתיופים, בייחוד לנוכח המחאה המוצדקת ההולכת וגוברת שלהם בשנים האחרונות.


    שלושת פרקי "אכלו לי שתו לי: הדור הבא" משודרים בימים ב'-ד' בשעה 21:00, ערוץ 8 ו-HOT VOD.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully