קשוב מאוד 156: מופע שנות השבעים של חוה אלברשטיין

(בסרטון: חוה אלברשטיין שרה "הירושה")

כל שיר שחוה אלברשטיין שרה אי פעם הוא סיבה לתת לה פרס ישראל, סיבה להכריז עליה כגדולת זמרות הארץ הזאת. לפי אקו"ם יש לחוה - בינינו, זה תמיד חוה, כמו אריק או שלום, פריווילגיה ששמורה למי שהגיע/ה הכי קרוב ללב של המאזינים שלו/ה – בערך 800 כאלה שהיא הקליטה, לבד או עם אחרים, אך ייתכן שיש יותר. אין שום סיבה לקחת בחשבון רק את ההספק העצום שלה בעבר - גם בימים אלה היא מקליטה, כותבת, מלחינה ומופיעה, במיטבה כתמיד. אין טעם בסיכום של מגוון רחב כל כך, של יצירה עשירה כל כך, ובעיקר של דבר כל כך חי וממשיך לפרוח, ובכל זאת יום הולדת 70 זה משהו. אז במקום לסכם, מוטב מכתב אהבה; מוטב לברך; מוטב לנמק: על כל עשור, צד של היוצרת הגדולה הזאת ובסך הכל שבעה צדדים שהפכו אותה לטרובדורית הגדולה ביותר שלנו כאן.

קודם כל, ואני משוכנע שהיא היתה חותמת על השורה הזאת, אלברשטיין היא זמרת ששרה על אהבה. אהבת נעורים, אהבה בשלה, אהבה מבוגרת. "אהבה - גם אני כבר יודע, אי אפשר לחמוק מידיה", כתבה באחד משיריה האחרונים. כולם שרים על אהבה, ובכל זאת אלברשטיין היא זמרת של אהבה. מה ההבדל? אולי המחויבות. היא יכולה לשיר ולהישמע מאוהבת באמת ("סיפור אינטימי"), או שבורת לב באמת ("מאז שנפרץ הצמד, העולם התבלבל לחלוטין"), אבל בעיקר היא מיסיונרית אמיתית של הרומנטיקה. יש לה אפילו מרשם בדוק: "כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

ויש גם כאב, כן. אלברשטיין זכתה להצלחה כבר מהאלבומים המוקדמים שלה, אבל בשנות השבעים היא כבר הפכה להיות זמרת המלחמות של דורה, אבל זמרת מלחמות אחרות – הזמרת של מי שנשאר בבית, או של מי שחזר הביתה אחרי המלחמה, ולא חזר עצמו. היא שרה את הלם הקרב הקולקטיבי בשיר "כמו צמח בר", הקימה מאבל שלא פג ב"החיטה צומחת שוב", ואם נתחיל למנות את כל הקלאסיקות האלה לא נסיים לעולם. אבל בכל זאת נזכיר שניים, שכמו מזקקים את הזהות האמנותית שלה - "בשביל אל הבריכות" הג'אזי, משיריה הראשונים ואולי שיר האבל המחויך אי פעם עם הביצוע הקולי הרומנטיקני הכל-כך אלברשטייני, שנמנע מן הפאתוס, נמנע מן הפרידה הבלתי-הנמנעת ("הן אם יזכור - יזכור, ואם ישכח - ישכח") ו"השכם השכם בבוקר", שמבקש לקום מכל הכאב הזה, שמבקש לו ניחומים בחסד ומסירות, סליחה ואהבה. וזאת אלברשטיין, שהמחר שלה תמיד מבטיח משהו חדש, ואמנם תמיד זוכרת, אבל תמיד מבקשת לבנות מחדש את הבית, ולהתחיל עוד פעם.

זה לא אומר שאין עבר או מורשת, ובמקרה הזה זאת קודם כל תרבות היידיש הנעלמת. זה רק לכאורה היבט קטן וזניח בקריירה המפוארת שלה: למעשה אלברשטיין הקליטה תשעה אלבומים ביידיש (ועוד כמה אוספים ועוד המון תרגומים), מהם ביצועים מחודשים לקלאסיקות ישנות, כמו "אויפן וועג שטייט א בוים" או שיר הפרטיזנים, אבל המיוחד הוא שאלבומיה כללו גם יצירה חדשה ביידיש, עם לחנים חדשים ומקוריים. מפעל החיים שלה הוא לא של הספדת העולם התרבותי הזה, אלא הניסיון שלה לקיים אותו, לתת לו לחיות, ולו עוד קצת. אלברשטיין אף יצרה יחד עם בן זוגה המנוח נדב לויתן סרט על משוררי היידיש החיים בישראל, בשם "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר", אולם אצלה, זה אף פעם לא מאוחר מדי.

