שם טוב לוי עסוק מאוד. אנחנו מדברים לקראת צאת "שם יש", אלבומו החדש והמשובח של המוזיקאי הוותיק עם האנסמבל שהוא מוביל כבר 12 שנה, שכולל כהרגלו תערובת של קטעים אינסטרומנטליים, שירי משוררים מכל מיני מקומות (בין היתר של סמי שלום שטרית, פרננדו פסואה, ביאליק ואחרים) והרבה טוב טעם, ובמקביל לאלבום עולים כל הזמן בשיחה שלל הפרויקטים שהוא מעורב בהם. רק החודש, תוך כדי שהוא סוגר את הפרטים האחרונים סביב השקת האלבום, השתתף לוי בערב של שלמה גרוניך בפילהרמונית יחד עם שלמה יידוב, שני חבריו לקצת אחרת; הלחין מזמורי תהילים לערב מיוחד של פסטיבל העוד; והלילה (שלישי) הוא בכלל טס לפסטיבל של מוזיקת עולם באזרבייג'ן.
"אין זמן", הוא נאנח, "החיים שלנו קצרים מדי מכדי להתעמק בהכל ויש כל כך הרבה במה. רק להכיר את באך כמו שצריך, צריך 100 שנה. אז יצא חודש מאוד עמוס בדברים טובים, אני לא מקטר".
ובאמת, למרות שהתאמצתי להוציא איזה קיטור, למשל לגבי המשעות של אמנים מבוגרים או של מוזיקה מהסוג שהוא מלחין, לוי מסרב לשתף פעולה עם הנרגנות ומעדיף גישה מקבלת וסבלנית יותר.
"באמת שלא. אני לא מרגיש ככה. פה ושם משמיעים דברים שעשיתי ושאני עושה. אני לא חושב שזה אלבום של שלאגרים שיתחילו לרקוד ברחוב ואנשים שילכו עם שקי שינה לחנויות התקליטים. מאז שהתחלתי, עם שירים כמו 'בלילות הסתיו' - אלה דברים שלוקח להם הרבה זמן להיכנס ולאט לאט נהיים מוכרים. הרבה אנשים מכירים יותר את השירים ופחות את השם שלי, ככה זה יצא וזה לא משהו שאתה יכול לתכנן. אני מאמין גדול בזה שמשהו טוב שאתה משקיע בו - לא משנה אם אתה נגר שעושה שולחן טוב או חקלאי - אם אתה משקיע באמת, זה יגיע, ולפעמים זה לא קורה באותו יום או חודש, במיוחד באמנות זה לוקח זמן. בכל פעם שאני שומע ברדיו את השירים שלי זה לא מובן לי מאליו ואני באמת מופתע לטובה וממש אין לי טענות. משמיעים מספיק ואין התעלמות. לי זה ברור שיש יוצרים צעירים וטבעי שתהיה סקרנות להשמיע דברים רעננים יותר שלא השמעת בכלל קודם. יש כמה שירים לכל אמן שבעיני משובחים ולא הרבה מכירים אותם, אצלי למשל 'צער הלילה' של רביקוביץ, אבל זה בסדר, לא כל דבר צריך להצליח, אז יש שיר לי גם אחר, 'שובי לביתך', ואותו אוהבים ומשמיעים וזה גם בסדר. אצלי יש איזה איזון. בוא נתרכז בעשייה".
"אור הירח מבעד לענפים הגבוהים,
כל המשוררים אומרים שהוא יותר מאור הירח מבעד לענפים הגבוהים.
אבל לי, שאיני יודע מה אני חושב, מה שאור הירח מבעד לענפים הגבוהים הנו,
מלבד היותו אור הירח מבעד לענפים הגבוהים,
הוא לא להיות אלא אור הירח מבעד לענפים הגבוהים"
הלחן העליז למילים המתחכמות של המשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה הוא אחד השירים הכי יפים בעיניי באלבום. אבל אם, כמו שאתה שר, אם אור הירח מבעד לענפים הגבוהים הוא לא יותר מאור הירח מבעד לענפים הגבוהים, כמו שכל המשוררים אומרים - זה נשמע כאילו אתה, שהלחנת אינספור שירי משוררים, התייאשת מהמשוררים ומהשירה. זאת עמדה אירונית.
