פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד מאה שירי 2016 של וואלה! תרבות: 20 הגדולים

      מבקרי המוזיקה של וואלה! תרבות איחדו כוחות כדי לבחור את השירים שהכי עשו להם את שנת 2016. בין היתר בחלק החותם: רדיוהד, בון איבר, דרייק, אנדרסון פאק, ביונסה וסולאנג' נואלס ועוד

      קולאז' סלבס (עיבוד תמונה)
      קודקודים (צילומי יח"צ)

      חלק ראשון: מקומות 100-81, כולל קניה ווסט, מו, דה לה סול, אה טרייב קולד קווסט ועוד.

      חלק שני: מקומות 61-80, כולל אנדרסון פאק, ריהאנה, סיה, הוויקנד, האבלנשז, צ'אנס דה ראפר ועוד.

      חלק שלישי: מקומות 60-41, כולל רד הוט צ'ילי פפרס, פט שופ בויז, מייג'ור לייזר יחד עם ג'סטין ביבר, מייגן טריינור ועוד.

      חלק רביעי: מקומות 21-40, כולל ריהאנה, זיין, דיוויד בואי, לאונרד כהן, מטאליקה ועוד

      20. The Chainsmokers ft. Daya - Don't Let Me Down

      הפה הגדול של צמד המפיקים האלקטרוני הסצ'יינסמוקרס עוד עלול לתקוע מקלות בגלגלי הקריירה שלהם (בריאיונות איתם השתלחו השניים בליידי גאגא, וויזר ואמנים אחרים), אבל אף אחד לא יקח מהם את הנוכחות הבולטת שלהם ב-2016. "Don't Let Me Down" רכב על הטרנד הדאנסי הנוכחי שהפך לשגור, שגור מדי, אחרי "Lean On" האימתני של מייג'ור לייזר בשנה שעברה, שבעצם משדך בין שיר פופ מן השורה לבין פזמון אלקטרוני חופר. אלא שבניגוד לשכפולים רבים אחרים, השילוב בין צ'יינסמוקרס לדאיה מצליח להזריק נשמה יתרה אל תוך מה שבקלות יכול היה להפוך למוצר סינתטי מדי.

      (עידו ישעיהו)

      19. Kamaiyah - How Does It Feel

      לפני כמה שבועות התענגו צופי הסדרה "לא בטוחה" על כמה שירים של קאמאייה שהגיחו בפסקול שלה, ובכך גם איששו את מעמדה כאחת הראפריות הפורחות והמעניינות בימינו. הצעירה בת ה-22 באה מאוקלנד, לא בדיוק המקום הכי עשיר ונוצץ בקליפורניה, וכיאה לכך השירים שלה עוסקים בכסף, מעמד חברתי ודינמיות חברתיות. מיקסטייפ הבכורה העצום שלה, "A Good Night In The Ghetto", יצא בדיוק בפורים והדגים שאכן, משנכנס אדר מרבים בשמחה. "How Does It Feel" הוא רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה של קטעים בועטים ומשובחים מתוכו, שלבטח יככבו בעוד הרבה פסקולים טלוויזיוניים בשנים הקרובות.

      (אבנר שביט)

      18. Ariana Grande - Into You

      שיר השנה, בלי תחרות, ובא לי להתחתן שוב רק כדי לשים אותו שבע פעמים במהלך החתונה. ארי - רק בת 23 - היא החיים, ומקס מרטין עדיין גאון. נסכם: קצת פחות חפירות, קצת יותר נגיעות, אמן.

      (מני אבירם)

      17. Ty Segall - Diversion

      טיי סגל מנפץ את כל החוקים של הפופ ומעביר אותו דרך ענן סמיך, ממקסס אותו בתוך מערבולת של נויז, הופך אותו משיר גרובי של האיקוולז לקטע כאוטי, כבד ופסיכדלי שחוזר על עצמו ברפטטיביות ("Diversion, I'm back, I'm back, I'm back, Diversion, I'm back, I'm back, I'm back"), בעזרת תיפוף אימתני של דייל קרובר (המתופף של המלווינס) וקולו של סגל שמזכיר מאוד את ג'יי ריטארד ז"ל. השיר הזה כל כך ערמומי בכוונות שלו לדבק, עד כדי כך שהפאז השמן מרגיש כמו יד מלטפת של אמא. אי אפשר לעצור את השיר הזה וגם אי אפשר לתת לו להתנגן רק פעם אחת.

      (שי סגל)

      16. KDA feat. Tinashe - Just Say

      במשך יותר מחודש אחרי שהשיר הזה יצא חשבתי שהוא אורך משהו כמו שתי דקות וחצי, פשוט כי בכל פעם ששמעתי אותו הוא נשמע קצר מדי. איך המקצב השבטי שלו נשמע קמאי כאילו היה כאן מאז ומתמיד, איך הלופים של KDA הלונדוני מהפנטים ואיך טינשה מצליחה להישמע נואשת, נוגעת ללב וסופר-קולית בה בעת. כל כך מכשף, כל כך יפה.

      (עידו ישעיהו)

      15. Frightened Rabbit - I Wish I Was Sober

      "Painting Of A Panic Attack" של פרייטנד ראביט הסקוטים הוא אלבום של המנונים קטנים, והשיר הכי טוב ממנו הוא עניין של מצב צבירה נפשי משתנה. ברגע זה המשאלה של סקוט האצ'יסון להיות פיכח היא הכי קרובה ללבי, וביסודה האמת הכואבת: מותק, את צריכה לדעת שהטוב ביותר שבי עזב כבר לפני שעות, תיזהרי.

      (מני אבירם)

      14. Drake - One Dance

      רשימת המדינות בהן "One Dance" הגיע למקום הראשון במצעדי מוזיקה (קחו אוויר): אוסטרליה, בלגיה, קנדה, צרפת, גרמניה, אירלנד, לבנון, הולנד, ניו זילנד, נורווגיה, פורטוגל, שוודיה, שוויץ, בריטניה וארצות הברית. תהיו ספקנים וציניקנים, תגידו שדרייק הולך על בטוח, שהזהות שלו שטוחה, שהוא נטול אמירה ושהדאנסהול הוא טריק ישן וצפוי, זה לא ישנה את העובדה שמדובר ביצרן הפופ הכי מצליח של השנים האחרונות. כשכסף גדול וחתרנות מתנגשים.

      (שי סגל)

      13. Parquet Courts - Human Performance

      אנדרו סאבאג' שבור לב. הוא לבד בדירתו, העיניים צורבות, האשמה מחלחלת והכיור מפוצץ בכלים. בכתיבה שלו ובשירי Parquet Courts בכללותה יש את היכולת הזו – לשים אותך ברגע. לייצר הזדהות טוטאלית עם מצב נפשי ורגע ריאליסטי בחיים. ככל שהשיר מתקדם, חשבון הנפש הופך מזוגי לאישי. ככל שמתעמקים במילים מבינים עד כמה הוא קודר. אבל זה לא ניק-קייב-קודר או דייוויד-בואי-קודר. בכל זאת מדובר בלהקת חכמולוגים שבאלבום שהוציאה השנה – אולי הטוב ביותר שלה – עטפה אותו בשירים מלאי שנינות ואירוניה. גם קולו של סאבאג' משדר זאת בדרך כלל, אבל לא כאן. הביצוע שלו בשיר קודר ומיואש. הליווי המוזיקלי מלודי ומלנכולי אבל נע כל הזמן קדימה. החיים ממשיכים. וכך החוכמה של השיר מכה בנו. הנה אחד השירים הכנים והעצובים ביותר של השנה, הוא תופס את האוזן משמיעה ראשונה ומתחנן שננגן אותו שוב. אבל הוא לא ייתן לנו את ההנאה שבלשקוע אתו למטה. שם השיר רומז למעין "מדד אנושיות". השיר עצמו מגלה לנו שהלב של הלהקה הרבה יותר גדול ממה שהיא בדרך כלל מרשה לעצמה להראות.

