(בסרטון: שימי תבורי שר "יהודית")
שימי תבורי - "יהודית"
לאהבה, כידוע, יש יכולת פלאית להפוך בני אדם לצעירים יותר. אצל רוב המאוהבים זה בא לידי ביטוי רק בתחושה הפנימית ואולי גם קצת בעור הפנים, אבל אצל שימי תבורי - המאוהב הרשמי של 2016 - זה חורג הרבה מעבר לגבולות הגוף והנפש. תבורי שלנו, כפי הנשמע, לא רק מרגיש צעיר יותר בעקבות הרומן הסוער והמתוקשר שלו עם יהודית באומן: הוא באמת חזר אחורה בזמן, ממש כמו מייקל ג'יי פוקס ב"בחזרה לעתיד", אל אמצע-סוף שנות השמונים של האלף הקודם - ימים שבהם גם הוא וגם המציאות סביבו היו צעירים יותר ומודעים פחות.
בשנת 1986 - השנה שבה נולדו ליידי גאגא, דרייק, לינה דנהאם וגלעד שליט - שימי תבורי היה גברבר מחוזר בן 33 שמפזז במועדוני ריקודים לצלילי להיטים כמו "Rock me Amadeus" של פאלקו, "West end girls" של פט שופ בויז ו-"Papa don't preach" של מדונה ומזמין בחורות לסלואו ב-Take my breath away של "ברלין" וב-"Lady in red" של כריס דה ברג. לשם, פחות או יותר, אפשר להניח שבאומן מחזירה את תבורי בעזרת חיבוקים, נשיקות ופעילות נוספת שקשורה לתחום שלוש הנקודות (ובמקרה של בני הזוג הנ"ל, לא בטוח שתשמחו לקרוא הרחבה עליה). זהו מעוז כיסופיו של תבורי, השיא של בחרותו, השאנגרי-לה של חייו.
בעיקרון, לשם בדיוק היה אמור תבורי, כביכול, לקחת את שיר האהבה המרגש ליהודית (באומן) שהוא ביקש מימית אסף (מישהי לא ידועה) לכתוב לו ומיוני סלע (מישהו לא ידוע) להלחין לו - אבל הוא לא רצה לצאת, חלילה, מיושן ולא עדכני, ולכן הנחה את המעבד המוזיקלי (סלע) להחדיר בשיר קצב מודרני ו-feel חדיש - כלומר, שיישמע יותר כמו 1987, אולי אפילו 1988.
"מה הצעירים שומעים היום?", כנראה שאל תבורי את סלע. "האמת? אין לי מושג", כנראה ענה לו סלע. "שמעתי לא מזמן ברדיו איזו להקה חדשה, משהו טוב, מגרמניה, נשמע מיליון דולר. אני אומר לך - מיליון דולר. נשמעים פגז ותכל'ס גם נראים טוב. איך קוראים להם, נו
משהו עם טוקינג".
סלע: "מודרן טוקינג?".
שימי: "כן כן, מודרן טוקינג, יו'ר מיי הארט, יו'ר מיי סול, טה ניי ניי ניי ניי ניי ניי וור איי גווו".
סלע: "כן, מכיר, מכיר, שיר להיט".
שימי: "משהו לא מהעולם הזה, אה? תדע לך שאין היום מועדון בארץ ובאירופה שלא משמיע את זה. מה אתה אומר? נעשה ככה את השיר ליודית?".
סלע: "אין בעיה, אחי. אני עושה לך את זה ככה, מודרן טוקינג אחד לאחד. היא תשתגע, אני אומר לך".
שימי: "תאמין לי אתה, אין עליך. אתה יודע, בנאדם צריך לדעת עם איזה אנשים הוא בוחר לעבוד".
סלע: "תודה, אחי. אני עכשיו עושה לך מזה להיט שיהפוך את המדינה. עליי".
שימי: "רגע, רגע!".
סלע: "מה, אחי?".
שימי: "לא יודע, נראה לי יודית לא תאהב את זה שהשיר עליה נגמר ככה, בבום. אני מכיר אותה. היא תגיד שזה מביא מזל רע".
סלע: "סבבה, אז נעשה פייד אאוט בסוף. הצעירים משוגעים על זה".
שימי: "אין. גדול אתה, סלע. גדול".
(כוכב אחד, אבל עם פוטנציאל קאלטי של ממש)
פאר טסי מארח את אלון דה לוקו - "שתיתי"
כשפאר טסי הפך למלך הבלתי מעורער של האימהות הסחיות בישראל בזכות להיט מתנחמד שעסק במפגש אינטימי על הפוך בדרך השלום, אמרו עליו בשכונה (כלומר, בתעשיית הפופ הים-תיכוני) שהוא טוב אבל סטרילי מדי, מסורק מדי, מלוטש מדי - ובקיצור, אשכנזי מדי. מאז, כך נדמה, הוא משום מה עושה ככל שביכולתו כדי להתנער מהתדמית הזאת - התדמית שהפכה אותו לפאר טסי - ולהתחנף למבקריו מבית באמצעות שירי פופ קצביים שמוציאים ממנו את הפרחח שבו.