"זה הרבה יותר פשוט. כשאני מסתכל על טקסט, אם אני מתמגנט אליו מאיזו סיבה, אז מתחיל הרומן עם הטקסט וזה לא כל כך משנה מי כתב. הסיבה שיצא לי לכתוב יחסית הרבה לחנים לשירי משוררים היא דווקא המוגבלות שלי ככותב. לא ניחנתי בכישרון הזה, אז אני מחפש טקסטים שמתאימים לי ומעניינים אותי. הסיפור האמיתי פה הוא שפנו אליי מערב שערכו על השירה הפורטוגזית בבית ביאליק ושאלו אם אני מוכן להלחין משהו של הביאליק שלהם, אז אמרתי בשמחה והשיר הזה נדלק לי מול העיניים. גם בתוכן שלו יש בו איזה חיוך, והוא התאים לי להלחנה - אז זה בא משם. לא התייחסתי אליו מאוד ברצינות. אמנות טובה שמעבירה בסוף חוויה, היא אמנות מדויקת - השאיפה של כל אמן היא להגיע לאיזה דיוק בדרך האמנות שלו. אז פסואה צוחק על עצמו, הוא, המשורר הזה, אומר לעצמו, בואנ'ה אור ירח זה אור הירח, ואל תתחיל להתפלסף. זה מצא חן בעיני שהוא מתייחס לזה ככה. זאת התחכמות נחמדה ויצא גם שיר כזה וזה הסיפור. אגב, בשנים האחרונות האלבומים הקודמים של האנסמבל הם ברובם אינסטרומנטלים ויש שם יותר מוזיקה ופחות שירים, ודווקא זה, השלישי שלנו, יש בו הרבה יותר שירה. בשנתיים-שלוש האחרונות התאספו כאן טקסטים: עשינו בפסטיבל העוד פרויקט על הרמח"ל אז שניים מהדברים האלה נמצאים בדיסק הזה, ויש וגם את 'שם יש', שפעם לפני יותר מעשור כתבתי יצירה שבנויה על הטקסט למקהלת העפרוני ופתאום נזכרתי ולקחתי את זה. אני לא הלכתי על קונספט אבל הרבה בתקליט מדבר על שם, משהו מיסטי, משהו רחוק יותר שקשור לפנטזיות ולחלומות".
ל"שם יש" יש כבר כמה לחנים (זה הרביעי שמתפרסם, אחרי ברי סחרוף, רוקפור וקורין אלאל), זה למעשה השיר המולחן ביותר של יונה וולך. זה משהו שמפריע כשאתה מלחין שיר או להפך, משהו שאתה מופרה ממנו?
"האמת, כשהלחנתי אותו חשבתי שזאת פעם ראשונה. דרך אגב ממש לא מזמן שמעתי את הגרסה של ברי וזה יפה שגם הוא וגם אני, כל אחד מכיוון אחר, השתמשנו במקהלה נשית".
"שם יש" והאלבום החדש כולו נשמעים רגועים, נינוחים ושקטים, אפילו ביחס ליצירה שלך. זה מקום שמשקף גם את התחושות שלך היום?
"אני שמח שהוא משדר לך ככה, אני מקווה שהוא ירדים את כל האלימות, ויחזיר את השפיות לעולם. העולם נראה לי נטרף קצת, לאו דווקא על הארץ, אלא בכלל. יש משהו באמת באלבום, בדרך שאני שרתי באולפן - אני לא איזה נרקיסיסט אבל אני אוהב את השירה באלבום - אני שומע באמת משהו, אמיתי, חשוף, ונורא שמרתי על זה. ההקלטות היו ככה באווירה כזאת וגם בשלב של המיקסינג תמיד אני הרגעתי. יש נטייה לעשות את המוזיקה והסאונד שיהיו חצופים ו'לפנים' והיום כל המוזיקה באה מאוד חזק לתוך הבנאדם עם כל מיני מניפולציות טכניות, יש הרבה רעש והרבה לחץ והאלבום הזה הוא פתאום שונה ואני שמרתי שהוא יישאר ככה עם אופי שמתאים לו, לילד הזה, וזו האישיות שלו ואני מקווה שזה יעשה טוב. אני לא נגד אנרגיה, אבל זה לא תקליט לריקודים. הוא קצת רוחני אני לא מתבייש בזה".