      (ניר גורלי)

      12. The Hotelier - Settle The Scar

      המנון הרוקנרול של השנה, צונאמי של גיטרות, תופים ורגשות שמעיף אותך למעלה ומזכיר לך למה אתה כל כך אוהב מוזיקה ואיך היא יכולה לגרום ללב שלך לדפוק. השיר שהכי ביליתי איתו בנסיעות השנה, מלך הריפיטים של 2016, מתוך האלבום הנפלא של ההוטלייר, "Goodness", שכולל עוד לא מעט קטעים ראויי-ריפיט.

      (מני אבירם)

      11. School of Seven Bells - Ablaze

      השנה הזו הניבה מספר אלבומים שחסו בצלו של מוות - דיוויד בואי, לאונרד כהן, ניק קייב, אפילו רדיוהד במידה מסוימת, עם מותה בדיעבד של זוגתו של תום יורק. כך גם במקרה של School of Seven Bells, השלישיה שהפכה לצמד ואז איבדה את אחד מחבריה - בנג'מין קרטיס - למחלה ונותרה כפרויקט של אישה אחת, אלחנדרה דהזה (Deheza).

      האלבום האחרון תחת שמה של הלהקה הוא מיזם הנצחה לקרטיס. חלקו שירים שנכתבו לפני מותו, חלקו לאחר מכן, אבל רוח האובדן שורה על הכל, טבועה במוזיקה ושוברת לב במסגרת פניני אינדי-פופ קסומות ומושלמות שקשה היה לבחור מתוכן נציג אחד. "Ablaze" עצמו הוא גלעד לטוב שהיה בין השניים, תיאור ראשית יחסיהם של קרטיס ודהזה - קודם נאהבים, אחר כך פרודים ולבסוף חברים טובים שיכולים להביט לאחור בהשלמה. הכל בכסות פופית בוהקת שלו הייתה יוצאת באייטיז, קרוב לוודאי שהייתה הופכת לקלאסיקה שאנחנו שומעים עד היום.

      (עידו ישעיהו)

      10. Pinegrove - Aphasia

      השיר האהוב עלי באלבום הבכורה של השנה, "Cardinal" של פיינגרוב, כתוב ומבוצע כל כך יפה על ידי אוון סטיבנס הול והלהקה שלו. זו מוזיקה להתאהב לצליליה, פס קול לערבים ראשונים עם מישהי שבאמת מרגשת אותך - למרות שהמסר של השיר הוא דווקא הפוך: יום אחד אני לא אצטרך את האהבה שלך, יום אחד לא אגדיר את עצמי באמצעות זאת שאני חושב עליה. עוד מלא שירים יפהפיים יש באלבום הזה, חפשו אותו.

      (מני אבירם)

      9. Angel Olsen - Sister

      הטראקים השונים ב-"My Woman", האלבום הנפלא של אנג'ל אולסן, היו אחידים ברמתם אך שונים במהותם, באורכם ובמצב רוחם. "Sister" הוא מן היותר ליריים ומלנכוליים, ובעיקר זה שפתוח להכי הרבה פרשנות. הזמרת בעצמה אמרה שהוא לא על אחותה האמיתית, אז על מה כן? על האחות שאין לה? על האחות שתמיד רצתה שתהיה? על משהו אחר לגמרי? לגבי עניין אחד אין ספק: מן הפריטה הכובשת בתחילה, דרך הדקות הארוכות לאחר מכן, ועד רגע השיא בדיוק בנקודת האמצע שבו היוצרת מתחילה לקונן "All My Life I thought I'd Change". בכל שנייה ושנייה בפואמה המוזיקלית הלא קצרה הזו, שמונה דקות וארבעים ושתיים שניות ארוכות, אנחנו נחשפים לאמנות המוזיקה במיטבה. סוחפת, פוצעת, מעוררת שאלות והזדהות - וגדולה מהחיים.

