קר ומנוכר: עברי לידר משחרר עוד אלבום נטול חום אנושי

2017 מביאה איתה את חגיגות 20 השנה ל"מלטף ומשקר", אלבום הפריצה שהביא את לידר כיוצר פופ צעיר, רגיש ומוכשר מאוד למרכז הבמה. מאז ובמשך קצת יותר מעשור, כמעט כל דבר שעברי לידר נגע בו הפך לזהב – אלבומים, הפקות, הכל. הוא שילב כתיבה טובה, הגשה מעולה והפקה חכמה בכמעט כל דבר שעשה. בצדק מוחלט הוא הפך לתו תקן של פופ עברי איכותי. אבל משהו בכל זאת השתנה: כבר תקופה ארוכה שלידר לא ממש מספק את הסחורה. שיר יפה פה, קאבר מעולה שם, אבל זהו. "אקס פקטור" נתנה לו תנופה מחודשת של פופולריות, אבל היא הביאה לאלבום בינוני מאוד לפני שנה. לא משנה אם זה היה לידר שמבקש לשרוף הכל או לידר שהולך על בטוח ומסתפק בדואט משמים עם נתן גושן, זה היה בעיקר לידר עייף מאוד.

אחד היתרונות המובהקים של לידר הוא ההבנה העמוקה שלו בהפקות פופ מודרניות, ומוזר ככל שזה יישמע, מדובר בעניין לא טריוויאלי בכלל בישראל. הוא אוהב לעבוד עם מוזיקאים שמתמחים בעיבודים אלקטרוניים, וניסה לעשות את זה כמה פעמים בשנים האחרונות ללא הצלחה מרובה: פעם בפרויקט מעניין אבל כזה שלא התקרב למילוי הפוטנציאל שלו (TYP עם יונתן גולדשטיין), ופעם בסינגל כושל שספק אם יש מי שזוכר אותו ("לא יכול לישון" עם אסף אמדורסקי).

הפעם לידר בחר בעופר מאירי, מבכירי המפיקים בישראל (שלומי ברכה, ערן צור, רמי קליינשטיין, דנה ברגר ועוד). זאת בחירה טבעית מאוד שיש לה שורשים: השניים שיתפו פעולה באלבום השני - הטוב ביותר, לטעמי - של הפרויקט המדובר של מאירי, מטרופולין, בשיר המוצלח "חוזר אליי". מאירי אוהב רוק-פופ מסונתז, דרמטי ומנוכר, וללידר היה כנראה חזון דומה, כי האלבום המשותף של השניים, שנושא בפשטות את שמותיהם, היה יכול בקלות להיקרא גם "מטרופולין 4". שוב פסקול של רומנטיקה אורבנית, ספק-עתידנית ספק-אופטימית, ושוב קטעי דיבור משובצים בין השירים כחלק מקונספט סיפורי כולל: במקרה הזה מדובר בהקלטות וואטסאפ של לידר עם חבר מפינלנד (לשון ההודעה לעיתונות). יש ששה כאלה, לצד תשעה שירים.

כשהתחילו להגיע החומרים הראשונים מהפרויקט הזה, די התלהבתי מהם: "אור ראשון" הוא מטובי השירים של לידר זה שנים, והאווירה הקרירה עוברת היטב לאורך השירים ומדגישה מתחים סמויים, למשל ב"איך אתה יפה", עוד שיר מוצלח. גם "כל יום" הוא רגע יפה מאוד באלבום, שממקסם את היתרונות בשיתוף הפעולה של לידר-מאירי. אני מעריך אמנים שמעמידים קונספט ליצירה שלהם, וגם אם זה הנוכחי לא עד כדי כך ברור – ולא ממש הצלחתי להבין מה תפקידן של הקלטות הוואטסאפ חוץ מלשוות איזו אינטימיות להקלטה – זה מחזיר אותנו לימים שלידר ראה בעצמו אמן ולא רק זמר פופ.

ובכל זאת, למרות שללא ספק מדובר באלבומו הטוב זה שנים, גם הוא בסופו של דבר הרגיש לי בעייתי, ואולי אם להיות יותר מדויק – חסר השראה. לידר, שמאחוריו כמה טקסטים גדולים שהצליחו באמת לתפוס איזו אמת בסביבה שלו, נרדם לפעמים על מחברת השירים שלו, ומסתפק בסופו של דבר בדימויים לא מתוחכמים. הנה פזמון של שיר שדווקא מוגש נהדר, אבל אין בו מטען של ממש: "יש המון מילים טובות לומר כמו לב וכמו מתכת / והדבר הכי קשה זה שקט / אז תצעק אם לא אני הולכת". אוסף של קלישאות, ויש עוד כמה דוגמאות. משפט שמגיע לפני הפזמון הזה אולי יסכם טוב יותר: "תשמע מה שאנחנו לא באמת אומרים".

הדבר הזה מתבלט במיוחד לנוכח ההפקה התפורה היטב, מה שמזכיר רגעים מסוימים ב"בקצב אחיד בתנועות של הגוף", אלבומו משכבר: לידר כל כך ממוקד בהפקה משוכללת ובעטיפה נוצצת, עד שמרוב שניסה להגיד משהו על ניכור יצא לו אלבום שבעצמו אין בו הרבה ניצוצות של חום אנושי ושל רעננות יצירתית. נעים, נשמע היטב, כמה מהשירים יפים מאוד, אבל התקשיתי להתאהב בו, להיקשר אליו וליהנות ממנו.

עוד אמן שמתעסק באלבום האחרון שלו בשאלות של מודרניות מנוכרת הוא יוחנן קרסל הוותיק מבאר שבע. קרסל שייך לקבוצה של אמנים שיכולים לעשות גם מיינסטרים-רוק מלודי וגם רוק אגרסיבי ברמה גבוהה, והאלבום השלישי שלו, "מה לי ולהיסטוריה", ישמח את אוהבי שני הסגנונות. על העטיפה שלו מתנוסס דימוי של קוף מחזיק מוט סלפי, ומכאן הנימה ברורה כלפי ניכור טכנולוגי ואובדן אנושיות. "כולם היו בהודו" רוכב בדיוק על הגל הזה: הבתים עוסקים בהשתלטות הטכנולוגיה על חיינו, והפזמון, על ה-FOMO הידוע - "התחושה, איפה שתישאר, שהחיים תמיד קורים במקום אחר". לא משנה כמה פעמים נשמע את המניפסט על דור ה-Y, הוא לעולם לא יפסיק להיות מדכא. מיטיבי לכת ימצאו בפנים גם ציטוטים תנ"כיים, מחווה קצרה ל"ייפוי כח" של דוד אבידן, הרהורים על עתיד המקום הזה וכמה ניסיונות פשוטים למצוא בו שלווה.