קורדרוי 142: עשרים אלבומי הרוק של 2016, השנה שבעטה לנו בביצים

2016 לא היתה שנה להיט. היא היתה שנה קשה, מייסרת, חסרת רחמים. המוות שלט בה. שנה שבה נפרדים - וזה רק במוזיקה, היו עוד פרידות רבות וכואבות - מדיוויד בואי, פרינס ולאונרד כהן, היא לא שנה טובה. תסתכלו על התמונה הזאת, שלוקחת את העטיפה של "סרג'נט פפר" ומחליפה את הדמויות המקוריות באנשים שעזבו ב-12 החודשים האחרונים, והמגמה ברורה. יותר מדי גיבורים הלכו השנה הביתה.

העולם נהיה מקום קצת יותר קודר ב-2016. ההשלכות של האפלה הזאת בוודאי יקבלו ביטוי מוזיקלי בשנה הקרובה, ויהפכו אותה למשמעותית יותר מזאת היוצאת, שנה שבה יצאו הרבה מאד אלבומים טובים, כמה מהם טובים מאוד, אבל אף אחד לא מהם מכונן ובלתי נשכח. בהחלט היו אלבומים "חשובים" - הם כאן ברשימה - ולמרות שחלק מהאמנים שחתומים עליהם הם לא מבאי אוזניי באופן קבוע, היצירות הספציפיות האלה היו חלק מפס הקול שלי ב-2016. בכלל, הרבה שמות גדולים הוציאו אלבומים חדשים השנה, מאיגי פופ ובואי, דרך ניק קייב ומטאליקה וסווייד, ועד הפיקסיז, קינגז אוף ליאון, פריימל סקרים, רד הוט צ'ילי פפרז, רדיוהד ולאונרד כהן. חלקם יעלו ויבואו מיד.

אם צריך להצביע על מגמה, לפחות בכל מה שקשור לרוק וסביבתו הקרובה - אפשר לומר שהאימו חזר, ולבש צורה בוגרת יותר. גם הרוק הגותי עשה קאמבק צנוע, עם נציגים מהאי הבריטי. לא היה קול נשי חדש ובאמת בולט - כן היו אלבומים שניים מצוינים. ובשורה התחתונה, לא היה אלבום אחד מושלם. לא היו השנה "Carrie & Lowell" של סופיאן סטיבנס או "Currents" של טיים אימפלה, אלבומים שיהיו איתנו גם בעוד עשר שנים. היו כמה שהתקרבו. לכן התקשיתי לבחור הפעם מקום ראשון מובהק. את המקום הזה חולקים שלושה אלבומים יחד - והאהבה שלי אליהם השתנתה בעוצמתה במהלך השנה. אהבתי את שלושתם אלי. הנה 20 האלבומים שליוו את השנה שלי יותר מכל השאר. ואולי 2017 תהיה טובה יותר מקודמתה.

בגיל 69, כשמסביבו חברים במסדר אגדות הרוקנרול עושים צ'ק אאוט שלא על מנת לשוב, איגי פופ הוא האחרון מבני מינו, וממש לא עושה קולות של הכנות אחרונות. הסנדק של הפאנק (תואר מטרחן) שיכנע את איש קווינז אוף דה סטון אייג', ג'וש הומי, ליצור איתו את אלבומו החדש. הומי, שמעבר להיותו מפיק מחונן הוא כמובן גם גיטריסט אדיר, אירגן לפופ להקה תומכת מהחלומות: דין פרטיטה מקווינז על הבס (וגיטרה), ומאט הלדרס מארקטיק מאנקיז על התופים. כתוצאה מכך, התוצאה היא אלבום שנשמע רוב הזמן כמו היתוך בין פופ לקווינז למאנקיז, עם קצת אווירת דיוויד בואי של הסבנטיז. אלבום מספר 17 של פופ הוא מהידידותיים ביותר שלו.

הבכורה של הולי אסק, להקה מעיר הקודש גלאזגו, היא אלבום אינטנסיבי, סוער, קודר, חודר מתחת לעור. מה מציעים פט היינז, קולו השבור וחבריו? אווירת אייטיז, רוקנרול פוסט-גותי, סינתיסייזרים, קתרזיס, קירות סאונד, המנונים, וחשש מגורל דומה לזה שהכריע את גלאסווגאס האהובה, קולגה מהעיר. היינז מתעסק בנושאים כמו פחד ואהבה ודת ורצון לברוח, ואם המילים היו עומדות ברמה של המוזיקה, היה פה אלבום מושלם. ועדיין, השאפתנות של הולי אסק סוחפת.