ששת, קצת אחרת, צליל מכוון, אריק איינשטיין, האנסמבל - מה מביא אותך כמעט תמיד לעבוד במסגרת של הרכב ושיתופי פעולה?
"ברור שאני אוהב לשתף פעולה עם מוזיקאים נוספים, שיש בהם משהו שגם מפרה וגם שאני נותן מעצמי. לנגן ביחד עם אנשים זה משהו שלא הייתי מחליף בשום דבר אחר. לא תמיד זה כיף - לפעמים יש מתחים, יש ריבים, אבל כשזה עובד, זה פשוט מופלא וזה שווה הרבה. יש בכל זאת הבדל: בקצת אחרת או צליל מכוון היינו שלושה יוצרים, אז זו להקה שלכל אחד יש חלק שווה ביצירה וגם - בהופעה שליש מהערב הוא על הכתפיים שלך. יש בזה גם משהו קל, זה מאוד קשה להופיע לבד מול אנשים שאתה לא מכיר, שיהיה להם מעניין, זה לא פשוט. אבל לעומת הלהקות האלה, עם האנסמבל וגם בששת אז אני הייתי המנהיג של הקבוצה וזה סיפור אחר. האנסמבל - אנחנו כבר 12 שנה ביחד - אני לא הייתי אף פעם בשום הרכב אפילו לא חמש שנים, וזה באמת משהו די חריג, אבל משהו מדביק אותנו חזק, גם אישית ואנושית וגם כחברים וכמוזיקאים. למרות שאנחנו ביחד מעבדים ביחד וכולם זורקים רעיונות אבל בסוף מי שמחליט ומי שמביים זה אני. ב-10-12 שנה האחרונות אני מופיע גם הרבה מאוד לבד על פסנתר או עם גיטריסט אחד, ואז אני פרונטלי לגמרי ואני זה שמתקשר עם הקהל, וגם עם האנסמבל זה המצב, ואני מאוד הולך ונהנה מזה, ומצאתי שפה בימתית שמתאימה לי לאישיות. זה לקח לי זמן, אני לא נולדתי כזה מטבעי. בכלל לא רציתי לשיר, בקצת אחרת חשבתי שגרוניך ויידוב ישירו ואני מלחין וחלילן. גרוניך שכנע אותי לשיר את 'הנסיך הקטן' בהופעה, זה היה השיר הראשון שאני עשיתי".
אגב "הנסיך הקטן", יהונתן גפן אמר לאחרונה בריאיון ב"ידיעות אחרונות" שהוא כתב אותו בכלל על עצמו - ככה הבנת את זה גם אז?
"לא ידעתי, אבל אני יכול גם להבין את זה. את 'הנסיך הקטן' לא תכננתי שישמיעו בימי זיכרון, נסעתי לאיזו הופעת מילואים ב-1973 והשיר פורסם בעיתון 'מערי'ב. ראיתי את השיר מודפס ואני קראתי אז גם את הספר של 'הנסיך הקטן' והלחנתי תוך כדי נסיעה. אנשים אוהבים לשמוע את השיר הזה, ויש לו מוזיקה אסתטית, לא בכיינית ולא צועקת והיא גם לא פתטית. יש בה משהו עתיק, קלאסי קצת".
