מעריצי אבי טולדנו לא ישכחו כיצד הוא סלסל בחרבותיו ב"הירושה", אחד הכישלונות היותר מושמצים של הקולנוע הישראלי בתחילת שנות התשעים. הסרט הנשכח ההוא דילג בין שתי נקודות זמן: ספרד העכשווית וטולדו של ימי האינקוויזיציה, וכוכב הזמר גילם בו גבר ישראלי המגלה שהוא צאצא של יהודים אנוסים, ובמקביל מתאהב בדיילת ספרדייה, אותה שיחקה יעל אבקסיס.
המבקרים צחקו על התסריט הזה והביצוע שלו, הקהל המקומי התעלם ו"הירושה" נשכח ונדמה היה שנעלם בתהום הנשייה. אך בסוף השבוע האחרון עלה כאן לאקרנים "אמונת המתנקש", עיבוד הוליוודי למשחק המחשב האהוד, וראו זה פלא: העלילה שלו מזכירה את זו של הסרט הישראלי התמוה והזניח. שני עשורים לאחריו, פליטי האינקוויזיציה אותם שיחקו טולדנו ואבוקסיס שוב זוכים לגלגול מחודש, והפעם בגילומם של מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר. הורה!
במקרה זה העלילה מפותלת אף יותר: הגיבור שמגלם פאסבינדר מתגלה כרוצח, השורד את הכיסא החשמלי במהלך המזכיר גם את "ניקיטה", ומועבר למעבדת ניסויים סודית בה שולטת המדענית שמגלמת מריון קוטיאר עם תספורת מדהימה. מתברר שהיא שייכת למסדר הטמפלרים, והוא נצר של מסדר אחר זה של המתנקשים, יריביהם הנצחים עוד מתקופת האינקוויזיציה.
באמצעות פיתוח טכנולוגי-גנטי מקושקש כלשהו, מקווה הטמפלרית להחיות במתנקש העכשווי את הזיכרונות של אבי-אבותיו, וכך הוא יוכל להוליך אותה למחוז חפצה: פרי עץ הדעת, לא פחות, שהשליטה בו תאפשר למסדר שלה לדכא לצמיתות את יצר האלימות של האנושות, אבל על הדרך גם לחסל את הרצון החופשי של בני האדם.
אם לא די לכם בזאת, נוסיף שמתברר כי בראש המסדר עומד לא אחר מאשר אביה של המדענית, אותו משחק ג'רמי איירונס בארשת פנים רצינית, כך שגם דרמות משפחתיות יש פה. בניסיון לפזר עוד קצת פרסטיז'ה על ההפקה הזו, מסתובבת בצדו שחקנית עם פרצוף חמור סבר ומבטא בריטי כבדים עוד יותר שרלוט רמפלינג, שגם היא מגלמת את אחד מעמודי התווך של הטמפלרים רוחשי המזימות.
בתוך כל הממבו-ג'מבו הזה מסתתרים רעיונות מעניינים: כוחות האור כאן הם דווקא אנשי מסדר המתנקשים, ואילו הממסד, אותו מייצגים הטמפלרים, הם החושך. בהקבלה לכך, למשנתו של הסרט הצבא האמריקאי ובני בריתו הם בצד של "הרעים" והמיליציות במזרח התיכון בזה של "הטובים". בהמשך לכך "אמנות המתנקש" מעלה גם את השאלה עד איזה גבול אפשר להילחם בטבעו האלים של האדם, בלי לקחת ממנו את חירותו וזכותו לבחירה חופשית, והאם נכון ומוסרי דווקא לשלם את המחיר ולאפשר לאלימות להמשיך להתקיים.
אך מעבר לכך שהרעיונות הללו אינם מקוריים או חדשניים במיוחד, הם בכל מקרה לא מפותחים והולכים לאיבוד בתוך עיסה גדושה, כעורה ולא קוהרנטית. העלילה מגוחכת, מופרכת ומפרכת; הדמויות בעובי של נייר והדיאלוגים במשקל נוצה; העיצוב החזותי לעתים לא מורגש ולפעמים לא נעים לעין; וקטעי האקשן סתמיים וגנריים לחלוטין. לפיכך התוצאה משעממת, מייגעת ובלתי נסבלת. הצופים מסביבי החלו לשחק עם המכשירים הניידים שלהם כבר לקראת המערכה השנייה, ובמקרה זה, אי אפשר היה לבוא אליהם בטענות.
כל זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב בעובדה שהקולנוע מעולם לא היטיב להביא אל הבד משחקי מחשב. גם בעבר, התוצאה כמעט תמיד היתה כישלונות אמנותיים ו/או מסחריים, למשל "סופר מריו" ו"דום". מצד אחר, לפחות מ"אמונת המתנקש" בכל זאת אפשר היה לצפות ליותר, שכן על ההגה הופקד ג'סטין קורזל.
הבמאי האוסטרלי המוערך גרף מוקדם יותר העשור שבחים על "סנוטאון" ואז על "מקבת", שגם בו כיכבו קוטיאר ופאסבינדר. אך אם באמת יש לו איזשהם טאץ' וכישרון, אלה לא באים כאן לידי ביטוי. כמו רבים אחרים לפניו, גם הוא נפל קורבן לקללת העיבודים של משחקי המחשב.
צוות השחקנים והשחקניות גם כן אינו מועיל. להפך: יש משהו זחוח, מתנשא ומתריס במחשבה שלו ושל היוצרים והמפיקים, שמספיק לשים מול המצלמה ארבעה שחקנים עם מוניטין ועם מבטא אירופאי, ודי יהיה בכך כדי להפוך כל דבר לרהוט, חכם ומכובד. כמובן שאין זאת כך: לחלב חמוץ יש טעם דומה בין אם הוא מוגש בכוס קלקר או בגביע זהב, וחילופי דברים סתמיים ועילגים נשארים כאלה גם אם ג'רמי איירונס ושרלוט רמפלינג אומרים אותם.
ברור אם כך למה "אמנות המתנקש" נכתש בידי המבקרים ברחבי העולם וכשל בקופות, למרות המותג המצליח עליו הוא מבוסס והשמות הגדולים שמעורבים בו. הנחמה היחידה היא שצלחנו אותו כבר בשבוע הראשון של 2017, כך שמכאן יש רק לאן לעלות. יהיה מה שיהיה, קשה להאמין שניתקל בעוד הפקות ענק הוליוודיות שמשכפלות עלילות סרטי טראש מהניינטיז עם אבי טולדנו.