בסרטון: יהודית רביץ מתוך "המופע של רד ודביר"
יהודית רביץ היא אחת האייקוניות הכי גדולות שיש לנו. מהשורה הראשונה. וממש לא רק כי היא באה מאהבה. מאחורי המלכה האם של הרוק הישראלי 40 שנות קריירה מלאת שיאים, מהרגע הראשון ממש. נדמה כי מהרגע בו התגלתה, כששרה בביצוע היסטורי את "סליחות" של לאה גולדברג ועודד לרר בפסטיבל הזמר תשל"ז, ועד היום, המעמד שלה כזמרת שמוערכת כל כך גם על ידי הקהל וגם על ידי הביקורת לא התערער לרגע. מה הפך את רביץ לכזה קונצנזוס?
אחד הדברים שמגדירים את המורשת המפוארת של רביץ היא העובדה שהיא מהמוזיקאים הבודדים בישראל שעברו דרך כמעט כל הסגנונות במיינסטרים הישראלי. רביץ נכנסה אל מרכז הבמה קודם כל כממשיכת דרך לזמרות הגדולות של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, ובראשן אחת המודלים שלה - אסתר עופרים. רביץ, יחד עם אחותה לתלתלים נורית גלרון, התאימו לשנות השבעים של המוזיקה הישראלית כמו כפפה ליד: קול מושלם, אהבה לשירי משוררים, וסקרנות מוזיקלית שהתבטאה בשיתופי פעולה עם הכוחות החדשים והמתוחכמים של התקופה יוני רכטר, שם טוב לוי ומתי כספי המשיכו מצד אחד את המסורת המוזיקלית הקודמת ומצד שני בראו אחת חדשה, מורכבת יותר ואישית יותר.
כזמרת שגם מלחינה ויוצרת, כמעט יחידה בסביבתה (במקביל לקורין אלאל ואסתר שמיר שהיו גם הן בראשית דרכן), הייתה זאת רביץ יותר מכל אחת אחרת שהתבססה הן כזמרת גדולה ופרפורמרית כריזמטית, והן כקול חשוב ומוערך של זמנה. האלבומים הראשונים והאישיים שלה הציגו אישה-אישיות שלמה, עם עומק, רגישות וגם מיניות ("גוף בתוך גוף בתוך גוף", למשל) כזאת שלא הייתה לפניה במוזיקה הישראלית הגברית והמגויסת. עד היום, אי אפשר לדמיין זמרות-יוצרות במוזיקה הישראלית ללא ההשפעה החלוצית שלה, מקרן פלס ועד דנה ברגר.
וישנו כמובן הרוק: כשרביץ "התחשמלה" בסוף שנות ה-80, היא לא הייתה היחידה וגם לא הראשונה, אבל אף אחת לא עשתה את זה כמוה: כל כך בומבסטי, תוך ייצור להיטים אחרי להיטים. לא רק "רחבת הריקודים" ו"באה מאהבה" דווקא שירים מורכבים יותר כמו "תמונה" או "למחרת" חושפים את רביץ במלוא עוצמתה: שירים שבטח כמה שנים לפני כן היו זוכים ללחנים נוגים, מינוריים, אצלה הפכו לשאגות רמות, עטופים בגיטרות חשמליות דרמטיות, עטופות בתופים שמכים ומכים ומכים. מעולם לא נשמעו ככה עד אז לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'. אלה לא היו שירי פופ מתחנפים בשום צורה, אלא שירים של יוצרת בטוחה במעמדה ובמלוא עוצמתה שרה את שקשה לה. הנוסחה שלה עזרה גם להרבה אחרים, והיא הפכה גם למפיקה מצליחה: היא הפיקה לחברתה קורין אלאל את שני אלבומיה המצליחים ביותר, "אנטארקטיקה" ו"זן נדיר" ולאהוד בנאי את "השלישי". ככה נראית דומיננטיות. בשיאו של הרוק הישראלי, רביץ הייתה בחוד החנית.
בעשרים השנה האחרונות, אפשר לזהות אצל רביץ תהליך של חזרה מטאפורית הביתה: הרוק האגרסיבי התחלף במוזיקה לא פחות אינטנסיבית, אבל אישית יותר: רביץ האמהית ששרה ששרה שירי ערש כמו "את עושה אותי אמא" ו"בך לא נוגע", רביץ שחוזרת לשירי ארץ ישראל מהבית באלבום משותף עם אחיה, וגם רביץ שמתנסה לראשונה בשיתופי פעולה מסתלסלים, עם אהובה עוזרי למשל. אלו מצטרפים לסמבה, למוזיקה הברזילאית ולג'אז מתקופות קודמות בקריירה שלה. זה גיוון שהוא מנת חלקם של מתי מעט. זה היה אפשרי רק מכיוון שרביץ היא לא רק זמרת טובה ולא רק מלחינה טובה ולא רק גיטריסטית טובה, אלא מוזיקאית גדולה, במובן הכי עמוק של המילה, עם כל החבילה והכישרון, והכריזמה שהפכה אותה לסופרסטארית.
עם כל הדרך הזאת, יש עוד דבר אחד חשוב אחרון שחייבים להגיד: עם כל הלחנים הגדולים, ההפקות הגדולות, השירים הנוגים והדרמטיים רביץ אהובה כמובן גם בגלל כל הדברים האלה, אבל גם בגלל שלצד התדמית הרצינית היא הרבתה במשך כל השנים לשיר לא מעט שירים שמחים, מחויכים, תמימים. אפשר לבכות עם יהודית רביץ, אבל הרבה יותר נחמד לשמוח איתה, לרקוד עד אור הבוקר, ולשיר חזק עד השמיים. כן, היא מודל לחיקוי, כן, היא מלחינה ומפיקה מבריקה, כן היא מגדולות הזמרות שהיו כאן, אבל היא גם אמנית שמשמחת את הקהל שלה עד בלי די. אפשר לדבר הרבה על מוזיקליות ועל דימויים ועל ורסטיליות, אבל אנשים באים להופעות כדי ליהנות. יהודית רביץ ענקית כי היא מצליחה לשמח אנשים כבר 40 שנה.