שם טוב לוי, 66, הוא חלק מהפסקול הישראלי כבר כמעט 50 שנה. לוי התחיל את דרכו בלהקת פיקוד מרכז של סוף שנות ה-60 וראשית ה-70, בין היתר יחד עם ניצה שאול ושלמה בראבא ("היה לגנדי מאוד אכפת מהלהקה הזאת. אני אפילו צנחתי ממטוס בגללו, זה היה די מפחיד כי הוא רצה שהבנים יידעו לצנוח אם במקרה יהיה צורך לבדר חיילים, אז צנחתי איזה שבע צניחות בחוף פלמחים"). אחרי שהשתחרר היה מהמעצבים הבולטים של המוזיקה הישראלית בשנות ה-70, כחלק מקבוצת אמנים שכללה את שלמה גרוניך, שלמה יידוב, יוני רכטר, אבנר קנר, מתי כספי ואחרים ושיצרה מעין רוק מתקדם ישראלי, שקט ואישי מאוד בדרך כלל, עם לחנים מורכים לשירי משוררים. לוי פעל בקבוצה הזאת במסגרת להקות כמו צליל מכוון, קצת אחרת וששת, שהיו לאבני דרך במוזיקה של התקופה ובכלל. לוי חתום גם על הלחנות רבות לטלוויזיה ולקולנוע, כמו "עמוד האש" או "הקיץ של אביה". פן אחר של עבודתו בתקופה ההיא וגם לאחר מכן היה שיתוף הפעולה הפורה שלו עם אריק איינשטיין, שהחל ב-1972 עם "שיר של אחרי מלחמה" ו"דון קישוט" והמשיך באלבומים המצליחים שאיינשטיין הוציא בשנות ה-90, כמו "יש בי אהבה" ו"לאן פרחו הפרפרים". בדיוק שלוש שנים אחרי מותו של איינשטיין, כלל לוי באלבומו החדש גם גרסת כיסוי ל"מאחורי השער", שהלחין לאיינשטיין בשנות ה-80.
עבדת עם אריק איינשטיין בשורה של אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה" שלו. איפה אתה מול החומרים האלה? אני חושד, שבהתאם ל"יכול להיות שזה נגמר (אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי)" שאתה חתום עליו, שאתה לא ממש אדם נוסטלגי.
"בהחלט: אני ממש מעדיף תמיד לעשות חדש וליצור. אבל באך זה נוסטלגיה? לאה גולדברג זה נוסטלגיה? יש דברים שיש להם ערך ועושר אמנותי חזק להרבה שנים. צריך להגיד על אריק, קודם כל שהיה אמן מגוון מאוד. הוא באמת איש שנגע בהמון ושהעשייה שלו היתה מאוד מגוונת ועם כל בן אדם שהוא עבד הוא הוציא ממנו את המיטב. וזה רק אחד מהדברים שעשינו: אני עשיתי איתו שבעה-שמונה אלבומים, אולי בגלל שהוא מאוד אהב את העיבודים שלי. [באלבומים האלה] זאת היתה היוזמה שלו לחלוטין, וזה הקשר שלו לשירים מסוימים שהוא בחר. הוא בא אליי עם בחירה של שירים ואני התייחסתי לעצמי כמוזיקאי שבא לעשות עיבודים ולתת כבוד לשיר. הייתי צעיר ושמחתי שאחד כמו אריק פונה אליי לעשות עיבודים שאני אוהב, וזה מאוד החמיא לי".
לא רק שעבדת המון עם איינשטיין, נדמה לי גם שאתה אחד המלחינים שכתבו הכי הרבה מנגינות לשירים שהוא כתב - היבט שיצירה שלו שפחות דיברו עליו. כמי שמלחין המון שירי משוררים, איזה מין כותב היה איינשטיין בעיניך?
"באמת לא דיברו על זה. אמרו הרבה דברים וכולם נכונים אבל לא עליו ככותב. קודם כל הוא כתב הרבה מאוד שירים, מתייחסים אליו כמבצע ושחקן, אבל הוא באמת היה איש שכתב ויש משהו בכתיבה שלו, משהו מאוד נוגע, משפטים שאני ואתה ואנשים אחרים משתמשים בהם, כמו 'למה לי לקחת לב', ומארגן את זה בתוך שיר בדרך שהיא מאוד מדויקת. יש איזה דיוק בתוך השפה שלו, שהיא שפה מדוברת, ויש דיוק בצליל וגם מבחינת המוזיקה, זה ננעץ במוח ובלב של הרבה מאוד אנשים, גם שלי. יש הרבה שירים שאני זוכר מהם רק את המוזיקה אבל לא אצלו. למשל 'יושב על הגדר' או 'שביר, מתפורר בקלות' - הוא היה יכול להיות קופירייטר אדיר.
