אחרי שהשתלטו בשנים האחרונות בשיטתיות ובעקביות על הזמן הפנוי של הנוער והמבוגרים, רק טבעי שהמטרה הבאה של נטפליקס תהיה ללכוד ברשת הבינג' גם את הגילאים הצעירים יותר. 2017 כבר הוכרזה על ידי מנהלי הרשת ככזו שבה תוכפל כמות התכנים המקוריים, מגמה שתאפשר לעסוק גם בז'אנרים ובתכנים שרשת הסטרימינג נמנעה מהם עד כה. "Trollhunters" המונפשת והנהדרת של גיירמו דל טורו היא דוגמה אחת לביטוי של יצירתיות שכזו - מפחידה ומצחיקה, מהנה לילדים וקורצת להורים, מכילה סיפור פשוט וממכר אבל עם דמויות הרבה יותר מורכבות ממה שהיינו מצפים לקבל בסדרה שכזו. לכן, רק הגיוני שמוצר כמו "סדרה של צרות" (A Series of Unfortunate Events), שמכיל באופן טבעי את כל הפרמטרים שהזכרנו קודם, ימצא בית חם בתוך הקטלוג העשיר והמגוון של נטפליקס.
"סדרה של צרות" הוא שמה של סדרת ספרי ילדים מאת דניאל הנדלר, שמכרה עד היום למעלה מ-65 מיליון עותקים ותורגמה ל-41 שפות. ב-2004 היא אף עובדה לסרט מצליח בכיכובו של ג'ים קארי, שגרף 200 מיליון דולר ברחבי העולם. הסיבה לפופולריות הרבה של הסדרה נעוצה בהשקפת העולם של הנדלר, שבמקור כלל לא תכנן לכתוב ספרות ילדים. במקום ספרים שמכתיבים לילדים תחושות שמחה מזויפות, אותגר הנדלר לברוא חזון שמשקף את הבלבול והפחדים שמלווים את הילדות. התוצאה הייתה סדרה של 13 ספרים שעוסקים בקורותיהם של שלושת ילדי משפחת בודלר: קלאוס חובב הקריאה והידע, ויולט המיומנת בהמצאות מקוריות וסאני התינוקת, שניחנת בשיניים חזקות במיוחד. הסיפור מתחיל ביום שבו מתוודעים הילדים לשריפה שאירעה באחוזה בה התגוררו עם הוריהם, ולכך ששניהם נספו במהלכה. כתוצאה מכך הם מתגלגלים בין בתי מאמצים שונים, כאשר לכל אורך הדרך דולק בעקבותיהם הרוזן אולף (ניל פטריק האריס), קרוב משפחה מרוחק ששם לעצמו למטרה להשתלט על ההון שירשו הילדים מהוריהם האמידים.
את סיפורם של יתומי בודלר מגולל למוני סניקט (שם העט של הנדלר), חוקר עגמומי ורדוף האשמות כוזבות, שאיבד את אהובת חייו מספר שנים קודם לכן בעקבות סדרה עגומה אחרת של צרות, ושם לעצמו למטרה לתעד את הטלטלות בחייהם העגומים של הילדים. אבל סניקט הוא לא רק עוד מספר חסר ייחוד או משמעות שפועל ברקע. דמותו הפיזית, כמו גם גישתו הפטאליסטית, ההומור השחור שלו וההתעקשות לבאר מושגים ידועים לכל באמצעות מקרים שמתרחשים לאורך העלילה (כמו ההבדל בין "ציורי" ל"מילולי"), מרכיבים את המסגרת האירונית-מתחכמת של הסיפור. פטריק וורברטון ("סיינפלד", "איש משפחה"), שקול הבריטון שלו והיכולת לגלם דמות רצינית עד גיחוך הם סימני ההיכר שלו, הוא בול פגיעה מבחינת יוצרי הסדרה, בארי זוננפלד ומארק הודיס ("דם אמיתי"), בתפקיד סניקט. חשוב לא פחות הוא חלקו של דניאל הנדלר, שכתב בעצמו את שמונת פרקי העונה, והעניק לסדרה את הטון האירוני-עגמומי שהפך אותה ללהיט ספרותי.
מבחינה חזותית, "סדרה של צרות" נעה על הגבול הדק שבין האפלוליות הגרוטסקית של טים ברטון לאגדה הצבעונית של ווס אנדרסון. קשה שלא להתרשם מהחיבור המוצלח בין המוזרות של העלילה למוזרות של הדרכים, הבתים והדמויות עצמן. מהבחינה הזאת נדמה שכמעט התרגלנו כבר לצפות מנטפליקס לברוא עולמות יפהפיים שכאלה, אבל ההישג הזה ממש לא מובן מאליו גם כשמדובר בכסף גדול שמושקע בתהליך. ברטון עצמו יכול להעיד על כמה תקציב ענק עלול להוביל לקטסטרופה בעיניים והתמכרות לגרפיקה ממוחשבת שמשתלטת על הכל. גם הדמויות בסדרה נראות ומרגישות כמו מי שיצאו מהעולמות של ברטון ואנדרסון: המבוגרים הנאיביים, המנותקים והמתנשאים על הילדים; הנבלים המוגזמים בהליכה ודיבור והילדים החכמים מדי.
