קשוב מאוד 158: חוה אלברשטיין ממציאה את עצמה מחדש באלבום יוצא דופן

את יום הולדתה ה-70 חגגה אלברשטיין עם עוד אלבום משובח. אלברשטיין, מתחדשת תמיד, המשיכה לגוון גם הפעם: אחרי אלבום יוצא דופן בהפקת תמיר מוסקט, ואלבום אקוסטי אישי ומינימליסטי בשם "סרנדה", הפעם היא משתפת באלבום שכולו לחנים של ערן ויץ, אחד הגיטריסטים והמעבדים המוכשרים שיש בסביבה (האלבום האחרון של גידי גוב, למשל), שמנגן איתה כבר תקופה ארוכה. ויץ גם הפיק עם עובד אפרת (הקליק, אהוד בנאי), ואלברשטיין עיבדה במשותף עם שניהם, במה שנראה כמו עבודה של יחידה משותפת ומיומנת, שפועלת באופן טבעי מאוד. אליהם מצטרפים אבי אגבבה בכלי הקשה ועדן ליברמן בקלידים.

למרות שהוא עשיר בהרבה מהמינימליזם של קודמו, הרוח המינורית שלו קיימת גם כאן: העיבודים המוזיקליים נועדו לספק תשתית בסיסית למדי כדי לפנות את החלל לקולה של אלברשטיין, מספרת הסיפורים הגדולה. אך ככל שהאלבום מוקף במוזיקאים צעירים, אפשר לזהות בו תמה משמעותית של עיסוק בדורות קודמים, בהורים, במורה (או דמות סמכותית אחרת) – כפי שמשתקף בשיר הנושא, וביוצרים שונים שבאים מעולמות תוכן שהולכים ונעלמים: היידיש (יהואש, איציק מאנגר), הלדינו (בשיר "רומנסה על אסיר"), או העברית של פעם (ש. שלום או אביגדור המאירי למשל). לא במקרה השיר הראשון נקרא "הירושה" ובו שורה החוזרת על "מה שקיבלתי מאמי", ומיד אחריו "הקיץ הבוער", אחד השירים היפים באלבום הממשיל את ההורים והסב לעונות השנה. לבד מהלחן הנפלא של ויץ ולטקסט המתנגן מעצמו של אביגדור המאירי, מוסיפה לקסמו של השיר המפוחית של ימי ויסלר (הבילויים, ערפדי הרגטיים), בשיתוף פעולה מתבקש, חכם וצנוע.

נקדיש מקום לשני שירים נוספים: "בוא המורה", האפל מבין שירי האלבום שמלווה בקולות רקע כמעט אימתניים ובחשמלית שאין לטעות בכוונותיה, הוא בלוז אפוקליפטי אובד עצות בעידן שבו "כל שביל נשתבש וכל אורח נסתם מלב האדם אל לב האדם... ". לא סתם זהו שיר הנושא של האלבום: גם אם שאר האלבום עוסק בנושאים אינטימיים יותר, המטען שאלברשטיין סוחבת עמה הוא של מי שאכפת לה מההווה והעתיד של המרחב הזה. כתמיד, היא מביטה נכוחה על המציאות סביבה וסביבנו, במילים שכמו נכתבו בשביל 2016. שיר אחר שחשוב להזכיר הוא "גם הלילה" שמגיע מיד לאחר מכן. זהו השיר היחידי שאלברשטיין כתבה באלבום, והוא הדוקר ביותר בו: "גם הלילה אשאר ערה, שוכבת לצדך, ושוב אתה תיסע לארץ רחוקה / גם הלילה אחכה לך שתחזור אלי מן המסע שלך לחוף שבעיני / לאן לאן אתה מפליג מכאן / לאן לאן חזור מהר, חזור בזמן". שיר ערש לילד? מהעצב שבשיר משתמע לא פחות שיר געגוע לאהוב שאיננו, אולי לבעלה, הבמאי נדב לויתן, שנפטר לפני כמה שנים. ויש עוד עניין: בשיר הזה, גם הוא מטבע הדברים בלחן של ויץ, מעולם לא נשמעה חוה אלברשטיין כל כך כמו רונה קינן – שותפתו הוותיקה של ויץ ליצירה. משהו בשיר הזה מזכיר לי שירים כמו "שינה ישנה" או "מה שהלך לי לאיבוד". ההשוואה בין השתיים אמנם כבר שחוקה, אך הנה, סוף סוף יש לה כיסוי אמיתי.