בתואר "אני מאד רוצה להיות ה'בנג'י' של 2016 אבל זה לא יקרה", זוכה האלבום השמיני של אוקרביל ריבר, הלהקה של וויל שף. ועדיין, שף יצר אלבום מאד אישי, עם שירים ארוכים שממלאים כמעט שעה ועוסקים פחות בעבר ויותר בהווה ובעתיד. חרטה, כאב, בלבול, תקווה, כולם בפנים, והמילים רוצות שיביטו בהן. בלתי אפשרי שלא לשמוע כאן את מרק קוזלק, יש רגעים ששף ממש שר/מדבר כמוהו, ואני גם שמעתי ואן מוריסון וניק קייב וברייט אייז, ומדובר באחד מהניסיונות הבולטים של השנה ליצור יצירה בעלת משמעות.

האלבום השני של סאבאג'ז הוא נעים יותר, אוהב יותר, חם יותר, ולא פחות חשוב - מעיק פחות - פחות מאלבום הבכורה המעוטר אך הפומפוזי של הלונדוניות, "Silence Yourself" מ-2013. הצל הכבד של סוזי והבאנשיז הוסט מעט הצדה וג'ני בת' יכולה להיות היא עצמה, ויש מה להיות. זה לא אומר שהיא לא צועקת עליך, אבל הפעם היא גם לא שוכחת ללטף, והפוסט פאנק שלה ראוי למחמאות שהוא מקבל, כל זאת כשלצדה חברותיה המאד מוכשרות. סאבאג'ז היא להקה שבאלבום השני שלה הפכה מהבטחה גדולה לכזאת שמקיימת, ואמורה ללוות אותנו עוד שנים.

אלבום הבכורה של LUH החזיר לחיי את אלרי רוברטס, מי שהנהמה המהפנטת שלו שמה את הבום בבומבסטי כבר בהרכב הקודם שלו, וו לייף האדירים, ותחת LUH - קיצור ל-Lost Under Heaven - נותן לנפש הפופ שלו להתפרע באמת. הוא לא לבד שם: נמצאת מלפניו, מצדדיו ומאחוריו בת זוגו, אבוני הורן. הם יחד בזה מההתחלה ועד הסוף, הקולות והלבבות שלהם מותכים אחד בתוך השני, וקשה שלא להיסחף בנהר הסוער והאינטנסיבי שלהם, שצריך לבוא עם אזהרה: מדובר בשעה שאינה בלתי מתישה, כזאת שגובה ממך מחיר בהאזנה רציפה, ולא חפה מקלישאות. כמו בתחילת דרכו כאידיאולוג חדור להט במנצ'סטר, רוברטס עדיין בעניין של אנטי-קפיטליזם, הוא עדיין רדוף ועדיין רוצה שכולנו נתעורר ונפתח מודעות ושלא נחיה חיים נטולי מטרה. אפשר ללעוג ליומרנות, אפשר גם לזרום, בטח כשהוא מוכר לנו את המניפסטים שלו עטופים בהמנוני אלקטרו גראנג' ופופ גותי.

השלישי של ההרכב מפילדלפיה הוא אינדי-פאנק ואימו מעודכנים ל-2016. הטוויסט: למודרן בייסבול יש שני סולנים - ג'ייק איוולד וברנדן לוקנס, הראשון שר את החצי הראשון של האלבום, השני את השני - והם יודעים לעשות 11 קטעים בפחות חצי שעה. הקטעים מלודיים ואפקטיביים אבל בלבם טקסטים אישיים מאוד, לא שמחים, מצולקים, כואבים, מתגעגעים, מתחרטים, מוטרדים מתלאות החיים. זה פסימי הרבה פחות ממה שזה נשמע.

שלישיית הלואו פיי/פאנק/אימו הסוערת והלא בלתי יומרנית מפורטלנד עושה רוקנרול שהוא איפשהו בין בילט טו ספיל למודסט מאוס, עם רגעים כבדים יותר. טקסטואלית, אייזיק איגר שר על ה-כ-ל: החיים עצמם, שאלות, בחורות, מחשבות, נפילות, חלומות, אחותו, הכלב שלו. הוא ניים דרופר של פרצופים ואירועים, גם ציני וגם כן וגם מודע לעצמו וגם רק רוצה לעשות כיף, ככה זה הצעירים האלה. אלבום הבכורה שלהם כולל 16 קטעים שנמתחים על פני יותר מ-70 דקות, וזה חתיכת אתגר להקשיב לו, אבל יש סיבות להתאמץ. בספטמבר ההרכב שינה את שמו לסטריינג' ריינג'ר והפך לצמד.

