להיות להקת קאברים זה דבר מענג ומתסכל כאחד. חברי הלהקה חיים את החלום ואת שברו במובן מסוים. ערב אחרי ערב. מצד אחד הם מופיעים באולמות מלאים, מול קהל נלהב שעבורו הם הדבר הכי קרוב לגיבורי התרבות שלו. כל צליל מחבר את המעריצים לרגשות ולזיכרונות מהעבר, וחברי הלהקה הולכים בעצמם בנעלי הענקים שלאורם גדלו.
מצד שני, זה קצת לשחק בכאילו. הם יותר צינור שמעביר את המוזיקה מאשר יוצרים עצמאיים שמשתכשכים במעיין יצירתם, הם מנגנים ושרים את היצירות הגדולות אבל נותרים באלמוניותם עבור הקהל. אין תהילה חובקת עולם בסוג כזה של קריירה מוזיקלית. את חברי להקת UK Pink Floyd Experience זה לא מעניין. עבורם מדובר בעונג צרוף ללא גרם של תסכול. יותר מזה, עבורם זו זכות לנגן ולשיר את פינק פלויד, להדהד את הלהקה המיתולוגית ברחבי העולם, שנים לאחר שהתפרקה ברעש גדול.
UK Pink Floyd Experience הגיעו לראשונה לישראל, וההופעה הראשונה מבין הארבע הייתה אמש (ראשון) בהיכל התרבות שבתל אביב. כן, הגיל הממוצע היה למעלה מארבעים, אבל כולם היו שם גברים מאפירים, נשים צעירות, חובשי כיפות, היפסטרים, משפחות, זוגות, מתוקתקות בבגדי מעצבים, בני נוער בחולצות משובצות והם באו להרגיש את ה-Warm thrill of confusion אם להשתמש במילות "In The Flesh" שפתח את המופע. באמת בהתחלה הייתה קצת התרגשות שבלבלה את כולם, עד שחברי הלהקה שרקו למחצית. כן, הייתה מחצית, ממש כמו בכדורגל. תיכף נגיע לזה.
הכול כבר נכתב, נותח וסופר על פינק פלויד ועדיין, סוד ההצלחה של הלהקה הזו, שעברה כמה גלגולים בין שנות השישים לשנות התשעים, טרם פוצח. פינק פלויד זו לא מוזיקה שרוקדים אותה, זו מוזיקה שמאזינים לה. אין פה שיר של בית-פזמון בארבע דקות, אלא יצירות של חמש, עשר ואף עשרים דקות. איך קרה שמיליונים מסביב לעולם נשבו בקסם הפלוידי שהחל כמוזיקה פסיכדלית בבריטניה של סוף שנות השישים, המשיך לבלוז ורוק מתקדם בשנות השבעים ונגמר באופרת רוק ביקורתית ומרירה בתחילת שנות השמונים? והכול עוד מוגש כטקסטים חדים, סרקסטיים ונושכים שעטופים במלודיות הדורשות סבלנות וריכוז כדי להרגיש אותן ולהתרגש מהן. חידה.
אולי כל הגלגולים שעברה הלהקה הפנומנלית הזאת הם דווקא סוד הצלחתה וסוד הישרדותה בתרבות הפופולרית, שנים אחרי שהמציאה את עצמה שוב ושוב עד שנפחה את נשמתה לאחר סכסוך משפטי ארוך ומכוער בין רוג'ר ווטרס לשאר החברים כל אחד מוצא את הפלויד שלו, והאדוקים, ויש מיליונים כאלה ברחבי העולם, מתחברים לכל הגלגולים.
במופעי קאברים מעין אלה מתקיימת הסכמה שקטה בין הקהל לבין חברי הלהקה: אתם תנגנו אחד לאחד את השירים ואנחנו נהנה. הפתיחה הייתה קצת צולעת. לפתוח מופע שכזה עם In the flash מתוך האלבום The Wall זה די מתבקש, מיד אחריו הגיע רצף של Breath, Time ו-Money מתוך The Dark Side of the Moon, אבל חריקות קלות בסאונד וחוסר תאום בנגינה יצרו תחושה שהלהקה לא ברמה הנדרשת.
ב-22 ביוני 2006 מדינת ישראל עמדה בפקק. רוג'ר ווטרס שיטח 400 דונם של שדות ליד הכפר נווה שלום כדי להאיר לישראלים את הצד האפל של הירח, והפער בין המופע הסוחף והגרנדיוזי ההוא לבין מה שנראה באותן דקות בהיכל התרבות היה בלתי נסבל. פינק פלויד הייתה להקה של פרפקציוניסטים, ומה שעמד על הבמה לא היה אפילו בגדר חיקוי ראוי.