      (אבנר שביט)

      8. Frank Ocean - Godspeed

      העולם מצא את עצמו מתהפך במיטה לקראת היציאה של "Blond", האלבום השלישי של פרנק אושן (או הרביעי, אם מחשיבים את האלבום הוויזואלי "Endless"). את כל הסיבות לקרקע הצמאה לאושן פירטנו בעבר, אבל עכשיו צריך להתרכז ב-"Godspeed". הוא הטראק ה-16 באלבום, שככזה גורלו נגזר מהר מדי, צריך הרבה סבלנות כדי להגיע אליו ועוד יותר כדי להבחין ביופיו. "Ivy" "Pink + White", "White Ferrari" קודמים לו, מה שקובר אותו תחת רצועות בולטות, הוא נמשך רק 2:58 דקות וההייפ סביב האלבום הצליח לפספס אותו. "Godspeed" נוצץ באופק של מי שחקר כל סנטימטר ב"בלונד", שלא זנח אותו בגלל מיתות של טרנדים והתאמץ לזוז עם הפרוזה בתנועה של אושן. "Godspeed" הוא שיר הלל, העוגב הכנסייתי המפואר ופסגת הביצועים הקוליים של אושן, שהפסיק להיות נפש מסטולה ועצובה, והתפכח, התחזק, נתן לעצמו להתפוצץ מאהבה וקרא לקול הגוספלי המרחף של קים בורל להצטרף אליו. ככה נשמע חיבור נשגב בין אמונה באדם למוזיקה.

      (שי סגל)

      7. Beyoncé - All Night

      בהופעה שלה באפריל האחרון במיאמי, רגע אחרי שיצא האלבום "Lemonade", הצהירה קווין בי ש-"All Night" הוא השיר האהוב עליה מתוך האלבום, ומה שטוב לה טוב גם לנו. כלומר, אם לוקחים בחשבון שהאלבום המלא הוא די אכזבה. "כל הלילה" מגיע רגע לפני שהלימונדה נגמרת, אחרי געש של מרירות וצללים של בגידה ומערכת יחסים עקומה, וכל כולו של השיר חסד משכך. שורות כמו "אהבת אמת לא צריכה להתחבא", "אחליף את כנפיך השבורות בשלי", ו"מעבר לאפלה שלך אני אורך?" ועליית האוקטבה העדינה הזו בפזמון - השלמה ושלמות.

      (עידו ישעיהו)

      6. James Blake - Radio Silence

      "אני לא מאמין שאת לא רוצה לראות אותי", מקונן ג'יימס בלייק. "אני לא יודע איך את מרגישה", הוא עונה לעצמו בקול שני. ככל שהשיר מתקדם הקול השני הופך לראשון ואנחנו כבר לא יודעים אם בלייק הוא הפוגע או הנפגע. יש לזה בכלל תשובה מוחלטת? הטקסט פשוט, מינימלי, רפטטיבי. אבל האמת שבו עמוקה ומורכבת. בלייק הוא מספר סיפורים מזן חדש. מבנה השיר מבורדק ולא ברור אבל הוא נשמע מוכר להפליא. גם העיבוד - פסנתר נוגה בבתים וקתרזיס אלקטרוני בפזמון הלא חוזר. והכל כדי לסמל את שברון הלב של בלייק. את חוסר התקשורת. את דממת האלחוט בין שני בני זוג לשעבר. שני קולות שכבר לא מדברים ביניהם. אלבומו החדש מלא ברגעים יפים, אבל השיא הרגשי תופס אותנו כבר בהתחלה, וזה באמת לא נהיה יותר טוב או עצוב מזה.

      (ניר גורלי)

      5. Slaves - Consume Or Be Consumed

      2016, מועדת לפורענות, הייתה גם השנה שהעצימה את איכויות התפוקה של הרכב הפאנק הבריטי סלייבז. אמנם "Take Control", האלבום השני של אייזק הולמן ולורי וינסנט, הוא לא יצירת מופת שלמה - אבל יש בו רגעים מכוננים שעונים על הצורך האנושי לפלוט החוצה את כל החולי המודרני (רשימה חלקית מקוטעת ביותר: סוריה, טראמפ, עברייני מין והמוות של פרינס). סלייבז חפרו עד שורשי תנועת הPאנק וחילצו משם את עשרת הדיברות, ובעיקר הדיבר הראשון: להתסיס המונים נגד הממסד. התיאבון לצאת מכלל שליטה, לא להשלים עם גורל האנושות ולעשות את הכל בהומור סוריאליסטי הנחה אותם לאורך כל האלבום, אבל "Consume Or Be Consumed" הוא שיא ההגשמה העצמית והמרד.

