2016 היתה הגרועה מכולן? בחזרה לשנים האיומות לא פחות

בסרטון: כך החלה השנה, למרבה הצער, עם מותו של דיוויד בואי

אם ל-2016 היו רגשות, היא ודאי היתה נעלבת מכל מה שכתבו בגינה, ומה לא אמרו עליה? שזו השנה הגרועה אי פעם, שיהיה מוטב לכולנו אם תסתיים בהקדם האפשרי ושהלוואי כי לעולם לא נצטרך להתמודד שוב עם משהו מסוגה.

הגישה הזו הפכה למוסכמה בכלי התקשורת ברחבי העולם, בעיקר במדורי הבידור. ואמנם, לא עברנו כמעט אף יום ב-2016 בלי שניאלץ לספוד לאושיה תרבותית כלשהי, כולל ארבעה מן המוזיקאים הגדולים בדורנו – דייוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן וג'ורג' מייקל.

חמור מכך, במהלך כל אותם ימים עגומים, היינו גם עדים לאוזלת היד המוחלטת של התרבות העולמית מול המתרחש סביבה. הברקזיט, טראמפ, חאלב: אמנים ואמניות ברחבי תבל בטח לא הועילו מול כל אלה, ובדרך כלל רק הזיקו.

אז אין ספק שמבחינה קולקטיבית, זו לא היתה שנה טובה לתרבות העולמית, אבל עד כמה התואר "הכי גרועה אי פעם" מדויק, או שמא הוא דווקא חלק מן הבעיה, ומעיד על הבכיינות חסרת הפרופורציה וקצרת הזיכרון שמאפיינת את התקשורת בימינו?

כדי לענות על כך, חזרנו אחורה ונזכרנו בעוד כמה שנים לא נעימות ביחד. רצף ההתרחשויות שחווה עולם התרבות במהלכן, מוכיח כי 2016 ודאי לא היתה מתוקה כדבש, אבל יהיה זה נמהר ושגוי להגדיר אותה כרעה מכולן, אפילו אם זה רק בעידן המודרני.

לפני שנתחיל לשחזר בקצרה את חמש השנים השחורות הללו, חשוב לציין כמה נקודות: קודם כל, אין כאן חלילה כוונה לגלוש למחוזות ההומור השחור, המורבידות או חוסר הטעם. הכוונה היחידה היא להמחיש לכל הקדושים המעונים שעונדים את מדבקות ה"שרדתי את 2016" כי המוות אינו איזה אפליקציה שהומצאה רק השנה.

חשוב גם לציין כי ההתמקדות כאן היא בעולמות התרבות והבידור, ולכן נכללו בה רק שנים שהיו גרועות במיוחד מן הבחינה הזו. כמו כן, הספירה החלה רק מ-1945, כי המציאות ביקום שבין שתי מלחמות עולם כמובן שונה לאין שיעור מאשר העידן בו אנו כיום ואין מה להשוות. בהקשר זה, חובה לסייג כמובן ולומר שבשל הבורות האישית שלי, הכל כאן מובא מפרספקטיבה מערבית. אך כיוון שזו היתה נקודת המבט של התקשורת כאן, גם ב-1948 וגם ב-2016, רק מתבקש לעשות כך לשם ההשוואה ההוגנת.

אז הנה, חמש שנים לא פחות איומות לעולם התרבות מאשר 2016:

השנה שסיימה את הסיקסטיז לא רק באופן כרונולוגי, אלא גם מהותי. דור ילדי הפרחים נגדע עם שני אירועים מדממים וטראומתיים שהטילו צל במשך שנים על התרבות האמריקאית: באוגוסט פרצו צ'רלס מנסון וחבורתו לביתה של השחקנית ההרה שרון טייט, וטבחו בה ובארבעה מאורחיה באופן מזוויע.

בשישה בדצמבר של אותה שנה התקיים בקליפורניה פסטיבל אלטמונט. אך בניגוד לוודסטוק שהתרחש כמה חודשים לפני כן, הוא לא הפך לסמל של אהבה, אלא של שנאה. ארבעה אנשים מתו במהלך הכאוס שהתחולל בו, כולל צעיר שחור אחד, מרדית האנטר שמו. הוא הוכה ונדקר בידי כנופיית מלאכי הגיהנום האלימה והגזענית שהוזמנה למקום כדי לשמש מעין כוח אבטחה, ותחת זאת היתה אחראית לאחת התקריות הקשות בתולדות המוזיקה הפופולרית.

מעבר לכך שהם איומים כשלעצמם, שני האירועים הללו העירו את התרבות המערבית מן החלום בהקיץ שהיה נעים להתרפק עליו בסיקסטיז. נוסף לכך, זו גם היתה השנה בה בריאן ג'ונס, אחד מן המייסדים של הרולינג סטונס, טבע למוות ובכך תרם לייסוד מועדון המוזיקאים שמתים בגיל 27. כמו כן, נפרדנו ב-1969 מג'ודי גרלנד, כוכבת "הקוסם מארץ עוץ", והיא בת 47 בלבד, משחקני הקולנוע בוריס קרלוף ורוברט טיילור, מהסופר ג'ק קרואק ומעוד רבים וטובות.