ניל פטריק האריס מצטרף לוורברטון ככוכב המוצלח השני של הסדרה. אין מקום לטעות בהנאה הרבה ששאב פטריק האריס מהתפקיד של אולף המרושע, וזאת נראית כאן היטב. העונה הראשונה של הסדרה מכסה את ארבע הספרים הראשונים, בעוד שתי הבאות אמורות לסיים את 7 הנותרים. בכולם חוזר המוטיב של אולף, המחופש לדמות אחרת, שמנסה להסתנן מחדש לחייהם של הילדים ולגזול סוף סוף את הונם. על אף שאחרי קפטן ג'ק ספארו של ג'וני דפ, מאסנו כולנו מעט בדמות אקסצנטריות, נראה שבמקרה הזה נמצא האיזון הקדוש בין מהנה למוזר. כך באחד מהרגעים המבריקים במיוחד לאורך העונה, מיישיר אולף של פטריק האריס מבט למצלמה ומספר שהוא מעדיף לצפות בטלוויזיה על פני ערב בקולנוע: "כל כך הרבה יותר נוח לצרוך בידור מתוך הנוחיות של ביתך", הוא מספר בקריצה ישירה לצופיו חובבי הבינג'.
ובכל זאת, על אף החזון העיצובי וההופעות המוצלחות שצוינו כאן, "סדרה של צרות" מתקשה להחזיק מעמד ולהתפתח כסדרה. בראש ובראשונה פוגעים בה הליהוקים לדמויות הילדים, שנלקחו עמוק מתוך אגף המעצבנים המפותח בגילאים אלה. רק בשנה שעברה הדגימה "Stranger Things" כמה אקוטית יכולה להיות הבחירה בילדים מעוררי הזדהות, ואילו כאן שוב חזרנו לדמויות העגומות והמאובנות, שנראות יותר מדלקמות טקסטים מאשר חוות אותן. לואיס היינס (קלאוס) ומלינה וויסמן (ויולט) מעצבנים ומנג'סים מעצם מהותם כילדים שיודעים הכל ובכל זאת לא מסוגלים להביע רגש, בעוד פרסלי סמית' (סאני) החמודה מאוד מעצם היותה תינוקת, סובלת מהחיסרון הגדול השני של הסדרה: ההתאהבות בתחכום של עצמה. כן, "סדרה של צרות" מלאה בוואן ליינרים וקריצות משעשעות, אבל החזרה עליהם הופכת אותם עד מהרה לצפויים ולאחר מכן למשעממים. זה המקרה עם מלמוליה של סאני, שמקבלים משמעות באמצעות כתוביות על המסך (גימיק שכבר נחרש עוד בקומדיות משפחתיות משנות ה-90), או בפרשנות של מושגים שלעתים מפריעה להתקדמות העלילה. בכלל, הרבה פחות כיף להתלהב ממישהו שמשוויץ בחכמה שלו.
עוד סיבה לכך שלא ממש משתלם להשוויץ היא שהעלילה של "סדרה של צרות" רחוקה מלהיות הגיונית או קוהרנטית. הדרכים שבהם יוצאים הילדים מהצרות של עצמם או האופן שבו אולף מצליח להתחקות בכל פעם אחר מיקומם, מלאים בחורים ובפעולות בלתי מוסברות. ניתן היה להחליק את כל אלה כחלק מפנטזיה ביזארית אם מדובר היה בסדרה פחות מאוהבת בעצמה, אבל לאור המציאות זה בלתי אפשרי. גם העובדה שהסדרה מאגדת ארבעה ספרים מעגליים יוצרת בעיה. אחרי הפעמיים הראשונות כבר ברור לנו שהילדים ישרדו עוד מזימה של אולף, רק כדי לעבור לאפוטרופוס חדש ושוב להיתקל בו, ולכן גם התגמול של הציפייה הולך ודועך לאורך הסדרה, במקום שההפך יקרה.
החלק המשונה באמת ב"סדרה של צרות" הוא שלא ממש ברור למי היא נועדה בדיוק. רמת העלילה תואמת לעולמות סדרות הילדים, אולם הקריצות וההומור החוזרים מכוונים הרבה יותר גבוה. מצד אחד היא סטרילית ולא כוללת מראות אימה, אבל קשה מאוד לטעון שהטון הדכאוני והאפלולי שלה מתאים לילדים צעירים. וכך כשסדרה של כוונות טובות פוגשת מציאות ומתקשה להתמודד איתה, נותרנו עם "סדרה של צרות". משחק מילים שנורא קיווינו להימנע ממנו, אבל ללא הצלחה.