מי שזקוק להזרקת מרץ לחייו האפרפרים, רוצה להתנסות בפוגו ביתי וקצת מתגעגע לג'פנדרוידס, ימצא את כל שדרוש לו, ועוד קצת, באלבום השני של הרכב הפאנק מטורונטו. "The Dream is Over" לא מבזבז יותר מחצי שעת חיים בכל פעם, והוא סערת גיטרות אגרסיבית, מהודקת ומבוצעת לעילא מבחינה מוזיקלית. הרביעייה הקנדית עוסקת בצורך להתבגר, בשנאה עצמית וגם ביחסים בכלל ובין חברי הלהקה בפרט, ועושה זאת עם לא מעט הומור עצמי. עוד נקודת זכות: פין החמוד מ-"Stranger Things" מככב בקליפים שלהם.

האלבום הקודם של הלהקה מסטטן איילנד, "Lose", כיכב כאן בסיכומים של 2014, וזה קורה שוב השנה. ג'ו ד'אגוסטינו והלהקה שלו רק משתפרים - הפעם הם בוגרים, חכמים ונגישים יותר, ספרינגסטין הוא השפעה ברורה ומיידית (גם טיטוס אנדרוניקוס) והאווירה מלאת חיות והרבה פחות קודרת מבעבר. סימבלס איט גיטרס, על אף שמם הלא מוצלח, הם הימור בטוח, באנקר של להקה. תתחילו בשיר הפתיחה "Finally", מהפתיחות העוצמתיות של השנים האחרונות, ותמשיכו משם.

הנה וידוי למי שפחות עוקב: אני לא נמנה על מעריציו של בואי. לא גדלתי עליו ועל ברכיו. מותו לא סדק את לבי כמו זה של לאונרד כהן. אבל אלבום הפרידה שלו - וזה מה שהוא, אלבום פרידה מתוכנן היטב, מבריק ומודע - הוא אלבום נפלא. האקספרימנליזם הג'אזי שלו היה אמור לעצבן, אבל הוא מתאים בול למסיבת הסיום הזאת, יש גם נגיעות רדיוהדיות לאורך 50 הדקות שלו, "Lazarus" ו-"I Can't Give Everthing Away" מעיפים את המוח, והאלבום כולו הוא יצירה שהיתה בעלת משמעות גם אם בואי עדיין היה בסביבה. היעדרותו טוענת אותו בממד בלשי כמעט והופכת את "בלאקסטאר" לאירוע המוזיקלי המשמעותי של 2016.

החמישי של הלהקה מסיאטל בואכה דרום קרוליינה הוא אלבום של שירים מיידיים, טקסטים אינטליגנטיים והפקה מדויקת של ג'ייסון ליטל, הקול והנשמה של גראנדדי, שקיבל סיוע אווירי מאגדת ההפקה ריק רובין. בן ברידוול וחבריו משרטטים תמונה של חיי שגרה מבורכים, שספקות מתחילים לנקר בהם. גלויות של שאלות על החוזק והכנות של האהבה שלך ושל האשה שלך, על חלומות שהשארת מאחור לטובת חיי משפחה בטוחים, על קולות מהעבר וגעגועים למי שהיית פעם. והמוזיקה יפה, ברידוול פיצח את הנוסחה, יש כאן את החתימה המוכרת של באנד אוף הורסס, וגם רוחם של אותה גרנדדי וניל יאנג ובק של "Sea Change" באים לבקר. התוצאה היא האלבום הטוב ביותר של באנד אוף הורסס מאז 2007.

זה מה שכתבתי על האלבום האחרון של לאונרד כהן עם צאתו: "... באלבום החדש שלו, "You Want it Darker" - רק מספר 14, מרגיש שיש לו 140 - נדמה שכהן החל בהכנות לפרידה. הוא בן 82, לא חולה אבל בריאותו רופפת, וקשה שלא לחשוב על הרגע הארור שבו יתחילו שמועות הווטסאפ ואחריהן נחשול הפושים". איך זה נגמר כולם יודעים. כהן ניסה לסכם את חייו הסוערים והמופלאים ואמר שלום לא בלתי פסימי, והכל בקול חרוך שבכל זאת נשמע חד ומפוכח וציני, טעון במחשבות מעוררות מחשבות משל עצמן על סוף וסגירת מעגלי חיים, על שעון שמתקתק לאחור ועל להבה שנאבקת כדי לא לגווע. ולהבדיל ממילותיו בשיר הנושא, כהן הוא מיליון נרות שדולקים בשביל אהבה שברגע האחרון דווקא כן הגיעה.