אם אתם חושבים שמלאך המוות היה כפייתי במיוחד כלפי ענקי תרבות בשנה הזו, אז מה תגידו על 1980? בהוליווד התאבלו על אלפרד היצ'קוק, סטיב מקווין, פיטר סלרס ומיי ווסט; בצרפת על ז'אן פול סארטר, רולן בארת ורומן גארי; בישראל על חנה רובינא ונחום גוטמן; בברית המועצות על ולדימיר ויסוצקי; ובעולם הג'אז על ביל אוונס. כל אחד מאלה היה באמת ובתמים מן הגדולים בתחומו, מה שהפך את מותו, אם זה בשיבה טובה או בטרם עת, לטרגדיה תרבותית.

וכשהגיעה סוף השנה, ושוחרי התרבות האבלים חשבו שמלאך המוות עשה את שלו, הגיעה הבשורה המחרידה מכולן: בשמונה בדצמבר נרצח ג'ון לנון ומת והוא בן ארבעים בלבד, במה שעדיין רשום כהתנקשות הכי מטלטלת בהיסטוריה של המוזיקה, ואחת האבדות הגדולות בתולדותיה.

ומה יגידו כל אותם עורכי התרבות המלינים שהם לא עומדים בקצב המיתות של 2016 לנוכח מה שהתרחש ביום האחרון של אוקטובר 1993? ברומא הלך לעולמו בגיל 73 פדריקו פליני, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים. לכל הפחות הוא מת בשיבה טובה (יחסית), אך באותו ערב בלוס אנג'לס נרשמה אחת המיתות בטרם עת המצערות בתולדות הוליווד: ריבר פיניקס לקח מנת יתר במועדון הוויפר רום ונפרד מאיתנו בגיל 23 בלבד.

ואם לא די בכך, תעשיית הקולנוע חוותה באותה שנה את אחד האסונות האיומים מאחורי הקלעים שלה, עת השחקן הצעיר ברנדון לי נורה למוות כתוצאה מתאונה במהלך צילומי "העורב".

וזה, כמובן, עוד לא הכל: 1993 היא גם השנה בה ליווינו בדרכם האחרונה את הכוכבות והכוכבים אודרי הפבורן, דון אמיצ'י, ליליאן גיש וריימונד בר, המוזיקאים פרנק זאפה ודיזי גילספי, הרקדן רודולוף נורייב והקולנוען הישראלי עמוס גוטמן – שכולם הותירו חלל ניכר ומצער במותם.

בניגוד לשנים אחרות, 2003 לא נבחרה בגלל שהיו בה בהכרח מקרי מוות תרבותיים רבים או יוצאי דופן, אלא בעיקר בגלל משהו אחר. הכוונה היא לסערה הפוליטית-תרבותית שהתחוללה בה בעקבות מדיניותו של ג'ורג' וו.בוש והמלחמה בעיראק, המזכירה לנו כי מה שמתחולל כרגע בארצות הברית סביב טראמפ אינו דבר חדש או תקדימי.

אפשר לטעון כי ארצות הברית מפולגת כיום, אבל בטח שלא יותר מאשר בשנת 2003, בה טקס האוסקר הפך לסקנדל סטייל פרסי האופיר, עת קיבל מייקל מור את הפסלון על "באולינג לקולומביין", נשא נאום נגד בוש וחטף שריקות בוז רמות.

ואם זה לא היה אירוע דוחה ומדכדך מספיק, הגיע גם הסיפור של דיקסי צ'יקס, שהיתה מלהקות הקאנטרי האהודות באמריקה, עד התבטאות פומבית שלה נגד המלחמה שגררה עליה חרם כולל והובילה לביטולים המוניים של השמעות והופעות. ובמילים אחרות: אומרים ש-2016 החזירה אותנו לתקופות אפלות? 2003 עשתה זאת 13 שנה לפניה.

בסופו של דבר, הטיעון הכי מוחץ נגד ההתקרבנות של שורדי 2016 הוא גם הפשוט והקרוב יותר: השנה שקדמה לה לא היתה פחות גרועה.

כזכור, והזיכרון הציבורי הרי לא יכול להיות עד כדי כך קצר, זו השנה בה נטבחו מערכת שלמה של עיתון וכן עשרות חובבי מוזיקה שבסך הכל רצו ליהנות מהופעה בפריז. גם בשנה הזו אירופה קרסה, מיליונים נטבחו ברחבי העולם וטראמפ החל לבנות את כוחו, ועולם הבידור עמד מנגד בדיוק באותה מידה של אימפוטנציה.

אף בכל הקשור לאושיות תרבות, גם ב-2015 המוות לא היה מחוסר עבודה: ליה ון ליר, בי בי קינג, רות רנדל, גינטר גראס, כריסטופר לי, עומר שריף, מוטי קירשנבאום, מנשה קדישמן, אורנה פורת ועוד אושיות נצחיות רבות הלכו אז מאיתנו.

2016, בקיצור, לא התגלתה כשנה טובה, אבל בוודאי שלא הגרועה מכולן. היא היתה בסך הכל עוד חוליה בשרשרת ארוכה של תזכורות לכך שהאמנות אינה גדולה מהחיים, אלא פוסעת תמיד, קטנה ושברירית, בצלו הגדול של המוות.