חי פעם, רק פעם. כמה כואב על מאיר בנאי, שמת צעיר מדי, בגיל 55. זאת הייתה שנה לא פשוטה למי שגדל על מוזיקה משנות ה-80, כשפרינס וג'ורג' מייקל וגם דיוויד בואי ולאונרד כהן הסתלקו להם אל מעבר לשער הרחמים. כבודם של אלו במקומם מונח, אבל אם הייתה מורשת חיה לאייטיז הישראליים שלנו כאן, היא ספגה אתמול מכה קשה מאין כמותה. כמה עצוב להיפרד מזמר שהיה גם קול וגם לב וגם חכמה ובקיאות, וכישרון גדול וחוש נפלא לקצב ולהיטים. כמה אהבה.
מאיר בנאי היה הראשון בדור השני של משפחת האמנים המפורסמת שקנה לו מקום משלו במוזיקה הישראלית, הראשון ביניהם להכניס שיר למצעדים השנתיים, הראשון ביניהם להקליט פיוטים. במשך קריירה של מעל 30 שנה, הוא נגע בכל כך הרבה שיאים, שממש קשה לבחור אחד מהם: הנה "גשם", משירי הרוק הגדולים שיצאו בישראל בשנות ה-80 ובכלל; הנה "שער הרחמים" המנון שהפך להיות הרבה יותר משיר בשביל המון אנשים; הנה "אהבה קצרה" שלא צריך לומר עליו דבר כי כל אחד מאיתנו כבר זוכר איפה השיר הזה פגש בו; ו"אצלך בעולם"? ו"לך אלי"? ו"כמה אהבה"?
ואולי, כשמדברים על מאיר בנאי, צריך לדבר על ההתחלות: על השחקן שממש מאלתר בסרט "שוברים" של אבי נשר את "שירו של שפשף", ובמקרה יוצא לו להיט עצום; על הזמר שפותח את הביצוע האלמותי של "חבורת חופים" ל"שירים עד כאן"; על האח הטוב, שלסינגל הראשון ששחרר כסולן לרדיו אי פעם בחר שיר בשם "אביתר".
והנה אביתר בנאי, אחיו הצעיר ובעצמו עילוי ווקאלי, שאמר פעם שבעיניו מאיר בנאי הוא הזמר הכי גדול מכולם. לפחות מקרב הבנאים, זאת קביעה לא מופרכת בכלל. לפעמים קול גדול הוא יכולת לפתוח גרון, ולפעמים הוא סגנון ייחודי, חותמת קולית שאי אפשר לטעות בה, שמלווה אותך עמוק אל השיר ולא עוזבת. למאיר בנאי היה משניהם. זה היה נכון כשזעק שהעיר כבר עייפה ופוחדת מעצמה, וזה היה נכון כשפיזם לעצמו את "מנגינת הנדודים". אם הקשבתם טוב, יכולתם לשמוע בקול שלו כמה מהדברים הכי יפים שהבנאים הביאו למוזיקה הישראלית: הרוחניות של אביתר, הסיפורים של אהוד, החכמה של יוסי, הרוקנרול של יובל. בדרך כלל הם הצליחו יותר ממנו, אבל בדרכו הצנועה הוא היה שם תמיד איתם.
אם נזקק את כל זה, נראה איך התמזג במאיר בנאי רוק ישראלי במיטבו: מוזיקה ששואבת מכאן ומכאן, ממחזור התפילות ומפיטר גבריאל, מניגונים אלג'יראים ומשמוליק קראוס, שבנאי אפילו חידש באד מלהיטיו האחרונים, לשיר הנושא של הסדרה "מעורב ירושלמי". כמה חבל, שצר כל כך, והוא היה מוכרח לפרוש כנפיים ולהגיע אל המקום שבו רואים רחוק רואים שקוף.