כדי לקרוא את מירנדה ג'וליי צריך לעמוד בצניחת סרעפת. זאת טיסה שמתנהלת בתוך כיסי אוויר, היא מפילה את עצמה, ואת הקורא שלה, בין הפרשי גובה. לפעמים זה מעצבן. לפעמים זה סגנון לשם סגנון, וזה סתם אובססיבי. אבל ברובו של הספר זאת טלטלה נחוצה בין קלישאות של הדרכה לחיים טובים, לבין מציאות של חיים דפוקים בארצות הברית השבעה; ואחר כך, זאת טלטלה בכיוון הפוך: בין מציאות של חיים דפוקים לבין מציאות של חיים מתרוממים - בקושי אבל בנחרצות - אל יופי; לבסוף, בעמוד הסיום, נוחת מטוס שמגיע בלי שום הסבר אל ארצות הברית מסין הרחוקה, ומביא איתו HAPPY END. עוד קלישאה הוליוודית של סיפור מסתיים, אלא שהפעם, קשה להאמין, הסוף באמת מאושר.
אהבתי מאד את הספר הקודם של ג'וליי, "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך", ואהבתי לא פחות את הסרט שלה "אני אתה וכל השאר". היא גם שיחקה בו, ודמותה בסרט לא שונה הרבה מן הדמויות בספרים: נשים אבודות שיש להן אי-קסם טורדני, אבל שלא מוותרות על הזכות לאושר; וזה מצחיק, וגם מר, וגם אמיץ.
שריל גליקמן עובדת במכון להוראת הגנה עצמית לנשים. המכון מצייד נשים בכללים מסודרים וממוספרים כדי שיידעו להתגונן מפני שבעים ושבע מהלומות שהעולם, הגברי ברובו, מנחית עליהן. אבל אלה לא כללי ההגנה היחידים שהיא תשנן לעצמה. ביקור אצל רופא לכרומותרפיה, שהיא ריפוי על ידי צבעים, מעניק לשריל כללים נוספים באשר לנפלאות שיחולל בה הצבע האדום, דוקא האדום, בתנאי שתקפיד על המינון ועל התזמון: "אדום הוא אנרגיה שמפתחת גוון רק בצורתה הגולמית. קחי שלושים מיליליטר עכשיו ושלושים מיליליטר בכל בוקר לפני שתן ראשון".
הגיבורה תקפיד גם על ההנחיה הזאת, אבל יש לה רק תמיהה קטנה: למה הנוזל שמוזג לה הרופא קרוי אדום אבל הוא שקוף וחסר צבע כמו מים? התשובה הפשוטה היא שהעולם האמריקאי- למעשה העולם המודרני כולו מציף אותנו בכללי הגנה ובהנחיות תרופה, אבל כולן נראות כמו מים ועוזרות כמו מים, ונעלמות כשצריך אותן כמו מים שפוכים. שריל גליקמן היא אשה בת 43. היא לבד. יש לה תווי פנים "לא מוצלחים". אין לה גבר והיא מספרת לעצמה שהתאהבה בגבר שמבקש ממנה הנחיות איך לשכב עם אשה אחרת. אין לה סקס והיא מחפשת בסרטי פורנו הנחיות איך לאונן כך שהאורגזמה שלה תהיה לא פחות משמיימית. אין לה ילד והיא מאמצת בדמיונה ילד של מתלמדת במכון, וממציאה לו שם שרק היא יודעת עליו: "קובלקו בונדי" (בדמיונה לוחש לה הילד הזה: "אני כל הזמן נולד לאנשים הלא נכונים").
ואז מתחילה העלילה לרוץ. ג'וליי שלטה יותר בעלילות הבסיפורים הקצרים שלה. הצורה הארוכה של הרומן פחות מתאימה לה. לאורך דפים ארוכים מדי יש הרהורים ותכנונים, ואין מעשים שמקדמים את העלילה. אבל דווקא לכן, כאשר פורצת כאן העלילה, כאשר אנשים מתחילים לעשות ולהשתנות, יש בספר קדחתנות של עשיה משמעותית שמופיעה מתחת לשבע שכבות של "החיים-הוראות שימוש".