"היה לו תפקיד גם באיך שהמוזיקה באה ויושבת עם הטקסט. היינו נפגשים בתקופות של עבודה על אלבומים, כמעט כל יום ב-11 בבוקר שותים קפה ומתחילים לזרוק רעיונות, ולפעמים יוצא משהו ולפעמים לא, ואני זוכר שאיזה בוקר הוא נכנס ופתאום הוא אומר 'זה בראש שלך זה רק נדמה לך - בוא לפסנתר'. הוא בא עם המשפט הזה מהבית ואני זוכר שהייתי שומע בתקופה הזאת סטילי דן וג'אז אמריקאי, וכתבתי משהו שהוא מאוד סטילי דני, והוא היה מבסוט וגם אני, אבל למחרת הוא אמר 'אה, הלכת לי יותר מדי רחוק לניו יורק בוא נחזור לכפר סבא'. ואז התחלתי שוב, והלחנתי פעם שנייה, והוא צדק. היה לו גם כישרון אדיר לחיבור לקסם המופלא הזה בין מוזיקה ומילים. הוא ידע מתי יש את החיבור הזה. אני מדבר עליו ומתמלא געגועים. למדתי ממנו הרבה גם בהתייחסות לטקסט. הוא היה איש טוב. הוא נמצא כל הזמן, בהחלט".
הוא לא היחיד שחסר: הרבה מוזיקאים גדולים מתו בשנת 2016. איזו בשורה היתה עבורך הכי קשה? לאונרד כהן? דיוויד בואי? פרינס? נחצ'ה היימן?
"תגיד ג'ו קוקר בסדר? לא? נורא אהבתי אותו, גם הייתי איתו על הבמה פה פעם. על כל יוצר זה עושה קצת עצוב: על אריק כמובן זה היה עצב גדול, לא יכולתי לדבר כשהתקשרו באותו היום, לא היתה לי סבלנות ולא עניתי לאף אחד. אריק ועלי מוהר זה אנשים שהכרתי מקרוב וזה עשה לי משהו מבחינה רגשית. איכשהו מהתקופה האחרונה על לאון ראסל היה לי הכי עצוב, היה בו משהו באיש הזה ובשירה שלו ובפסנתר. אבל השאלה שלך מעניינת, בשנה-שנה וחצי האחרונות נעלם איזה דור. אבל אם איזה בחור צעיר, חייל, נהרג בצפון, זה הרבה יותר עצוב לי ממישהו שהספיק לחיות ולעשות כל כך הרבה שנים. כשאני שומע על צעיר שהלך ולא הספיק, גם מאז שנהייתי אבא, זה עושה לי באמת עצוב".
אנסמבל שם טוב לוי ישיק את האלבום החדש "שם יש" ב-7.12 בפסטיבל הג'אז בסינמטק ת"א, ב-15.12 ביד לבנים ברמת השרון, ב-17.12 בתאטרון גבעתיים, ב-19.1 בזאפה בירושלים וב-26.1 בזאפה הרצליה.
שיר השבוע: מארינה מקסימיליאן - הבלדה על חדווה ושלומיק
זה לא החידוש הראשון לחדווה ושלומיק, ואפילו לא בהקשר טלוויזיוני (אחד כזה כבר הופיע בעבר בפסקול של "פלורנטין"), אבל יש משהו בקליפ המחווה לרגעיה הגדולים של רשות השידור, ברקע שיר הנושא של הסדרה המיתולוגית ההיא, שמעניק לביצוע הזה ממד שובר לב. אחרי הכל, רשות השידור היא פשוט הקורבן האחרון של 2016, ואם כבר ללכת - זה כי כולם הולכים.