באלבום הרביעי של השלישייה מוונקובר, שמגיע אחרי "Deep Fantasy" המחובק מ-2014, הפאנק הוא עדיין המלך, אבל הקצוות פחות משוננים וההפקה ממורקת יותר. הכשרון של ווייט לאנג ניכר בכל צליל ומילה ב-29 דקות המבורכות של האלבום הזה: מיש בארבר-וויי רק משתכללת בהגשה ובכתיבה שלה, קנת' וויליאם יוצר סופת גיטרות צבעונית ורבת שכבות, ואן-מארי ואסיליו לא מרחמת על התופים שלה. "Paradise" הוא אלבום כבד מבלי לוותר על המלודיות שלו, קצת באווירת Hole, וגן העדן שלו מורכב מזעם, טינופת, ספקות, דם ורוצחים סדרתיים, אבל גם מהרבה אהבה.

מן הידועות היא שפרקיי קורטס היא אחת מלהקות הרוקנרול הכי אינטליגנטיות שפועלות כיום, וכזאת שרק משתכללת ונהיית טובה יותר מאלבום לאלבום. זה החמישי של החבורה הניו יורקית של אנדרו סאבאג' ואוסטין בראון, ולמרות שלפעמים קשה להבין על מה הם מדברים ומה הם רוצים לומר, הפעם יש רגעים בהירים מאי פעם. עדיין אפשר לשמוע במוזיקה המורכבת של פרקט קורטס את פייבמנט, יש גם ווייר, בק, אר.אי.אם מוקדמים, ולווט אנדרגראונד וסוניק יות', אבל בסופו של דבר הלהקה היא בליגה משלה, מהשמות החשובים של התקופה.

בגדול, אני את יחסיי העד-אז די קרובים עם רדיוהד סיימתי אחרי אלבומם השלישי "OK Computer" אי שם לקראת סוף שנות התשעים. וכן, אני יודע שאסור לכתוב כאלה דברים, ואני מרשה לעצמי רק כי אמרו שעידן הפוליטיקלי קורקט מת. בכל מקרה, השנה משהו בחומה שלי נסדק. אולי נרדמתי בשמירה, ואני בדיונים מתקדמים עם עצמי על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל אני אוהב את האלבום האחרון שלהם, מספר תשע של טום יורק והלהקה. יש בו משהו אחר. הוא יותר מגובש, יותר שלו, פחות הפרעת קשב. אולי זה בגלל שחלק מהשירים לא חדשים, "True Love Waits" האהוב, למשל, הוא מאזורי 1995. אולי זה בגלל שיורק חווה פרידה כואבת אחרי זוגיות של 25 שנים. אולי זה בגלל שהעיבודים של ג'וני גרינווד עדינים ומדויקים. רדיוהד חזרו לחיי עם קולקציה של מוזיקה יפהפיה. וזהו.

תחת הפקתו של חבר הנשיונל ארון דסנר, החמישי של הסקוטים האהובים הוא מסע שאיכשהו הוא גם מלנכולי וגם קתרטי, גם מכה בפנים וגם גורר אותך החוצה לאור. סקוט האצ'יסון, שעבר לאל.איי והתגעגע הביתה, תמיד ידע לכתוב, אבל כאן הוא בשיאו, חופר עמוק בנפשו המבולבלת, וקשה שלא למצוא נקודות דמיון לכתיבה - סגנונית ותמטית - של מאט ברנינגר. "Painting of a Panic Attack" הוא אלבום עשיר, סוחף, עם נגיעות אלקטרוניות, שבוער על אש קטנה אבל עוצמתית, וטביעת האצבע של דסנר מוחשית. יצירה מיוחדת של להקה מיוחדת.

טראומת מותו של ארתור, בנו בן ה-15 של ניק קייב, לאחר שנפל מצוק ליד ברייטון, נוכחת בכל שנייה, בכל מילה, בכל צליל, של האלבום ה-16 של קייב והלהקה העוטפת שלצדו, הבאד סידס. כל משפט נטען במשמעות ספציפית שאי אפשר לפרש בצורה אחרת: קייב הוא אב שכול מוכה צער ויגון שאין באמת דרך להכיל אותם. והאלבום הזה הוא אלבום המוזיקה עצמה יפה, עדינה, לא מתלהמת, פגיעה, כאן רק בתפקיד מלווה של המילים ושל קולו השבור של קייב, רגע מדבר, רגע שר. קריירה כל כך מפוארת יש לקייב, כל כך משמעותית, והאלבום הזה יהיה זה שבסוף יסמל אותה, ובלבו השיר המרסק של השנה - "I Need You" .