שריל נאלצת לארח בביתה את קלי, בתו של ראש המכון להגנה עצמית שבו היא עובדת. קלי, האורחת, מתיישבת בבית ומתייחסת אל שריל כמו הייתה היא האורחת. אחר כך קלי גם מכה את שריל ופוצעת אותה, מעט לפני ששריל מתאהבת בקלי והן מנהלות רומן מהסרטים. אחר כך קלי תופסת זיון מהצד ונכנסת להריון, אחר כך התינוק נולד קטן והוא זקוק לאינקובטור שמופעל- איך לא - יחד עם כללים נוקשים של התנהגות בבית חולים. אחר כך צריך לתת לו שם - קלי מציעה "שמנמני" או "ג'ק", אבל שריל יודעת ש"שם הנפש" הוא, כאמור, "קובלקו בונדי". אחר כך הן מגדלות את התינוק על פי הנחיות מן האינטרנט. אחר כך קלי נעלמת ומשאירה את התינוק שילדה לשריל. ובסוף, אותו דילוג של הרבה שנים: שריל מגיעה במטוס מסין, הילד שגדל מחכה לה בשדה התעופה ורץ לחבק אותה. שני המשפטים האחרונים בספר הם "כותרות הסיום התגלגלו. מחיאות כפיים כמו גשם".
אומרים שמירנדה ג'וליי וגם אתגר קרת שהוא אחיה הרוחני- היא אמנית פוסט מודרנית. ממש לא. גדי טאוב הציע פעם להבחין בין מצב פוסט-מודרני לבין אידיאולוגיה פוסט-מודרנית. מצב, שבו חברה מערבית מספקת לרוב חבריה זכויות אזרח ושייכות אל המעמד הבינוני שהשתחרר מאימת מחסור, הוא גם המצב שבו אנחנו מוצפים ב"הוראות שימוש" לחיינו (כל זה לפני שהתברר שמן המעמד הבינוני נושרים כעת ולא מטפסים אליו, וזכות ההצבעה של מיליונים הובילה אל טראמפ ואל ארדואן). אבל ההוראות ריקות מתוכן כמו סיסמאות פרסומת, כמו מים שנקראים אדומים אבל הם שקופים. אם תכנסו לבית המרקחת הפוסט מודרני (ממש לא מוכרחים) ימכרו לכם בו "סימולאקרות", שהן מסמנים בלי מסומנים (למה לא להגיד,פשוט, מלים בלי תוכן)?
עד כאן מצב שמותר לקרוא לו פוסט מודרני. אבל אידיאולוגיה פוסטמודרנית אומרת שטוב ככה, שנכון ככה, שצריך לחגוג את חוסר התוכן, כיון שהוא משחרר ממנגנוני שליטה. עד כאן, אומרת מירנדה ג'וליי ואומר גם אתגר קרת. עולם של סיסמאות פרסומת, עולם של הנחיות אינטרנט איך להיניק ואיך לחבק ואיך לריב הוא סיוט, לא חופש. לכן, סחרחורת הגבהים בכתיבה של ג'וליי היא לא רק ולא בעיקר, טריק ספרותי. היא צניחת סרעפת שצריך להרגיש בה. היא בחילה שצריך לחוות אותה בקריאה. היא סבל שהגיבורה שלה נאבקת מרה, ומגיעה עד סין כדי להיאבק בו. היא תמלא בתוכן את הוראות השימוש הריקות מתוכן גם אם האורחת שלה תרביץ לה. היא תאמץ ילד נטוש גם אם קוראים לו בשם שהיא בדתה.
ומה בסוף? למה מסיימת מירנדה ג'וליי את הספר בקיטש מהסרטים? כי בתוך הקיטש הזה מצליחה לחיות ריצת אמת אחת של בן אחד אל אמו הבלתי ביולוגית, המאמצת, הבורחת עד סין, אבל בכל זאת אמו.
מירנדה ג'וליי, "האיש הרע הראשון", מאנגלית יעל אכמון, הוצ' כנרת זמורה ביתן.