פעם הכיבוש היה הרבה יותר נוח. הכל היה הרבה יותר נחמד והיה קל לעצום את העיניים ולחבק את האחר, כלומר, את הישראלי שניצב לידנו, לא את הישראלי מהמעברות או את הפלסטיני רחמנא ליצלן. ספיישל הפרידה של "סיבה למסיבה", שחזרה למסכי הערוץ הראשון לארבע תוכניות, מזכיר כמה פעם היה הרבה יותר נוח ונחמד. אנשים הגיעו לבתים של אנשים אחרים, ישבו בסלון, נשענו לאחור על הספה הפרומה וחלקו רגעים אישיים אבל לא אישיים מדי. היום הכל קורה בפייסבוק ובטוויטר ובסנאפצ'ט ובכל האפליקציות של הצעירים, ולמרות הפילטרים המדומים, רוב הזמן אנשים אומרים את האמת. פעם היה יותר טוב.
יש משהו מרגש בספיישל של "סיבה למסיבה". גם מעט מדכא אבל בעיקר מרגש. פעם הספיקו לנו ערכי הפקה זולים כי ראינו שהאנשים מאחורי התוכנית ממש התאמצו. היום זה לא היה עובר ולראייה, התוכנית הראשונה בספיישל לא כוללת הפקות יותר מדי מורכבות, מקסימום שירת נשים במקהלה. והאורחים? הכי מרכז שלא סוטה לשוליים או שובר שורות. נשיא המדינה המנוח שמעון פרס (במה שהפך לריאיון האחרון לפני מותו), חבר הכנסת יאיר לפיד שגם הגיש תוכניות אירוח בעברו, מלך המיינסטרים עידן רייכל, הקומיקאי טוביה צפיר והסטנדאפיסטית הצעירה לאה לב. לב, אגב, היתה היחידה שאתגרה את המרכז עם כמה בדיחות גסות. נשמע כמו התפריט המושלם לערב שבת. אוכלים, שותים, מדי פעם מתבדחים בגסות אבל בסופו של דבר מצביעים לשתי מפלגות ולא שוברים דפוסים. כלל לא מפתיע שזו היתה מדורת השבט של עם ישראל לפני כמה עשורים.
לזכותה של מיכאלי ייאמר שהיא דווקא כן משחילה פה ושם כמה אמירות אישיות שמשקפות היטב את דעתה על המתרחש במדינה. זה קורה בין השיחות המלוקקות עם האורחים. חשוב לציין כי אין שום דבר רע בשיחות מלוקקות. כשהן זורמות, לפעמים נפלטת האמת ומטילה אור גדול על הקונטקסט החשוך שבו מנוהלות השיחות (כמו למשל בדבריו של לפיד על התנהלות ראש הממשלה נתניהו בנושא סגירת התאגיד ולפיהם נתניהו עסק בנושא שנה ולכן אין דרך שבה התאגיד חמק מסדר יומו כפי שהצהיר בעבר). מנגד, לחובתה של מיכאלי ייאמר שלעתים קטעי המעבר בין החלקים השונים בתוכנית הם מעט גסים. כך למשל, המעבר מהשיחה עם לפיד למערכון של טוביה צפיר שבו הוא מחקה את יצחק הרצוג ואביגדור ליברמן לצלילי סטטיק ובן אל היה כואב לצפייה מרוב שצרם. ייתכן שזה קרה כי עברו 26 שנים מאז שהתוכנית ירדה מהמסך ומדובר בצוות כותבים שונה. יש פנצ'רים שאי אפשר לתקנם ומיכאלי אולי רוכבת על אופניים לאחר הפסקה אבל היא כעת רוכבת על דגם אחר.
בעיקר, הספיישל של "סיבה למסיבה" הוא הזדמנות נוספת לקרוא לקברניטי הטלוויזיה להחזיר למסך את תוכניות האירוח, לא משתלמות ככל שיהיו. "לילה גוב" ששודרה בזמנו בטלעד היתה פנינה טלוויזיונית והוכיחה כי גם בערוץ מסחרי יש מקום לתוכניות אירוח מודעות לעצמן שלא משתייכות לסוגת הלייט נייט. "המופע של רד ודביר" שהגיעה לרשת כעבור עשור שדרגה את הנוסחה של "לילה גוב" לפיה יש מקום הן לציניות והן לחיבוק קורץ. ועוד לא התחלנו לדבר על האמנים שהופיעו בתוכניות האירוח ובכך הפכו אותן לתורמות בפועל של תכנים לעולם התרבות הישראלי. בין תוכנית ריאליטי אחת לתוכנית על הדברים החמים שקרו בפייסבוק, תוכניות האירוח הישראליות, על שיחות הסלון האווריריות והנעימות, מסוגלות לספק פינה מנחמת ולקבל בזרועות פתוחות את אלה שפקחו את עיניהם וכעת זקוקים לחיבוק.
בקטנה
מיכאלי אומרת על המסך ובראיונות לקידום הספיישל שבהפקת התוכנית החזירו את שלמה ניצן לתוכנית על ידי שימוש בקטעי ארכיון שלו שממחישים כמה המצב במדינה לא השתנה. זה לא ממש מדויק. עצם היכולת להצביע על כך שדבר לא השתנה מוכיחה שמשהו כן השתנה. וגם זוהי נחמה.