לפני 25 שנים, בגיל 25, שינייד או'קונור הצעירה היתה בשיא הצלחתה. אלבומה השני, "I Do Not Want What I Haven't Got", בדיוק מכר שבעה מיליון עותקים, זכה בפרס גראמי יוקרתי וניפק את הלהיט הכי גדול של אותה שנה, "Nothing Compares 2 U". יתרה מכך, או'קונור עשתה את מה שכל מוזיקאי חולם עליו ועומל עליו שנים - היא כבשה את אמריקה. תוך שלוש שנות קריירה ושני אלבומים בלבד, הזמרת גלוחת השיער מפרברי דבלין היתה לתופעה בארצות הברית. היא הופיעה על שערי כל מגזין אפשרי, כיכבה בתוכניות אירוח, מילאה אולמות ענק והכי חשוב - מכרה מיליוני תקליטים.
או'קונור לא היתה המוזיקאית האירית הראשונה שפורצת לשוק האמריקאי. קדמו לה יו-2, גילברט או'סליבן, ואן מוריסון ואניה. בניגוד אליהם, או'קונור לא היתה בנויה להצלחה בארצות הברית. הצלחה בארצות הברית דורשת ממך להיות מסוגל ללכת על ביצים ולא לעצבן אף אחד - לא בראיונות ולא בתכנים. מאו'קונור זה היה דבר בלתי אפשרי לדרוש והפיצוץ בינה לבין הציבור האמריקאי היה אחד ממפגני האבסורד הגדולים ביותר שעולם הבידור חווה. כך, בתוך פחות משנתיים, או'קונור הפכה מסמל פמיניסטי נערץ לדמות השנואה והפרובוקטיבית ביותר בארצות הברית. ממישהי שמוכרת מיליוני תקליטים למישהי שאנשים שורפים את התקליטים שלה ברחוב. מהילדה המבריקה להתגלמות השטן.
כבר ברגעי ההצלחה הראשונים של "I Do Not Want What I Haven't Got" או'קונור שיחקה באש. היא סירבה להופיע באולם בניו ג'רזי אם ההמנון האמריקאי יתנגן לפני ההופעה שלה, כפי שנהוג באותו אולם. האמריקאים רגישים לגבי ההמנון שלהם והחיצים נגדה הופנו מכל עבר, כשבלט במיוחד פרנק סינטרה, בעצמו מניו ג'רזי, שאמר שהוא "יבעט בה בישבן על כך". או'קונור ענתה שהיא לא היתה מחזירה לו, בגלל ש"הוא בן 78. הוא עלול למות מכך". בהמשך, או'קונור דבקה בסירובה להופיע במקומות שמנגנים את ההמנון וכתוצאה מכך לא הגיעה לאסוף את פרס הגראמי שקיבלה על אלבומה השני.
אמריקה של 1990 אולי היתה רגישה לגבי ההמנון שלה, אבל הצעד של או'קונור התקבל כמלחמה על חופש הביטוי. הפעולה הבאה שלה, להיכנס בכנסייה הקתולית, היא זאת שחיסלה אותה.
או'קונור גדלה בבית הרוס. השלישית מחמישה אחים, הוריה נפרדו כשהיתה בת שמונה. היא ושני אחיה הגדולים עברו לחזקת האם, בעוד שני הילדים הצעירים עברו לחזקת אביהם. אמה של או'קונור היתה דמות מתעללת, שתקפה את ילדיה. מחוץ לבית לא היה יותר טוב וגם שם, בכנסייה, בבית הספר הקתולי ולמעשה בכל מקום או'קונור הצעירה חוותה השפלה פיזית ונפשית. זה הוביל אותה בבגרותה לצאת נגד הממסד הקתולי, שבו ראתה אשם בהתעללות באין ספור ילדים באירלנד.
הנושא הזה אמנם קיבל ביטוי משני בשני אלבומיה הראשונים, אבל הוא בער בתוכה. כשאו'קונור הוזמנה להופיע באוקטובר 1992 ב"סאטרדיי נייט לייב" היא שרה את "War" של בוב מארלי כביטוי להתעללות שעוברים ילדים בחסות הכנסייה. בסיום השיר היא שלפה תמונה של האפיפיור המכהן ג'ון פול השני, שרה "רשע!", קרעה את התמונה לחתיכות קטנות זרקה אותן למצלמה ואמרה: "תילחמו באויב האמיתי". באולפן השתרר שקט מצמרר. אף אחד בקהל לא צעק בוז, אף אחד לא מחא כפיים. התוכנית נגמרה וכך גם הקריירה של או'קונור בארצות הברית.
למחרת כל אמריקה קרעה את או'קונור לגזרים. עיתונים, פרשנים, תחנות טלוויזיה, אפילו מדונה, שבדיוק עשתה את המעשה המאוד לא נוצרי של הוצאת ספר תמונות עירום, כיסחו את או'קונור. הציבור הגיב באותה חומרה ותמונות של אנשים שוברים את הדיסק שלה, או במקרים חמורים יותר - שורפים אותו - תועדו בתקשורת האמריקאית.