      בשביל להגיע לשם זימנו השניים את הביסטי בוי לשעבר, מייק D, שהצליח ללכוד את הבוסריות של וינסנט והולמן, והפך אותה לכיף בהמי, כאוס והדבר שאמור לספק את כל הלא מסופקים. "Consume Or Be Consumed" הוא צווחה נגד תרבות הצריכה, הזללנות וחוסר השליטה. בקליפ וינסנט והולמן עומדים מול ערימות של נקניקיות (טבעוניות אגב) ובולסים אותן כמו בתא וידויים, שכולל גם את ההודאה "לפעמים אני אונליין מאונן על סייבר פורנו ולפעמים אני במקלחת שלך מסניף מרכך". מייק D, שגם מתארח בקליפ, אפילו זוכה להשמצה קומית בשיר אחר באלבום - במשפט המדהים: "He used to be a Beastie Boy but now he works for me". הפאנק חי ודורס אפילו את גיבוריו (גם אם בהומור).

      (שי סגל)

      4. Solange - Don't Touch My Hair

      בסיכומים השונים ברחבי העולם הקטע הזה בדרך כלל דווקא נשאר בצל פנינה אחרת מ-"Seat at the Table", אלבומה השלישי והכה מוערך של סולאנג': "Cranes in the Sky" שאמנם עולה עליו מעט בעוצמתו הרגשית וביכולתו לספק נחמה, ובוודאי לא נופל ממנו ברמתו המוזיקלית והווקאלית. אך במבחן הזמן, סביר להניח כי "Don't Touch My Hair" הוא ה-שיר שיישאר, ולא רק מן האלבום אלא מהשנה כולה. בעידן שאופיין בידי הפוליטיקה של הזהות האישית, המוזיקאית כאן קולעת בול בפוני כיוון שהיא מיטיבה להסביר שסיגר הוא לפעמים לא רק סיגר ושיער לעתים הוא לא רק שיער. לגעת בו, לעשות מולו פרצוף ולהעיר עליו או על כל סממן חיצוני אחר שלך, זה לפגוע בזכות היסוד הכי גדולה, והיא זכותך להגדיר את עצמך. ב-2016 העולם התחיל להבין את זה, ואם למהפך התודעתי הזה יש פסקול, סולאנג' היא הקול והפנים שלו.

      (אבנר שביט)

      3. (Bon Iver - 8 (circle

      השיר הכי יפהפה, מרגש, אופטימי, מרומם נפש ומנחם של השנה, חמש דקות בעלות עוצמה דתית כמעט, שהן כל מה שאתה רוצה ומצפה לקבל מג'סטין ורנון. הקטע השמיני ב-"22, A Million", אלבומו האדיר של בון איבר, הוא אחיו הצעיר של "Beth/Rest" המופלא מאלבומו הקודם, כשהפעם נוספו לו יכולות ריפוי. בשיר הזה ורנון מניח לכמה רגעים נדירים לאפקטים המעיקים ופשוט מביא את הקול האמיתי שלו, צלול ובהיר, הגם שכרגיל המילים הן אניגמטיות כמעט כמו האיש עצמו: יש מי שמוצא הדהוד לדנטה, אני לוקח איתי את המשפט "זה קצת יותר מדי בשבילי להבין, לא בטוח מה המשמעות של סליחה", אבל זה לא באמת משנה, לא עם מוזיקה כזאת. גם "00000 Million" יעלה אתכם השמימה ומחר אבחר דווקא בו לשיר השנה שלי - שמזכירה שוב שuורנון משחק בליגה שהיא לגמרי משלו.

