אפשר להצביע שוב למצעד הקצה? לקבל עוד שעתיים של סיכום שנה ברדיו? לערוך מחדש את אלבומי השנה שלי? סיכומי שנה הם כמו סופגניות. גילטי פלז'ר טעים ומפתה שמגיע פעם בשנה, מהנה למדי בהתחלה אבל עלול לגרום לבחילות במינון מופרז. וכשזה קורה, זה בדרך כלל בא על חשבון תזונה מזינה אחרת. במקרה שלי התזונה שפספסתי והייתה כה חסרה לי בדצמבר הגדול היא האלבום החדש של Weyes Blood. כפיצוי אני חורש עליו עכשיו כאילו היה סלט חסה.
נטלי מרינג היא זמרת-יוצרת-מפיקה בת 28 מקליפורניה. את השם Weyes Blood, משחק מילים על הספר "Wise Blood" של הסופרת פלנרי אוקונור, היא לקחה על עצמה כחלק מאקט של מרד בהוריה ובחינוך הנוצרי שקיבלה. בחמש השנים האחרונות הוציאה שני אלבומים ואי פי. אלבומה השלישי (והשני בלייבל מקסיקן סאמר) "Front Row Seat to Earth" יצא לקראת סוף 2016. בקולה הצלול והגבוה היא מזכירה זמרות עכשוויות כמו ג'וליה הולטר ומריסה נדלר. וכמו נדלר ההפקה שלה מזכירה בסאונד את אמני לורל קניון מקליפורניה של תחילת שנות השבעים: ניל יאנג, קרוסבי, סטילס ונאש וכמובן ג'וני מיטשל.
אבל אל תתנו לנגיעות הנוסטלגיות לבלבל אתכם. היצירה של מרינג נטועה עמוק בכאן ועכשיו. השיר "Generation Why" למשל, משחק מילים נדוש וצפוי, הולך עם הקלישאתיות הזו עד הסוף עם פזמון שבו היא קוראת בשיא הרצינות את זעקת הדור המאוסה YOLO (ראשי תיבות ל"אתה חי רק פעם אחת") אבל גם שואלת "למה?". הניגוד בין הטקסט העכשווי באופן כמעט מוגזם לצלילים הישנים ולקולה העדין, מייצרים את האדג' שמאפיין אותה.
בשיר הפותח, "Diary", הניגודיות הזו חריפה עוד יותר כאשר היא נכנסת לנעליו של חבר מכור להרואין שמבטיח להשתנות. גם כאן, את הלכלוך והזוהמה שמתקשרים למילים (וגם הן נטענות באסוציאציות רק כאשר קוראים ראיונות עמה), עוטף פסנתר שמנגן ארפג'יו רדוף ומהפנט. בכלל, ארבעת השירים הראשונים מהווים את אחד הרצפים היפים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן, והחזירו לי את האמון שמעט אבד בפורמט האלבום. שלושת השירים הבאים "Used to Be, Be Free" ומעל כולם "Do you Need My Love", עוסקים כולם בפרידות ושברונות לב. אבל גם השירים האלו נכנסים לקונטקסט המעט אפוקליפטי בהגשה שלה. קונטקסט שמקבל ביטוי בשם האלבום: כיסאות בשורה הראשונה לכדור הארץ.
מרינג צופה בעולם מהשורה הראשונה. היא גם מכירה בכך שזו הדרך שבה צעירי תרבות המערב תופשים את העולם. בין אם באופן פרקטי לגמרי דרך מסכי הסמארטפונים שלנו (כפי שהיא מציינת ב-"Generation Why") ובין אם באופן סימבולי, כאנשים שזכו לכיסאות הכי טובים (עולם ראשון) לצפות מהם בדרמות של העולם השני והשלישי. אבל בעולם הזה יש גם לא מעט יופי ועטיפת האלבום (המופיעה כאן בווידאו שלמעלה) משקפת זאת עם צילום נוף מפעים. מרינג שוכבת במרכזו עם מבט חודר למצלמה וחליפה כחולה נוצצת. רק הנעליים שלה, סניקרס ישנות ומלוכלכות, שוברות את הניקיון המוגזם של הפריים. נעליים שנושאות לבדן את עול שברונות הלב, ההתמכרויות, הניכור והחרדה. אבל כמו בשירים עצמם צריך להתרכז מאוד כדי לראות אותן. קל מאוד פשוט ללכת לאיבוד ביופי שמסביב.