הרומן האמריקאי הגדול הוא מונח שאין לו מקבילה בתרבויות אחרת. אף אחד לא מדבר על "הרומן הצרפתי הגדול", או על "הרומן הישראלי הגדול". אבל האמריקאים, אחרי שבידלו את עצמם מן הכיבוש הבריטי, ציפו דור אחרי דור לרומן שיהיה שלהם, ושיהיה עליהם, ושיהיה גדול. אפשר לומר שהמודל - הגדול באמת - לרומן כזה הוא "מובי דיק" של מלוויל, שהופיע ב-1851.
לכן אין דבר צפוי יותר ב"טלגרף אווניו" של מייקל שייבון מאשר המוטו שמביא את משפט הפתיחה הבלתי נשכח של "מובי דיק": "קרא לי ישמעאל". שייבון ממהר, כבר במוטו, עוד לפני שהקורא קרא עמוד אחד בספר, להציב את עצמו ליד מלוויל הגדול. למשפט הנודע הזה הוא מוסיף את המלים "ישמעאל ריד, כמובן". ישמעאל ריד הוא סופר אמריקאי שהרבה להפנות את תשומת הלב לאפליית השחורים באמריקה. צא ולמד, אומר שייבון לקורא, הרומן שאתה עומד לקרוא הוא לא רק יצירה ברמה של מלוויל, הוא גם לופת את שורשי הקרע העמוק ביותר בחברה האמריקאית: הקרע בין שחורים ללבנים. ואם צריך לחזק את הממד הזה בעלילה, ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון בארצות הברית, מוכנס גם הוא אל הרומן.
מלוויל לא נמצא ברקע הרומן הזה, וקרע עמוק לא נמצא בחזית שלו. שייבון כתב ספר רדוד, מתגנדר, ובעיקר מנופח מיומרה שאין לה כיסוי. על כל מילה נחוצה יש כאן עשר מילים לא נחוצות, זאת אומרת עשר מלים נחוצות רק לאגו היהיר של שייבון. יש ברומן שלושה צירי עלילה: ארצ'י השחור ונט היהודי, שני שותפים לחנות תקליטים יד-שניה, מתבשרים ב-2004 כי מיליונר שהיה פעם כוכב כדורסל, עומד לפתוח לידם חנות-רשת ענקית לתקליטים ובכך לחסל את החנות שלהם. בתגובה הם נרעשים וחושבים מחשבות ושוקלים לעשות מעשים.
בציר העלילה השני נמצאות שתי נשותיהם של השותפים, גוון ואביבה, גם הן שותפות עסקיות. הן מיילדות והן בעלות חברה ללידה טבעית בבית. אחת הלידות הסתבכה, היולדת נמצאה בסכנת חיים, ועומדים לשלול מהן את רישיון העסק. בציר העלילה השלישי: ג'וליוס, בנם בן ה-14 של נט וגוון, מפתח רומן נעורים הומוסקסואלי עם בן גילו, טייטוס, שמופיע לפתע. טייטוס הוא בנו של ארצ'י מנישואים קודמים והוא נעלם מחייו, ומחייה של אשתו, עד כה. הם נפגשים בקורס לקולנוע. שניהם אוהבים את טרנטינו ושניהם מצטטים קומיקס וסרטי מדע בדיוני. בציר העלילה הרביעי גוון בהריון וארצ'י עומד להפוך לאב בפעם השניה. באותו זמן מופיע בחייו אביו המסובך בסבך משלו, ויש לו גם אב מאומץ בשם ג'ונס, מוזיקאי שירד מגדולתו. ג'ונס מת לפתע וכולם נאספים בהלוויתו.
ארבע העלילות האלה אמורות לעשות את הרומן הזה ל"רומן האמריקאי הגדול". אחת ההשערות לגבי המונח הזה, והסיבה לכך שהשתרש בתרבות האמריקאית, היא שאמריקה קצרת ההיסטוריה מתקנאת באפוסים הקמאיים שיש לעמים אחרים- מעלילות גלגמש של האשורים, דרך סיפורי התנ"ך שלנו ועד המיתוסים של שבטי המאיה. ולכן מינו את הרומן רחב היריעה (ולא למשל את השירה הריגשית והמרוכזת, ולא את הסיפור הקצר) שימסור את ליבת החיים האמריקאיים.
אם כבר ליבה אז ליבה: מה אין בעלילה הזאת? שחורים ולבנים ויהודים כבר אמרנו. וגם כלכלת תאגידים ועסקים קטנים, וגם ניו אייג' של לידות-בית ושל מזון בריאות, וגם אדיפוס ובנו של אדיפוס ובן בנו, וגם הומואים וסטרייטים, וגם שתי לידות וקבורה אחת, וגם חלומות סיקסטיז שחולמיהן כבר הזקינו. וגם מוזיקה וקולנוע.