      (מני אבירם)

      2. Radiohead - Burn the Witch

      אחד הדברים המעניינים והאהובים ביותר ברדיוהד הוא יכולתה להישאר מגובשת ומאוחדת כלהקה הן מבחינה אנושית (כבר 30 שנה ביחד) והן מבחינה מקצועית (כשהפכה מלהקת רוק ללהקת אולפן שמפלרטטת עם אפקטים). אבל בואו לא ניתמם, ללהקה יש פרונטמן דומיננטי בעוד שאר חברי הלהקה די נשארו באפרוריותם. כולם חוץ מאחד. הגיטריסט הראשי, ג'וני גרינווד, שבזכות כשרונו כמובן (אבל כולם כישרוניים) ולא מעט גם בזכות מראה וכריזמה (כאן הוא די בודד במערכה) הצליח בכל זאת לבסס מעמד של שווה ערך לתום יורק על הבמה. אבל התואר "גיטריסט ראשי" קטן עליו, ואתם יודעים מה - גם התואר "סיידקיק". בעוד יורק חקר מוזיקה אלקטרונית-אקספרימנטלית והוביל את הלהקה רוב הזמן בכיוון הזה, גרינווד לא קפא על השמרים ופיתח עצמו לאורך השנים כמלחין, מעבד ומתזמר. זה היה קיים במוזיקה של רדיוהד בעבר כמובן, וביתר שאת בפסקולים שהלחין לבדו, אבל מעולם זה לא היה נוכח כל כך באלבומי הלהקה כמו באלבום האחרון ומעולם לא היה דומיננטי כל כך כמו בסינגל המוביל מתוכו, "Burn the Witch".

      אז מה נזכור מהשיר ומרדיוהד השנה? נכון, מדובר בשיר ישן שזכה לחיים מחדש כמו שירים נוספים מהאלבום; יש לו קליפ סטופ מושן נהדר; הוא הגיח כחלק מקמפיין רשת מדובר ושנוי במחלוקת; המילים, הלחן והביצוע של יורק עומדים בשורה הראשונה לצד קלאסיקות רדיוהד מהעבר, וזה לבדו לא מובן מאליו. אבל אנו בוחרים לזכור את השיר בזכות עיבוד הכינורות של גרינווד. להקה גדולה היא להקה שגם אחרי 30 שנה מגלה לנו בכל פגישה משהו חדש מעצמה. האלבום והשיר הזה יזכרו בין השאר כאלו שגילו לנו את גרינווד מחדש. ועם הגילוי הזה אנו באמת מוכנים ל-30 השנים הבאות.

      (ניר גורלי)

      1. Anderson .Paak - Come Down

      בראיון עם אנדרסון פאק לפני מספר חודשים, סיפר הראפר שכאשר אלבומו "Malibu" יצא בינואר השנה, קנדריק לאמאר התקשר אליו והמטיר עליו שבחים, אמר שבדיוק כזו מוזיקה הוא מחפש לשמוע כשהוא מאחורי הקלעים בהופעות ואיך חיכה שיגיע דבר כזה. ובכן, כדרכו קנדריק צודק. כמה כיף להיתקל בכישרון כזה, מבעבע כמו לבה, לשמוע ולחזות בו בפעולה. פאק הוא ראפר, יוצר, זמר, מפיק, מתופף, איש מצחיק ובעל כמויות של חן, כריזמה וכישרון. כולם מצאו את דרכם אל אלבומו השני, והוציאו את שמעו אל העולם עם רצף אדיר ומגוון של יהלומי פאנק, סול והיפ הופ, ובגוון קולו הצרוד והסקסי שמעלה על הדעת כמה מסנדקי הז'אנר.

      קשה באמת לבחור שיר אחד הכי טוב מתוך "מליבו", אבל אם מוכרחים אין מנוס מלבחור ב-"Come Down", השיר שהפך את המנון מדינת ישראל, נעימה די מבאסת סך הכל, לשכבת גרוב מנענעת, חמה, מחוספסת ועשירה. אפשר שזה יהיה ההמנון שלנו?

      (עידו ישעיהו)

      יס לואד: 2016 הייתה שנה מעולה להיפ הופ