יש משהו מרשים בבחירה לייצר פריקוול ליצירה מצליחה, בוודאי כזאת שנחשבת לאחת מהחשובות בתולדות הקולנוע המודרני. נדמה שהיום יותר מאי פעם סרטי קולנוע נשפטים במידה רבה על איכות המערכה האחרונה שלהם, והבחירה לייצר סרט שבו כולם יודעים מה היא תהיה - בהחלט אינה מובנית מאליה. על אף הנטייה הטבעית לייחס לאימפריית דיסני אינטרסים כלכליים ושיווקיים בכל יצירה (ואין ספק שהיו כאלו גם כאן), בהחלט ניתן היה לבחור נושאים "סקסיים" יותר ועם דמויות מוכרות ואהובות לפרויקט החדש של האולפנים. "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא הראשון בסדרת סרטי אנתולוגיה המתרחשים ביקום מלחמת הכוכבים, ונועדו לקשור קצוות ולספק פרטי מידע חשובים למעריצים - כאלו שלא היה זמן לעסוק בהם בתוך הקרב הגדול בין כוחות האור לכוחות האופל. אחד מהקצוות הללו הוא "כוכב המוות" וההתרחשויות שהובילו להשמדתו ברגע השיא של "תקווה חדשה" ב-1977.
על פניו "רוג אחת" הוא סרט כמעט מיותר, כזה שניתן היה להחליפו בקלות בספר קצר שישלים את פערי המידע עבור מעריצים אדוקים במיוחד. ההיגיון שדיסני ולוקאס פילם מצאו בו הוא באפשרות לסטות לראשונה מהמאפיינים הוויזואליים והסיפוריים, המזוהים כל כך עם שבעת הסרטים שקדמו לו. גארת אדוארדס ("גודזילה"), במאי הסרט, כינה אותו "סרט וייטנאם של מלחמת הכוכבים", חזון אפלולי וריאליסטי יותר - עד כמה שסרטי פנטזיה יכולים להיות ריאליסטיים - למאבק שניהלו אנשים מן הישוב מול מערכת משומנת ומעוררת יראה. הפעם לא עומדות במרכזו דמויות רגישות לכוח או אבירי ג'דיי, והחזון שעומד לנגד עיניהם אינו ניצחון או גאולה כי אם הזדמנות לשרוד עוד יום באמצעות פעולות גרילה מסוכנות בעורף האויב.
"כוכב המוות", תחנת החלל המשוריינת והקטלנית של האימפריה, היה ונותר אחד מהאימג'ים המוכרים מהסדרה. אך בעוד בעבר הוא הסתכם בהיותו נשק השמדה פשיסטי בהנהגת דמויות שמזכירות ביותר מדמיון מקרי את הנאצים, כאן הוא מוצג לנו דרך עיניה של ג'ין ארסו (פליסיטי ג'ונס), בתו של מדען מבריק שנידונה לחיי בדידות בילדותה, כשאביה נחטף כדי להשלים את בניית הפרויקט הקטלני. ארסו היא לא עוד ילדה טובה וקלולסית שאירוע מקרי משליך אותה אל מרכז מאבק עצום כמיטב המסורת של סרטי הסדרה, אלא מי שגדלה כל חייה עם הרצון הבוער לנקום במערכת שהרעה לה. התנהלותה המלאה בבוז למוסכמות וחוקים מובילה אותה בדרכים עקלקלות אל ברית המורדים, והניסיון הנואש להניח יד על התוכניות לבניית הנשק.
גירל פאוור
דיסני ולוקאס פילם בהחלט ראויות לתשואות על הבחירה להציב שוב דמות נשית מצוינת במוקד סרט מלחמת כוכבים חדש. כמו ריי הנפלאה של דייזי רידלי ב"הכוח מתעורר", גם ג'ין היא דמות שכיף להריע לה לא פחות מאשר ללוק סקיווקר. ההישג הזה נזקף לזכותה של ג'ונס הנפלאה, מועמדת לאוסקר שתפקידים מהסוג הזה כמעט קטנים עליה. ג'ין שלה "מחוספסת" מדמויות שהתרגלנו לחוות עד כה. גורלה הקשה לא הפך אותה מרירה ובכיינית (כמו קיילו רן או הגרסה הידועה לשמצה של אנאקין סקייווקר בטרילוגיית הפריקוול) אלא לנחושה, חכמה וחסרת פחד. המפגש שלה עם K-2SO (אלן טיידוק), דרואיד אימפריאלי שתוכנת מחדש והפך לחלק מברית המורדים, הוא אחד מהפנינים של הסרט. ההקבלה הכי טובה ל- K-2SO היא מארווין מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", רובוט מריר על גבול הדיכאון, שמפגיז בוואן ליינרים נהדרים ומגלה אפס רצון להשתלב חברתית עם האחרים. לצד BB8 ב"הכוח מתעורר", נדמה שהתוספת הכי משמעותית עד כה של הגלגול המודרני של "מלחמת הכוכבים" בדיסני היא תיקון העוול הנשי והצגת הדור הבא של הדרואידים.