שבועיים אחרי זה, במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, או'קונור חוותה את תגובת הציבור על בשרה. או'קונור הוזמנה להופיע בקונצרט שחגג שלושים שנות קריירה ללוחם הזכויות הכי גדול שעולם המוזיקה ידע - בוב דילן. כריס כריסטופרסון הציג את או'קונור כזמרת שהוכיחה כנות ויושרה, אבל את הקהל זה לא עניין. כשאו'קונור עלתה לבמה, קריאות הבוז וזריקת החפצים לעברה הפחידו בעוצמתם. נכון, היו בודדים שמחאו כפיים והריעו לה, אבל הרוב המכריע גרם לה לחזור מכוונתה לשיר שיר של דילן. היא צעקה בית אחד מ-"War" וירדה מהבמה בדמעות, כשכריסטופרסון מנחם אותה ומגן עליה מפני צופה שעלה לבמה כדי לתקוף אותה. דילן, אגב, שהיה בצד הבמה, לא התערב.
תעשיית המוזיקה, שהמרכז שלה נמצא בארצות הברית, הבינה ששינייד או'קונור היא מותג שרוף, הפנתה לה עורף ומאותו הרגע או'קונור חדלה להצליח. אם שני אלבומיה הראשונים מכרו יחדיו עשרה מיליון עותקים ומיצבו אותה כזמרת הרוק המובילה בעולם, בעשרים וחמש השנים שעברו מאז, היא הוציאה עוד שמונה אלבומים, שכולם ביחד מכרו פחות ממיליון עותקים. אז נכון, היו לה הבלחות של הצלחה עם שני הלהיטים "Thank You for Hearing Me" ו-"Success Has Made a Failure of Our Home", אבל בגדול או'קונור הפכה לזמרת שולית. חוץ משני הלהיטים האלו, או'קונור נשארה רלבנטית ובולטת רק באירלנד ובאיטליה, שם היא נחשבת ללוחמת אמיצה נגד הממסד הקתולי. בתחילת שנות האלפיים או'קונור גם זכתה לעדנה מחודשת קצרה בשאר העולם, בזכות הצלחתם של שלושה דואטים - אלו עם קונג'ור וואן ("Tears from the Moon"), עם מאסיב אטאק ("Special Cases") ועם איאן בראון ("Illegal Attacks").
דעיכת הקריירה לא מנעה מאו'קונור לזכות בכותרות. במובן הזה, גם ארצות הברית נשארה אובססיבית לגביה. כך תועדו ארבעת קשרי הנישואין שלה בשנות האלפיים, כשהקשר עם בעלה הרביעי נמשך פחות משבועיים. כותרות ענק נוספות הגיעו כשהפכה לאשת כמורה בשנת 1999, הצהירה שהיא לסבית בשנת 2000 ובעקבות אבחונה כסובלת מהפרעה דו-קוטבית בשנת 2007. כמות הסיפורים סביבה ממש בלתי נתפסת וכוללת גם דיווחים על איבוד משמורת על ילדיה, הצהרות פוליטיות בעייתיות, ידיעות על מצב נפשי מעורער, ראיונות פרובוקטיביים וזה נמשך ונמשך.
גם בחמש השנים האחרונות זה לא נפסק ואת הכותרות או'קונור ממשיכה לספק, כרגיל, בהקשרים שליליים. כך, בשנת 2012 דווח בהרחבה על ניסיונות ההתאבדות שלה. שנה אחר כך, ב-2013, או'קונור פרסמה מכתב ציבורי שהיא כתבה למיילי סיירוס בעקבות הקליפ ל-"Wrecking Ball", שבו הפצירה בה "לא לתת לתעשיית המוזיקה להפוך אותה לזונה". הפרסום גרם לקרב מתוקשר בין השתיים בטוויטר. בשנת 2014 ביטלה או'קונור את הופעתה בישראל מסיבות פוליטיות (שמשום מה לא הפריעו לה להופיע כאן פעמיים ב-1995). זאת לא היתה הפעם הראשונה שאו'קונור ביטלה הופעה בישראל, ב-1997 היא היתה אמורה להופיע בירושלים, באירוע שנקרא "שתי בירות, שתי מדינות", אבל לאחר איומים על חייה, היא חזרה בה.
במאי האחרון היה נראה שאו'קונור עומדת להפוך לקורבן נוסף של שנת 2016. בתחילת השנה היא פרסמה מכתב התאבדות בפייסבוק, ואחרי שנעדרה במשך 24 שעות מביתה שבשיקגו, התחושה היתה שהנה, היא מממשת אותו. חיפושים נרחבים נעשו וכלי התקשורת בעולם הכינו את הקוראים לכך שהולכים למצוא גופה, כשבסופו של דבר או'קונור נמצאה משוטטת באחד מפרברי העיר.
או'קונור מגיעה לגיל חמישים במצב קשה, גם נפשית וגם מבחינה מקצועית. שאלות מטרידות עולות בנוגע לעתידה, אבל באשר לעברה, אי אפשר לטעות. או'קונור היא זמרת גדולה, מהפכנית. זאת שהביאה לעולם את אלבומי המופת "The Lion and the Cobra", "Am I Not Your Girl?" ו"Universal Mother"; זאת שאחראית לרגעי פופ מרגשים בזכות הלהיטים "Mandinka", "Jerusalem" ו-"Fire on Babylon"; זאת שלמרות כל הבעיות, אנחנו יודעים שהיוותה השראה לדור שלם של צעירות וצעירים - בזכות מראה, אישיותה והמוזיקה שלה, הנחתה אותם איך לצאת נגד הזרם, בלי לפחד. מזל טוב, שינייד.