"זה לא מקום בשבילך, זה מה שהם כולם אומרים לך. אולי תמצא מטרה, אולי תמצא חבר, אבל אתה יודע – אתה תצטרך לשוב הביתה בסוף", פותח השיר הראשון ב"אוורסט", ומתייחס לעובדה שעמית ארז, הרוח החיה מאחורי אחד הפרויקטים המעולים שנוצרו כאן, כבר לא גר כאן יותר, אלא בפורטלנד הרחוקה, ומנסה לפרוץ לקהלים גדולים יותר. זרות היא תמיד אלמנט של יצירה טובה, ותלישות היא מצב מנטלי תמידי אצל אמנים גדולים. המתח הזה, של היעדר הבית, עומד בבסיס האלבום הזה. זה אמנם רק ניכור פיזי ולאו דווקא מוזיקלי: ארז הרבה יותר זר ברוחו למוזיקה שמנגנים בארץ מאשר לאינדי האמריקאי. גם לשפה שלו יש חלק בכך - האנגלית רוב הזמן היא אנגלית פשוטה, אבל מדויקת: הוא מהמוזיקאים הישראלים הבודדים שכותבים באנגלית שלא מביכה או סתמית.

המרחק והניכור האמריקאי לא הפכו את גיבור האינדי הישראלי לפחות חד, אבל גם לא ליותר שמח. בדיוק כמו קודמו – אחד האלבומים הכי יפים שיצאו כאן ב-2013 ומאלבומי אותה השנה של וואלה! תרבות – "Everest" הוא יצירת רוק הרמונית-מלנכולית שמצליחה לגעת בנקודות הכי חלשות שלנו, ולהתחיל לחטא אותן.

העושר המוזיקלי של הפרויקט הקודם היה גורם משמעותי באחד משיאי הקריירה של ארז, והוא העניק לו עומק שלא ניתן להתחרות בו. את הלהקה הנפלאה ומרובת הכלים שהקיפה את היצירה הקודמת של הים הסודי החליף טריו אינטימי יותר, וקלידים לסוגיהם (גיל אסייס) החליפו את הצ'לו הדומיננטי ששלט באלבום הקודם, והמתופף הנוכחי פול פולווירנטי – כמה מתאים – עבד בעבר עם אליוט סמית, ההשפעה המובהקת על ארז. אני שומע כאן גם ניצוצות של REM (בשיר "Giving up the ghost"). התוצאה היא שהוא נוטל על עצמו יותר, והוא עומד בזה בגבורה.

"לא נשארו לי מהלכים ואני שוב היכן שהתחלתי", מקונן ארז את התסכול שלו באחד השירים, אולי מאיטיות ההגירה. אבל מיד מנער את עצמו חזרה למעלה בשיר "Morning Fighter". הוא חוזר על הביטוי הזה עוד פעם באלבום: "לוחם בוקר", מי שהתעוררות בשבילו היא מאבק, מי שנלחם בשמש לשווא. אלוהים יודע שאני יכול להזדהות עם זה. המוזיקה דכאונית, אבל "אוורסט" מרגיש כמו אחת העבודות הכי אופטימיות בתיק העבודה שלו. זאת שהכי מכירה באפשרות למצוא רגע של אושר, או בחובה לאהוב את עצמך. כל זה מתנקז אל תוך המאסטרפיס האחרון שבאלבום, "Let The Spider Out Of Its Cage", שמסתיים בשורות נהדרות שאשאיר באנגלית:

you can let the spider out of its cage
and run
you can be a morning fighter
in the shadow of the sun
you can circle around your dreams
while you're wide awake
imperfection has its reasons
but it's more than I can take