הילד משכונת העוני שהפך לרודן מטורף: הסרט המטריד על ארדואן

כשרג'פ טייפ ארדואן היה בן 40 הוא עשה היסטוריה כשנבחר להיות ראש העיר האיסלאמיסט הראשון של איסטנבול, תוך שהוא מתרחק לחלוטין מכל מה שמריח משחיתות. הוא הפך במהרה לאחד מראש הערים המוצלחים והפופולריים שידעה איסטנבול, כשהצליח לטפל אחת ולתמיד בבעיות היומיום של תושבי העיר ובראשן בעיות המים ואיסוף הזבל. היו אלו תחילת שנות התשעים, שנות הפריחה הפוליטית של ארדואן וחבריו האיסלאמיסטים, אולם מי שמכיר את ההיסטוריה המודרנית הטורקית גם יודע היטב שכל אימת שהאיסלאם הרים את ראשו – דאג הצבא החילוני לבצע הפיכה ולהבהיר מי הבוס. כך גם קרה ב-1997: הצבא אילץ את ראש הממשלה ארבקאן להתפטר, ומפלגתו – שהייתה מזוהה עם הזרם הדתי המתון – הוצאה מיידית מחוץ לחוק.

המשטרה ומערכת המשפט החלו לרדוף אז אחרי האיסלאמיסטים, ביניהם גם ראש עיריית איסטנבול הנמרץ רג'פ טייפ ארדואן. יום אחד, במהלך אירוע פומבי בעיר, דקלם ארדואן קטעים מהשיר "תפילה לחייל" – שיר שמופיעות בו השורות: "צריחי המסגדים שלנו הם הכידונים שלנו, כיפות המסגדים שלנו הן הקסדות שלנו, המסגדים שלנו הם הקסרקטינים שלנו". הקראת השיר, הנוגדת את עקרון החילוניות של טורקיה, הספיקה כדי לעצור את ארדואן ולגזור עליו 10 חודשי מאסר. בפועל הוא ריצה ארבעה בלבד, אך אלו היו ארבעה חודשים חשובים שגזרו למעשה את עתידה של טורקיה. במהלך אותה תקופה ישב ארדואן וטווה את תכניתו המפורטת להשתלט על המדינה – תכנית שקרמה עור וגידים מהר מאוד לאחר שחרורו מהכלא.

אותם ארבעה חודשים מכריעים בכלא הטורקי מקבלים גם זרקור משמעותי בסרט "ארדואן: עלייתו של שליט" (ערוץ 8 של HOT), בנוסף לאירועים מכוננים נוספים בעברו של אחד המנהיגים החשובים והמסקרנים ביותר במזרח התיכון. במאי הסרט הצרפתי, ז'יל קאטייה, משרטט ביד-אמן במשך שעה את הפרופיל המורכב של ארדואן - ילד שצמח בשכונת עוני באיסטנבול ונשא נאומים על גבי סירות נטושות מול קהל דמיוני, הפך לנער שחולם על קריירה כשחקן כדורגל – ואחר כך לצעיר שאפתן וכריזמטי עם יכולות רטוריות נדירות ותבונה פוליטית שגובלת בגאונות.

באמצעות ריאיונות עם עיתונאים, פוליטיקאים ומומחים, מוכיח הסרט כיצד מיישם ארדואן את תכניתו להשתלט על טורקיה ולהפוך אותה למגרש המשחקים הפרטי שלו. תחילה הקים מפלגה איסלאמית ורפורמיסטית חדשה שמצאה חן בעיני אירופה, אחר כך הצהיר הצהרות מתונות בעד השתלבות באיחוד האירופי, ובסופו של דבר נבחר ברוב מוחץ לראש הממשלה. אחרי שכבש את כס ראש הממשלה, נבחר ארדואן לנשיא ודאג להעביר אליו סמכויות עצומות. וכך, ככל שחלפו השנים וכוחו של ארדואן התגבר, הוא השתמש בדמוקרטיה ככלי להשגת יעדיו. הסרט, בחוכמה רבה, דואג להתעכב גם על הציטוט שלו ולפיו דמוקרטיה היא רק תחנה שצריך להגיע אליה בדרך ליעד.

הסרט מציג דמות מדאיגה מאוד של מנהיג שמזלזל בכולם, שלא מקשיב לאף אחד מיועציו, שזועם על כל בדל ביקורת ("כשמבקרים אותו הוא רואה בזה בגידה במדינה", סיפר אחד ממרואייני הסרט), שמתעב עיתונאים ונלחם בהם בכל כוחו, שעוצר מורים, שוטרים ושופטים ושולח אותם לכלא, ובעיקר – כמנהיג בעל שגעון גדלות, שבין השאר בנה לעצמו ארמון מטורף בן 1,200 חדרים בעלות של 300 מיליון דולר. "הכוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי", סיכם היטב את דמותו בסרט אחד מהאנשים שמכירים אותו מקרוב.

למרות שדמותו של ארדואן יכולה למלא גם סרט בן ארבע שעות, טוב עשה הבמאי שזיקק הכול לשעה אחת בלבד. סרט בן שעה – יהא נושאו אשר יהא - הוא סרט שיכול לעניין גם אנשים שלאו דווקא מתעניינים בארדואן או בפוליטיקה פנים-טורקית, והוא אכן מצליח בכך. מי שדואג לפתוח חדשות ולהתעניין במה שקורה בטורקיה בשנים האחרונות לא ימצא בסרט חומרים חדשים ומפתיעים למדי, אך ברור שהוא נועד לקהל הרחב שצמא לשמוע יותר על האדם מאחורי המנהיג. אגב, למרות שימוש נדיב למדי בחומרי ארכיון מרתקים – היה מעניין לראות אפילו חומרים נוספים.

הפספוס הגדול של הסרט נעוץ דווקא בהישג הגדול ביותר שלו: ריאיון בלעדי עם פתהוללה גולן, אחד ממתנגדיו הגדולים של ארדואן אשר מואשם בתכנון ניסיון ההפיכה האחרון שאירע ביולי 2016. מלבד ההישג בעצם הריאיון עצמו, פתהוללה גולן - הגולה בפנסילבניה לצד מעריציו ותומכיו - היה אחד המרואיינים החלשים בסרט הזה. הוא לא סיפק תובנות עמוקות מדי ולא הוסיף נפח לדמותו של ארדואן. למרות זאת, יתר המרואיינים בנו פאזל פסיכולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי שעלתה ממנו תמונה מצמררת: טורקיה תחת שלטון היחיד של ארדואן נוטשת את הדמוקרטיה ושועטת בצעדי ענק לעבר הדיקטטורה.