אם בחצי הראשון של הקריירה שלה היא שרה בעיקר מילים של אחרים, אף שבחרה אותם היטב, הרי שהחל משנות ה-80 אלברשטיין היתה ליוצרת עם אמירה אישית מגוונת אשר לא מהססת לכתוב ולשיר על העוולות שסביבה. ממקומה במרכז הקונצנזוס הלאומי, כבר בשנות ה-80 היא העזה להגיד את שעל לבה, ולעורר השראה בקרב רבים. לעתים מחאה פוליטית מפורשת, על אותו "הקוסם" שכשהקסם נכשל הוא גוער בקהל וצועק שהאוויר באולם הוא מורעל, ומי יודע, אולי עוד לא השתחררנו מקסמיו; לעתים אלה שירי העצמה, כמו "שיר מגרש את החושך"; ולעתים מחאה חברתית בוטה ונוקבת, על הצל של השחור ששוטף לאדם הלבן את כליו. ההישג הכי מרשים שלה בתחום הזה היא יצירת המופת "חד גדיא". לעתים היא הותקפה בגללם, וכשהדליקה משואה בטקס יום העצמאות תשמ"ט אף הוצמד לה מאבטח. בריאיון לאהוד מנור העדיפה לא לדבר על כך. דברים כמו איומים על חייה, שאז נראו לה מוזרים, כיום נראים מובנים מאליהם: "הדרך עוד רבה ועוד אנחנו ניתקל בהרבה דברים יותר מוזרים ויותר מפחידים". הראיון הזה התקיים לפני כעשרים שנה.

לצד לא מעט שירים עצובים, יש כל כך הרבה שמחה והומור וצחוק ביצירה של חוה אלברשטיין - תכונה מתבקשת אצל זמרת שהיא גם קצת שחקנית, קצת שאנסוניירית, קצת מספרת-סיפורים. אלה מתפרצים במיוחד בשירי הילדים שלה, גם הם רבים מספור, וילדים כה רבים גדלו עליהם לאורך עשורים. זה מתחיל באלבום הראשון שלה, לפני כמעט 50 שנה, שכלל את "מקהלה עליזה" ("על ראש הברוש שבחצר") וממשיך לשירי הערש ועד ל"ילדת טבע" שהוציאה ב-2011 ולדי.וי.די "עץ הכוכבים" שיצא לא מזמן וכלל אנימציות למיטב משיריה. לאישה אחת שגרה בתוך אבטיח גדול נורא ונפרדת מתיבת נוח, ששרה עם צוות "קרוסלה" והקליטה אלבום שכולו שירי ערש, היה תמיד חשוב כל כך לחזור בהתלהבות לשיר בגובה העיניים לילדים שירים שמתאימים גם למבוגרים.

כל הדברים עד עכשיו, כבודם במקומו מונח, אבל אלברשטיין הכי מעניינת היא תמיד אלברשטיין של היום, וזו אולי שנייה רק לאלברשטיין של המחר. היא לא מפסיקה לחדש, לחפש את הדבר הבא, לנסות לשיר אחרת, ומעולם לא חיכתה יותר משלוש שנים בין תקליט לתקליט. פעם אלבום ג'אז, פעם באנגלית, פעם עם להקה ופעם לבד ואינטימי. לשיא הגיעה בשנים האחרונות, עם "ואיך אצלך" שיצרה עם תמיר מוסקט (הבלקן ביט בוקס, לא כוחות, אפרת גוש ועוד ועוד), מאלבומיה הגדולים בכל הזמנים, שמכיל אמנם את כל הטוב והיפה והחכם שאנחנו מכירים ממנה אבל בעטיפה חדשה לגמרי, באזורים חדשים לגמרי ואפילו בדיאלוג עם אלברשטיין של פעם (נניח, ב"כרגע זה נראה לא טוב", בו מסומפלים שניים משיריה המוקדמים). אפשר לראות את זה גם בבחירת שיתופי הפעולה שלה מהשנים האחרונות - שאנן סטריט, ברי סחרוף, אהובה עוזרי ושלומי שבן למשל - אף אחד מאלה לא נמצא לגמרי באותו אזור חיוג כמו שלה, ועם כולם היא הפיקה את המיטב. והנה, רק השבוע יצא שיר חדש שלה, "הירושה", ולא נותר אלא לצפות כבר לאחד הבא.

בעוד אחד משיריה האחרונים, הדואט המופלא עם שלומי שבן "תרגיל בהתעוררות", אלברשטיין מתפקדת כאמא ואהובה, כצל העבר, כקול ההיגיון וכתעתוע, כאמת וכשקר. המבט של שבן על אלברשטיין הוא מפגש בין-דורי מפוכח, על כל הטוב והרע שהעולם המוזיקלי של אלברשטיין מייצג, אותה ארץ-ישראל מאוחדת ומשפחתית שמזמן איננה קיימת, מלבד כאידיאל מיתולוגי. אלברשטיין מייצגת את הדור הזה, גם את חסרונותיו - אבל גם את הטוב ביותר שהיה בו. אם יש למה להתגעגע, זה לאופטימיות שלה, להומניזם, לטעם הטוב, לאינטלקטואליות, לאמפתיה, למחשבה שכולנו באמת רקמה אנושית אחת חיה. אבל בעצם לא צריך להתגעגע, כי לא רק שאלברשטיין עוד כאן, היא בשיא כושרה.