היצירה הנוכחית של פאר טסי - אם בכלל אפשר לקרוא כך לקשקוש הילדותי הזה שלו ושל אלון דה לוקו (האיש והאטיטיוד שמאחורי אחד מלהיטי הענק של התקופה האחרונה - "קילר" של נועה קירל) - מדיפה ניחוח עז ומשכר, בקטע רע, של משבר זהות. נשמע שטסי עדיין לא ממש החליט מיהו - ואם הוא לא החליט, מה נאמר אנחנו?
מי שהאמין לטסי לפני כמה שנים שיש לו רומן עם אישה בוגרת שגרה ממש קרוב לדרך השלום, ושבכלל, הוא גבר שרמנטי ואלגנטי לעילא ולעילא, בהחלט עשוי להטיל בכך ספק גדול עכשיו, נוכח הדמות הסליזית משהו והלא ממש חינוכית שמשתקפת משירו החדש ("אז שתיתי קצת יותר מדי כדי לשכוח אותה / בחורות קצת נמרחו עליי / עוד הריח שלה"). מי שלא האמין לו אז, בדרך השלום, לא יאמין לו גם עכשיו, בדרך הוודקה-אקס.אל, כי הקרוס הזה רק מחזק עוד יותר את העובדה שמדובר בזמר לא אמין. במילים אחרות, אי אפשר, בשום תנאי, להאמין עוד לפאר טסי. העצמיות האמנותית שלו חלשה מכדי לאפשר זאת.
"אחרי תקופה של קשר / שוב יוצא אל העולם", שר טסי, "קצת עצוב, טיפה שמח / מתקשר שוב עם כולם". הוא בהחלט צודק בכך שייתה לנו תקופה של קשר איתו - ושהיא נגמרה - רק חבל שהוא חושב שכעת הוא "מתקשר שוב עם כולם". ההפך הוא הנכון: מרוב ניסיונות "לתקשר שוב עם כולם", הוא לא מתקשר יותר עם אף אחד. אין לנו סבלנות אליו כרגע. שיתפכח, נדבר.
(כוכב וחצי).
נסרין קדרי - "העזתי"
או. סוף סוף זה קורה. בתום חיפושים אמנותיים ופנימיים רבים אחר סימני הדרך הנכונים לקריירה שלה, נסרין קדרי מוצאת נוסחה שמגשימה את מלוא הפוטנציאל שבקולה העמוק והנקי ובנשמתה הסוערת והקרועה בין שני עמים. לקח זמן עד שקדרי השכילה לנצל את שיתוף הפעולה שלה עם דודו טסה במופעים של "טסה והכווייתים" והעזה לבקש ממנו שיכתוב לה שיר, אבל הנה, עכשיו זה קורה בגדול, פלוס עזרה טקסטואלית מגאון בעל שם בתחום (גלעד כהנא) - וזה עוצר נשימה.
ידו המוזהבת של טסה מורגשת כאן בכל פעימה: השילוב בין הליין המוצלח של הבס, הפיל-אינים המסחררים של התופים, הסולואים הממוזרחים של הגיטרה והסרעפת המטורפת של קדרי מקפיץ את הזמרת המצוינת הזאת, שהיתה עד כה מעט מבולבלת, לליגה גבוהה הרבה יותר מזו שהיא דשדשה בה עד כה עם שירים בינוניים ולא מספיק מאתגרים ומעניינים - הליגה של דיקלה, למשל.
הקונטקסט האיכותי הזה שמתוכו היא יוצאת עכשיו לאור מחדש הוא נקודת זינוק אולטימטיבית עבורה: לפחות בכל הנוגע לווקאליות ולכריזמה, היא בדרך לניצחון הרשמי. הרי עכשיו, כשהיא כבר שם, גבוה מעל הסטנדרטים האמנותיים של "ליאם הפקות" (הלייבל של אייל גולן שבו היא חתומה), לא אמורה להיות לה בעיה מיוחדת לעקוף את דיקלה בסיבוב ולכבוש את פסגת האיכות הים-תיכונית לאלתר.
כל מה שהיא צריכה זה להפנים את העובדה ש"העזתי" זה הדבר הטוב ביותר שהיא עשתה עד כה - ולהמשיך להעז. השאר - מן אללה.
(חמישה כוכבים)