במישור הוויזואלי אדוארדס מתרגם (ביחד עם הצלם גרג פייזר) הלכה למעשה את חזון וייטנאם שלו. הקרבות ב"רוג אחת" אינם עוד מפגשי הענק בין צבאות סדורים (כמו ב"האימפריה מכה שנית" למשל), אלא מאבקי גרילה בין קבוצה קטנה לאימפריה צבאית. אחת הדרכים להדגיש את חוסר השוויון הזה היא במעבר לפוקוס קרקעי לעומת אווירי. בעבר הורגלנו לראות את הקרבות במקרים רבים מנקודת מבטן של קרביות המורדים או של המילניום פלקון, ואילו כאן המצלמות מוצבות בזווית נמוכה, מביטות כלפי מעלה אל ה-AT-AT הענקיים שמסתערים עליהם ואל החלליות שממטירות אש מגובה רב. ברגעים האלה כשלעצמם "רוג אחת" מצדיק את קיומו, בכך שהוא מפגין ביעילות את גודל הזוועה שהטילה האימפריה על הגלקסיה - נושא שהסרטים הקודמים עסקו בו מעט מדי ולא מעט פעמים באזכורים עקיפים.
ובכל זאת, "רוג אחת" לא מצליח להתמודד בהצלחה מלאה עם הפרדוקס של הפריקוול. בעיקר אמורים הדברים לגבי התסריט הבינוני מאוד של טוני גילרוי (פעמיים מועמד לאוסקר התסריט) וכריס וויץ. דוגמה רלוונטית ליצירה שעשתה זאת נכון היא "סמוך על סול", וייסלחו חובבי הקולנוע האדוקים על הערבוב של טלוויזיה וקולנוע. הגדולה של "סמוך על סול" היתה ביצירת דמויות משנה מורכבות ועמוקות, כאלו ששופכות אור חדש ומסקרן על אירועים ודמויות שחשבנו שהיכרנו וגם כאלו שלא. הנוכחות שלהן גורמת לנו לרצות מהן עוד, אף על פי שכולנו יודעים כיצד יסיימו את הדרך. לסרטי קולנוע אין את הלוקסוס של עונה בת 10 שעות ויכולת לעבות את הדמויות עד אין קץ, ועדיין זהו הישג שסרטים טובים מצליחים לעמוד בו פעם אחר פעם. מלבד ג'ין ו-K2SO כל הדמויות ב"רוג אחת" שכיחות לגמרי, ותרומתן לעלילה פונקציונאלית כמעט לחלוטין. צ'ירוט אימווה של דוני ין הוא גימיק חביב כנזיר לוחם, אבל לא יותר מכך, וזהו הדין גם לגבי קסיאן אנדור (דייגו לונה) שמסירותו למטרה מוערכת אבל אין בו הרבה מעבר לה.
בתפקיד הנבל: פקיד שממלא פקודות
לא פחות מדמויות גדולות מהחיים, חסר "רוג אחת" את אחד מסימני ההיכר הגדולים ביותר של הסדרה: סצנות אפיות. מלבד הופעת האורח של דארת ויידר (שנדמה כאילו נוספה לא מעט בגלל התחושה שהסרט נטול רגעי שיא) אין בו אף סצנה שתישאר עם הצופים כשיצאו מהאולם. רגעים כאלה לא חייבים להיות מרגשים כמו הופעתו המחודשת של המילניום פלקון ב"הכוח מתעורר", אבל גם ברגעי עצב ותדהמה הוא מפגר מאחורי קודמיו. ואולי הכל מתכנס בסופו של דבר לחיסרון הגדול ביותר של הסרט: מחסור בנבל משמעותי. אורסון קרניק (בן מנדלסון), מנהל פרויקט כוכב המוות, הוא טכנוקרט אפרורי ונטול כל מאפיין זכיר כלשהו. ההיגיון מאחורי בחירה של אדם רגיל שלא נראה כמו נבל אבל מתגלה ככזה אמנם מעניינת תיאורטית, אבל מבוצעת בצורה חלשה ומאכזבת. קרניק לא מרחף מעל הסרט כדמות עם השקפת עולם סדורה, כאדם שמעשיו ושאיפותיו עומדים בסתירה לאלו של הגיבורים. מדובר בממלא פקודות יבשושי ולא יותר.
"רוג אחת" הוא סרט חיוני עבור מעריצים מסורים של מלחמת הכוכבים. הוא משיב על שאלות חשובות ומספק פרטי מידע מסקרנים, אולם עבור מי שמחפשים בו את הריגוש של "מלחמת הכוכבים", על תחושת ההיי של סצנות ענק או דמויות שמציתות את הדמיון,ימצא בו מעט מאוד מאלה. מה שנשאר הוא רק סרט פעולה חביב.