ההוטלייר מקוטלגת תחת התופעה הבולטת של השנה בתחום הרוק: תחיית האימו. הוא חזר, והוא בוגר ומתוחכם יותר. אבל ההוטלייר היא משהו מיוחד בפני עצמה. היא גם חכמה וגם לא מזיעה וגם לא עפה על עצמה, ובעיקר סוחפת, מאד סוחפת. כריסטיאן הולדן וחבריו ללהקה מתעסקים בבדידות ואובדן וגעגוע, אבל גם ביכולת לסלוח ולהתקדם ולקבל את אי הוודאות בחיים שלך, והם עושים את זה ב-48 דקות נטולי פילרים. "Goodness" הוא אחד מהאלבומים הכי משמעותיים של השנים האחרונות. ובעולם אינסטנט של שירים אקלקטיים צריך להגיד תודה שיש מי שעדיין עושה מוזיקה כזאת, מתפוצצת מחיוניות ומתשוקה.

בשנה שעברה, רגע לפני סגירת הקלפיות, נכנס לחיי אלבומו של ג'ייסון איזבל, "Something More Than Free", וכמעט כבש את הפסגה. את לבי הוא כבש לחלוטין, מאז ועד היום. וגם השנה, ממש לפני כמה שבועות, הגיע אלי בטיימינג מושלם אלבום הבכורה של פיינגרוב, שיצא כבר בפברואר וחמק מאוזניי, והפך הכל לנסבל יותר. ההרכב מניו ג'רזי, שבראשו שר וכותב אוון סטיבנס הול המאד מוכשר, עושה לו-פיי כובש ואינטליגנטי עם נגיעות קאנטרי, שיזכיר לכם הרבה דברים אבל יהיה מאד חדש ומיוחד באותה נשימה. סטיבנס הול כותב על החרדות והאהבות והחברים שלו, שובר ומאחה לך את הלב כמה פעמים במהלך החצי שעה הקצרה של האלבום האינטימי והחם הזה, ואתה יודע שאתה מבלה עכשיו עם להקה שאמורה להיות גדולה הרבה יותר בעתיד הקרוב. אתה גם מקווה, באנוכיות, שזה לא יקרה ושהיא תישאר חברה שתשחק רק איתך. אני מאוהב באלבום הזה ובאיך שהוא גורם לי להרגיש.

חמש שנים אחרי אלבום המופת שלו שנשא את שמו, חזר בון איבר עם אלבום מספר שלוש. גם הפעם ג'סטין ורנון, הוא בון איבר מהיוצרים הבאמת מוכשרים ויוצאי הדופן של דורו - ניצח. צורת המשחק שלו השתנתה - השתנתה שוב יש לומר, איך הוא אוהב - אבל אם אתה גאון, אתה גאון. למרות שביותר מדי רגעים באלבום ורנון בחר באקספרימנטלי על פני הקוהרנטי - יש כאן שירים שהיו יכולים להיות מושלמים אם ורנון לא היה עושה בהם שפטים ושם בפרונט רק הקול הטבעי והמצוין שלו - גם כך 36 הדקות הקצרות שמרכיבות אותו כוללות כמה מהקטעים ומהרגעים הכי יפים של 2016, ביניהם שניים משירי השנה, "8 (Circle)" והקטע שסוגר את האלבום, "00000 Million".

ורנון מתגלה באלבום הזה בתור מה שהוא באמת - זמר נשמה. גם חיבתו לאייטיז נוכחת, ואי אפשר שלא להיכבש בקסם הזה. הוא בן 35 ושואל שאלות ומחפש תשובות. הוא שר על בית ועל מוות ועל אלוהים, והוא נע בין הטבע וערוצי נחל לאורבניות ולחדרי מלון, והולך לאיבוד ומוצא את עצמו מחדש, והוא עדין וסוער גם יחד. מכל אלו רקח מוזיקה מיוחדת במינה, מורכבת, ברגעיה הטובים שמיימית. "דאגתי בגלל הגשם, ודאגתי בגלל הברק", הוא שר בשיר הסיום, "אבל צפיתי בהם עוזבים, לאור הבוקר". כן, 2017 חייבת להיות טובה יותר.