שייבון בוחר לספר את העלילה המסועפת שלו כך: שני משפטים המתארים את הריונה של של אשתו המיילדת של ארצ'י: "כשנסעה גוון שנקס בטלגרף אווניו בכיוון צפון, בדרכה ללידת-בית בגבעות ברקלי, מצאה את עצמה מוסטת ממסלולה מכוח כמיהה שאין לעמוד בפניה לאפלולית מדיפת ריח הכמון של מלכת שבא. מחושלת מחיים שלמים של תרגול באמנויות ההדחקה, כמו ספוק הנלחם בשיגעון הייחום השנתי הקרוי פון פאר. גוון עמדה עד כה בפני הגלים הגואים של אסטרוגן ופרוגסטרון בכל אחד משלושים וארבעה השבועות הראשונים של הריונה, התכחשה לכל השתוקקות, חסמה בעוז כל התפרצות הורמונאלית". כדי להכיר את גוון שנקס אנחנו מתבקשים לדעת מה היה ריח הכמון של מלכת שבא; וגם לקחת בחשבון אמנויות מלחמה שהתחלפו באמנויות הדחקה; וכמובן לרכוש מומחיות בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" כדי שנדע שספוק הוא גיבור הסדרה, ופון קאר הוא שמה של עונת הייחום של יצורי הסדרה, וגם להציץ במילון גניקולוגי כדי לדעת שאסטרוגן ופרוסטרוגן הם הורמונים שמתרבים לפני ואחרי הביוץ הנשי.
מה זה אם לא בלבול של הקורא; ליתר דיוק, בלבול ראש של הכותב. שייבון לא מקדם את הדמות שלו צעד אחד בעלילה, מבלי לפזר סביבו מטרייה של זיקוקין די-נור שכל תכליתם להבהיר לקורא שהכותב חכם מאוד, ויודע הכל על הכל, ומולך על העלילה כאשר הכתר שלראשו משמיע קולות של עשרה פעמונים שונים שחבויים בתוכו. התוצאה היא עלילה שנעשית שבויה בידי האגו של מספר העלילה, רומן שבא לספר הרבה וסופו שהוא מטרטר הרבה ומתגנדר הרבה.
הבעיה טמונה לא רק במשפט המצויץ פרוזה של שייבון, אלא גם בסיטואציה המצויצת שלו. אם איל הון מודיע לבעל חנות תקליטים שהוא עומד להרוס את פרנסתו, שייבון מעלה את שניהם אל סל של כדור פורח כדי שיוכלו לדבר. אם זקן חביב מת אצל שייבון, הוא מעסיק את הקורא בגורלו של התוכי שלו, ובשמו המגניב "חמישים ושמונה". יצר ההתחכמות גובר על יצר מספר הסיפורים כאן, האנקדוטה הצבעונית שבמצבו של אדם מעניינת את המספר יותר מאשר מצבו.
התוצאה היא רומן שאין בו שום פרופורציה בין מצבים לבין מעשים. לכאורה עושות כאן הדמויות הרבה כל כך, ובארבעה ערוצים שלובים זה בזה. אבל אם ייעצר לרגע הקורא במסעו בתוך עיסת האנקדוטות הזאת, הוא ייווכח שהדמויות עושות מעט מאוד אחרי שהוצבו ברומן. שייבון מתפתל ומסלסל ומסתלסל, אבל הוא לא באמת סקרן לדעת מה מחליטה הדמות שלו לעשות בנתוני הפתיחה שלה. אנשים לא משתנים אצל שייבון, ואיך הוא רוצה שנקבל פיסת חיים אמריקאית שמקבילה לעלילות גילגמש ולסיפור יוסף המקראי, בלי שינוי, בלי החלטה, בלי קריעה של פרצוף מולד כדי להצמיח פרצוף חדש?
במקום עלילה עשירה יש ברומן הזה הפגנה ילדותית של ידענות. היא מתפרשת למאה תחומי ידע. אבל בתחום אחד שייבון עולה על שייבון: ההיסטוריה של הג'ז. כדי להבין מה קורה בין שני שותפים לחנות תקליטים, מתבקש הקורא לעבור דרך שבעה תקליטים של ג'ון קולטריין, כל תקליט ושנת הוצאתו ושם החברה שהוציאה אותו, ולהתעכב אצל התקליט הפוליריתמי והשנוי במחלוקת של מיילס דייויס, ולהתעכב על הצליל המיוחד שמפיק רמקול דו-צדדי של אורגן המונד שנקרא "לסלי", ואגב כך לא לשכוח גם מה בדיוק חשב איינשטיין על רכבות חולפות.
הרומן האמריקאי הגדול באמת אכן היה לא רק סיפור עלילה גדול, אלא גם מאגר ידע גדול. כאשר פרש לפנינו הרמן מלוויל את העלילה המרעישה של ישמעאל ושל קפטן אחאב ושל קוויקווג, שיצאו לצוד את הלוויתן הלבן, הוא גם הביא אל הרומן ידע אנציקלופדי על לוויתנים ידע ביולוגי וידע מסחרי, ידע ימי וידע פילוסופי, ידע פיוטי וידע דתי. אבל אצל מלוויל אין פיסת ידע אחת שבאה לקשט. ואין מיתוס לוויתנים אחד שבא במקום עלילה. להפך. מלוויל לוקח עליו להוביל את גיבוריו אל ההשתנות שלהם, אל החורבן שלהם ואל הגובה הרוחני שהם מזנקים אליו. אנחנו הקוראים, ולא האגו של מלוויל, צריכים לזכור את הלוויתן של יונה הנביא ואלף לוויתנים אחרים כדי להבין את תעצומות הנפש האמריקאית שיצאה לחרף את נפשה בעולם חדש, כאשר כל הרעות החולות וכל היופי הנאצל של העולם הישן נושבים במפרשים הנקרעים שלה. איפה ישמעאל של מלוויל ואיפה ישמעאל של שייבון? שנות אור מפרידות ביניהם.
"טלגרף אווניו" / מייקל שייבון, בתרגום משה רון, הוצאת עם עובד.