Another Brick in the Wall הרים את האנרגיות מהיציעים אבל לפתע הסולן, שבאופן קצת מפחיד נראה כמו העתק של דייוויד גילמור מהימים העליזים של ההופעה בפומפיי, הכריז על הפסקה. כן כן. חצי שעה בלבד מתחילת המופע החבר'ה ירדו מהפרקט והלכו לשתות תה בחדר ההלבשה. הנימוס והסבלנות שהראה הקהל הישראלי, שיובש במשך 15 דקות ארוכות, היו בריטיים בכל מובן.
לא ברור מה אמר להם המאמן בתדריך, אבל כשהם חזרו זו הייתה להקה אחרת לגמרי.
היום ההוא, בו הזמינו חברי פינק פלויד את הזמרת קלייר טורי, שהקליטה באולפן הסמוך, להשתתף בקטע ניסיוני שחיבר קלידן הלהקה המנוח ריצ'רד רייט וביקשו ממנה להתייחס לקול שלה בתור כלי נגינה - יצר לאחר טייק אחד ספונטני את The Great Gig in the Sky, מבחן השירה האולטימטיבי לכל זמרת באשר היא. שתי זמרות הליווי של הלהקה ביצעו את קטע השירה הקשה הזה, שמחייב דיוק ורגש במינון שווה, בצורה מופתית. אחריו הן התחבקו וירדו לנוח, כי זה מה שעושים אחרי שגומרים לשיר יצירה שכזאת. הקהל ידע להעריך. משם המופע קיבל תפנית.
אחרי רצף השירים הגלגל"צי של המחצית הראשונה, הלהקה נכנסה לפינות הנחבאות יותר של פינק פלויד. זה התחיל עם ביצוע מעולה של Pigs מתוך האלבום Animals, המשיך ביציאה מפתיעה ואנרגטית של One Of These Days מתוך האלבום Meddle ואחריו Fat Old Sun, שבניגוד למקור החולמני נוגן עם לא מעט דיסטורשן ושימר את התנופה שייצרה הלהקה.
Astronomy Domine מתוך The Piper at the Gates of Dawn, תקליטה הראשון של הלהקה, היה הצעד הרחוק ביותר במסע אל התקליטים הפחות מושמעים אך הלא פחות אהובים על המעריצים, אלה שספגו את פינק פלויד האקספרימנטלית ופורצת הדרך, לפני שהפכה ללהקת אצטדיונים שהגדירה מחדש את השילוב בין המילים "מופע" ו"רוק".
את יצירת המופת Echoes, אולי היהלום שבכתר הפלוידי, ניגנו חברי UK Pink Floyd Experience בגרסה מעט יותר מתומצתת מהמקור שנמשך 23:31 דקות, אבל האוזניים הרגישות קלטו את כל הנימים הדקים של היצירה. הסולואים שנוגנו על הבמה היו אלה שביצע דייוויד גילמור בגרסת ההופעה בפומפיי משנת 1972. בקיצור, בשביל זה באנו.
סיום המופע היה ניגוד גמור לתחילתו. אחרי Brain Damage ו-Eclipse הלהקה חזרה להדרן שכלל ביצוע מושלם ל-Comfortably Numb, המשיכה ל-Learning to Fly וסיימה באופן בומבסטי עם Run Like Hell, שבו חלק מהקהל כבר עמד על הרגליים וקפץ.
לא קל להיות להקת קאברים. אתה מתרועע עם ענקים ונלחם בשדים, מנסה לדייק את הזיכרונות והרגשות שהמוזיקה הזאת יצרה ועדיין יוצרת בקרב הרבה מאוד אנשים. אני מכיר כל מכה ומכה של ניק מייסון על התוף, מהמהם כל נדנוד מיתר של גילמור, כל משיכת בס של ווטרס וכל הנחת אצבע של ריצ'רד רייט המנוח על הקלידים. וכמוני היושבים האחרים בקהל. הציפייה היא שכשהעיניים ייעצמו לרגע נרגיש שזאת פינק פלויד שמכשפת אותנו על הבמה. אשליה מתוקה ומנחמת. UK Pink Floyd Experience הצליחו. לדייק במוזיקה זה לא קשה במיוחד. הגדולה של UK Pink Floyd Experience היא שהם הצליחו לדייק לא רק בסאונד ובצורת ההגשה אלא במכלול שיוצר את הקסם הפלוידי. ברוח המוזיקלית.
אפשר עדיין לתפוס איזו הופעה של גילמור או ווטרס, אבל זה דורש הרבה רצון, זמן וכסף שלא לכולם יש. פינק פלויד כבר לא תתאחד יותר, גם לא כשלישייה, ובקצב המפחיד והמדכדך שבו ענקי רוק וגיבורי תרבות מסתלקים מחיינו מופעי מחווה שכאלה הן הכי קרוב שניגע בשכינה. לפחות אפשר היה To feel the warm thrill of confusion ודיינו בזה.